מה שעבד במירון – תכנון קפדני, ויסות קהל, תגבור משמעותי של קווים ותחבורה ציבורית מתפקדת – צריך להיות הסטנדרט, לא היוצא מן הכלל.
הבעיה אינה ההשקעה בהילולה. הבעיה היא שהמדינה יודעת לתת שירות מעולה כשיש לה אינטרס ברור – אבל ברוב ימות השנה, הציבור הכללי מקבל שירות לקוי ומפורק.
הכתבה מתעלמת מכמה נקודות קריטיות:
רוב הציבור החרדי מתנייד בתוך הערים החרדיות, שבהן יש קווים תדירים וקצרים. לעומת זאת, רוב שאר האוכלוסייה נאלצת לעבור בין ערים, פרברים ואזורים כפריים – מרחבים שבהם התחבורה הציבורית דלילה, לא צפויה, ולעיתים פשוט לא קיימת.
היעדר תחבורה ציבורית בשבת מאלץ חלק גדול מהאוכלוסייה להחזיק רכב פרטי – בעלות גבוהה, בזיהום ובפגיעה במרחב הציבורי.
מגוון המגורים של אזרחים שאינם חרדים (כפרים, יישובים קטנים, עיירות פיתוח) הופך את הנסיעה בתחבורה ציבורית לא רלוונטית – כי אין בכלל תחבורה בשעות קריטיות, או שהיא עוברת בתדירות מגוחכת.
מירון הוכיחה שזה אפשרי. אם המדינה יכולה להפעיל תחבורה יעילה, מתואמת ובטוחה למאות אלפי נוסעים באירוע אחד – היא יכולה וצריכה לעשות את זה למען כל אזרחיה, כל השנה.
לא מתוך קנאה – אלא מתוך דרישה בסיסית לצדק, לשוויון ולתחבורה ציבורית אמיתית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם