כשבני גנץ התייצב על הבמה בשבת שעברה והכריז על המהלך הדרמטי דו-ז'ור ("הגיע הזמן לממשלת פדיון שבויים לחצי שנה"), נדמה היה שאף עיתונאי כבר לא לוקח אותו ברצינות. לא נרשמו פרשנויות כבדות ערך והיערכויות לקראת ממשלת אחדות. רוב התגובות של העיתונאים נעו, ככל הנראה בצדק, בין זלזול מופגן לתנועות ביטול מלאות רחמים.

מה גנץ עושה? מנסה להיות רלוונטי בכוח ולהציל מה שנשאר מקריירה פוליטית שמחוברת למכשירי אקמו. מה העיתונות עושה? עוברת הלאה. יש גבול כמה אנרגיות אפשר להקדיש לפוליטיקאי שמתעקש לירות לעצמו ברגל.

מעניין שאת אותו העקרון הזה – ללמוד מאירועי העבר ולהסיק מסקנות חותכות – מתקשים עיתונאים רבים ליישם כשזה מגיע לממשלה הנוכחית.

אפשר ללעוג לגנץ שלא לומד משגיאותיו כמה שרוצים, אבל האם העיתונאים למדו משגיאותיהם שלהם? האם הם הפנימו עם מי יש להם עסק והאם הם באמת מבינים ומוכנים להודות שעובדים עליהם בעיניים?

אפשר ללעוג לגנץ שלא לומד משגיאותיו כמה שרוצים, אבל האם העיתונאים למדו משגיאותיהם שלהם? האם הם הפנימו עם מי יש להם עסק והאם הם באמת מבינים ומוכנים להודות שעובדים עליהם בעיניים?

לפני כמה חודשים הרים ירון אברהם מחדשות 12 את נס המרי: לא עוד "גורם מדיני בכיר":

"שווה לשים לב לשתי הודעות שיוצאות מלשכת ראש הממשלה בשם גורם מדיני שבהן אותו גורם מדיני מכחיש את הפרסומים שישראל הסכימה לסיום המלחמה ואותו גורם מבטיח פעולה ברפיח. אני מסרב לשתף פעולה עם החלק הזה, עם המשחק הזה. הגורם המדיני הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו שמוציא את ההודעה הזאת מלשכתו. ואני חושב שהציבור צריך לדעת את זה".

פרשן חדשות 12 ירון אברהם (צילום: משה שי/פלאש90)

ההחלטה הזאת, שטומנת בחובה גישה אמיצה לכתב תחום – אותו "גורם מדיני" יכול להחרים אותו, למשל (וכבר ראינו שדוברו של נתניהו זורק כתבים מקבוצות הווטסאפ המקצועיות ללא בושה) – הציתה אש בשדות הכתבים המדיניים, אבל בינתיים כובתה כמעט לחלוטין.

כל הכתבים הבכירים (לרבות דנה ויס וירון אברהם, שבדיווח פתלתול יצרו מצג שווא שיש "גורם מדיני" ואחריו התייחסות של "לשכת נתניהו" כאילו מדובר בשני גורמים שונים) ציטטו את אותו "גורם מדיני בכיר" שהבהיר בשבוע שעבר ש"עמדת ישראל לא השתנתה" באשר לדרישה לעסקה כוללת – על אף שהיא השתנתה כמה וכמה פעמים. היחיד שהתמרד הפעם היה מיכאל שמש שחשף כי מאחורי הגורם המדיני עומדת לשכת נתניהו, היא ולא שרף.

וכך מצד אחד משדרים שאלה ימים קריטיים והחטופים נמקים במנהרות וימותו בקרוב, ומאידך ממשיכים לשתף פעולה עם הניסוח המדויק של הודעות הווטסאפ ששולחים דובריו של נתניהו

וכך מצד אחד משדרים שאלה ימים קריטיים והחטופים נמקים במנהרות וימותו בקרוב, ומאידך ממשיכים לשתף פעולה עם הניסוח המדויק של הודעות הווטסאפ ששולחים דובריו של נתניהו – אשר הופך לעיתים בפערים של דקות מ"גורם מדיני" ל"גורם מדיני בכיר" רק לצורכי גיוון. וכך מדי ערב שגרה: ספין ותגובה, ספין ותגובה. כאילו היינו עכברושים על גלגלת בניסוי מדעי מחריד.

"בכירים בישראל: תשובת חמאס היא תרמית", דיווח אברהם לפני כמה ימים. "לפתע הם מגלים נכונות לשחרור 10 חטופים – אך ורק כי הם מעריכים שהפסקת האש תסיים את המלחמה כשהם מצליחים לשרוד כשליטים ברצועה".

האם לא מגיע לציבור שגם כאן "ייפסק המשחק" ולכל הפחות נדע אם ה"בכירים" האלה הם גורמי ביטחון, ראשי מל"ל, מקורבים לראש הממשלה, אנשי צבא או טלי גוטליב?

ח"כ טלי גוטליב בבית המשפט בלוד בערעור על הארכת מעצרו של יונתן אוריך, 19 באוגוסט 2025 (צילום: יונתן שאול/פלאש90)

מי שחושב שזהות הבכירים היא סמנטיקה, ראוי שיזכור כמה פעמים נפתחו מהדורות החדשות המרכזיות בהודעות על "עסקה קרובה" ואז בהודעות עוקבות על "חמאס ממשיך לסרב". חודשים ארוכים של יצירת ציפיות ותקוות שווא בידי "גורמים בכירים" שהנה אוטוטו הרכבת החלודה הזאת מתחילה לנוע על הפסים, רק בשביל לייצר ספין שחמאס, ורק חמאס, שוב הכשיל עסקה.

רוב (אם לא כל) ההודעות הללו מקורן בגורמים אינטרסנטיים "בכירים" שניצלו עיתונאים שעדיין לא למדו שהשלטון הנוכחי לא יחשוש לעשות סחר מכר עיתונאי ופוליטי אפילו בחיי אדם.

רוב (אם לא כל) ההודעות הללו מקורן בגורמים אינטרסנטיים "בכירים" שניצלו עיתונאים שעדיין לא למדו שהשלטון לא יחשוש לעשות סחר מכר עיתונאי ופוליטי אפילו בחיי אדם

הפיכה אינה רפורמה, דוח מבקר אינו ועדת חקירה

שוב ושוב קראנו ושמענו בשבוע האחרון על "ביקורת חריפה במערכת הפוליטית על הרמטכ"ל אייל זמיר". אבל האם באמת מדובר ב"ביקורת" או שיש פה מתקפה מתוזמרת, מופרעת ומופרכת נגד ראש הצבא כחלק מקמפיין שמטרתו להצדיק המשך מלחמה חסרת תוחלת תוך הטלת כל האחריות על הדרג הצבאי?

אם כתבים סבורים שיש פה "שני צדדים שווים" – כלומר רמטכ"ל שתוקף וממשלה שתוקפת חזרה ולהיפך – אז סבבה. תדברו על ביקורת "מכאן ומכאן". אבל אם הם השתכנעו שמדובר במהלך שהוא חלק מערעור האמון במוסדות הביטחון מתוך מניעים פוליטיים וזאת תוך סיכון חיי אדם – כדאי שיפתחו בכך. כדאי שיגידו, נניח, ש"נמשכת המתקפה של גורמים בסביבת נתניהו על הרמטכ"ל במטרה להאריך את המלחמה בעזה".

כי אם המתקפה של "בכירים" נגד הרמטכ"ל נובעת מהעובדה שהוא השמיע צלילים שלא נעימים לאוזנם לגבי סיכויי ה"מבצע" ה-300 בעזה, אז ה"ביקורת" שכנגדו אינה עניינית – היא ניסיון לערער את מעמדו ולשמוט את הקרקע מתחת רגליו (אולי כדי שיתפטר).

הרמטכ"ל אייל זמיר בכנס לגיבוש תכנית העבודה השנתית של צה"ל, 11 באוגוסט 2025 (צילום: דובר צה"ל)

האמת שמוזר שצריך בכלל להסביר את זה. פעם, לפני השבעה באוקטובר, זה לא לקח הרבה זמן עד שמרבית העיתונאים השפויים זנחו את המונח החבוט והמכובס "רפורמה משפטית" והתחילו להשתמש, גם בדיווחים היבשים, ב"מהפכה משפטית" ואחר כך אף ב"הפיכה משטרית".

לא כי הם שמאלנים ולא כי הם מגויסים אלא כי הם מאמינים בחשיבות של מטבעות לשון מדויקות. רפורמה היא מהלך מתמשך בהסכמה רחבה עם איזונים ובלמים. הפיכה היא מהלך אגרסיבי וכפוי שמטרתו הרס הקיים והמלכת סדר חדש. ברגע שהבינו שההגדרה השנייה מתאימה יותר למציאות – הם הכניסו את הכביסה השלטונית לניקוי יבש.

משום מה, ואולי בגלל שאנחנו עדיין ב"תקופת מלחמה", דווקא בימים אפלים אלה קשה יותר להוציא מעיתונאים וממגישים את המילים המפורשות. כאילו אם יגידו שמפקירים חטופים, שמסכנים חיי חיילים לשווא, שסוחרים בחיי אדם או שבוגדים בביטחון מדינת ישראל כשמקבלים כסף מקטאר, השמיים יפלו.

דווקא בימים אפלים אלה קשה יותר להוציא מעיתונאים את המילים המפורשות. כאילו אם יגידו שמפקירים חטופים, שמסכנים חיי חיילים לשווא או שבוגדים בביטחון המדינה כשמקבלים כסף מקטאר, השמיים יפלו

לפעמים נדמה שלוקח הרבה יותר מדי זמן עד שקוראים פה לילד בשמו. שלמה רז, שהיה כתב מדיני ברשת ב' ואחר כך דוברם של שני מבקרי מדינה, התריע לפני ארבע שנים בראיון לגידי וייץ על פירוק מוסד מבקר המדינה בחסות המבקר מתניהו אנגלמן, מינויו של נתניהו.

בשבוע שעבר, אחרי שנחשף בעיתון "הארץ" שהרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי ביקש לגנוז את דוח מבקר המדינה שנכתב ללא שמיעת גרסתו (ותוך סירוב להיפגש עימו), התראיין רז שוב לח"מ ולעיתונאי משה שלונסקי בפודקאסט "הפרעת קשב".

רז סיפר שבמשך חודשים ארוכים הוא זועק באוזני עיתונאים בכירים על השימוש באנגלמן ובמוסד מבקר המדינה כדי להלבין את השלטון ולסמן את הדרג הצבאי כאשם לבדו במחדל השבעה באוקטובר, וזוכה לחצי-התעלמות.

"פניתי לכמה וכמה כתבים ופרשנים ועניינתי אותם (במידע שאנגלמן סימן את הצבא כמטרה, א"ה). חלקם גילו עניין, אחרים אפילו זה לא. והיו כאלה שקיבלו הכחשות ממוסד מבקר המדינה ולא ידעו איך להתמודד עם העניין.

"פניתי לכמה וכמה כתבים ופרשנים ועניינתי אותם (במידע שאנגלמן סימן את הצבא כמטרה). חלקם גילו עניין, אחרים אפילו זה לא. והיו כאלה שקיבלו הכחשות ממוסד מבקר המדינה ולא ידעו איך להתמודד עם העניין"

"היו כאלה שמראש, כתוצאה מתדרוכים מאד אינטנסיביים של מוסד מבקר המדינה, הטילו ספק במה שאני אומר להם – למרות שאני מדבר על עיתונאים שיש לי היכרות רבת שנים איתם. אבל עובדה שעד שהרצי הלוי לא פוצץ את העניין זה לא קיבל ביטוי. אותי זה תסכל מאוד".  

החשש של העיתונאים "לתפוס צד" ברור ומוכר. עיתונאי לא אמור לאתרג אף אחד, אפילו אם הוא תומך בשלום ושגשוג מדיני וכלכלי. רבים זוכרים את קיתונות הלעג שספג אמנון אברמוביץ' כשקרא ב-2005 לאתרג את ראש הממשלה אריאל שרון, שנחקר באותה תקופה על שחיתויות, בגלל נכונותו לבצע את ההתנתקות ("צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג, לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות").

אבל מי שנתלה בדוגמאות כאלה שוגה מרות. ההתנתקות היא סוגיה שנויה במחלוקת, מהלך מדיני וצבאי שמותר וצריך להתווכח עליו. החזרת החטופים, חיי החיילים, מקצועיות הצבא, קבלת כספים ממדינת אויב או הרעבה של אוכלוסייה אזרחית אינם כאלה. כך גם דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל.

מפגינים חוסמים כביש בתל אביב ביום המחאה לשחרור חטופים, 17 באוגוסט 2025 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

"עיתונאים" בערוץ 14 ו"גלי ישראל" (וחלק מעיתונאי ערוץ 15) תפסו מזמן צד. הם לא מנסים "לאזן" בין חיבתם לשלטון לבין הערצתם לנתניהו. מולם מתייצבת גילדה מקצועית מבולבלת.

במקום לקרוא לילד בשמו, לתאר עובדות כהווייתם, לסרב להזמין לראיונות ליצנים כמו גוטליב, להימנע מנרמול של גזענות ופשיזם ולהתייצב לצד מדינת ישראל, חוקיה ועריכה הבסיסיים – הם חושבים שאיזון מתמיד הוא שורש המקצועיות העיתונאית בעת הזאת.

במקום לקרוא לילד בשמו, לתאר עובדות כהווייתם, להימנע מנרמול של גזענות ופשיזם ולהתייצב לצד מדינת ישראל, חוקיה ועריכה הבסיסיים – הם חושבים שאיזון מתמיד הוא שורש המקצועיות העיתונאית בעת הזאת

הם התזמורת שעל סיפון הטיטאניק, שנגניה מאמינים שאם רק ימשיכו לנגן בזמן שהספינה טובעת, הכול איכשהו יהיה בסדר.