ברשומה הראשונה עסקתי במנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים המורכבים המאפשרים את "קשר השתיקה" סביב אלימות חיילים. הראיתי כיצד תהליכי דה-הומניזציה, ציות היררכי ולחץ קבוצתי יוצרים סביבה בה שתיקה היא הנורמה.
ברשומה השנייה צללתי לביטויים הקונקרטיים של קשר השתיקה: האלימות הפיזית הגלויה והאלימות הבירוקרטית המתישה והשקטה. ברשומה זו אעסוק באחד ההיבטים המורכבים והרגישים ב"תכנות" החיילים בשטחים, זה הנוגע ליחסים הטעונים בין חיילים למתנחלים.
אחד ההיבטים המורכבים והרגישים ב"תכנות" החיילים בשטחים נוגע ליחסים הטעונים בין חיילים למתנחלים, אלימות מתנחלים כלפי החיילים עצמם ומצבים של אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים בנוכחות חיילים.
רוח המפקד המחלחלת לחיילים היא להגן ולהעדיף באופן מוחלט את האינטרסים של מתנחלים על פני חובתם החוקית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. קשר השתיקה סביב הקשר בין חיילים למתנחלים והאלימות המתרחשת במסגרתו הוא ביטוי עמוק של כיבוש שהוא לא רק צבאי, אלא גם תודעתי, מוסרי ומבני. לא מדובר רק בשתיקה, אלא במערכת שלמה המבוססת על הכחשה, נרמול, הצדקה ואי-שיום.
קשר השתיקה סביב הקשר בין חיילים למתנחלים והאלימות במסגרתו הוא ביטוי עמוק של כיבוש שהוא לא רק צבאי, אלא גם תודעתי, מוסרי ומבני. זו לא רק בשתיקה, אלא במערכת שלמה של הכחשה ונרמול
הן החייל והן המתנחל פועלים, בדרכם, לבסס שליטה על פלסטינים. החייל עושה זאת בשם המדינה והפקודות, והמתנחל עושה זאת בשם אידאולוגיה. בפועל, לעיתים קרובות מאוד הם פועלים באותו שטח ובאותה רוח, ואף משתפים פעולה בגלוי או בשתיקה.
חיילים רבים אינם מונעים תקיפות מתנחלים גם כשהם נוכחים, ולעיתים רבות עוצרים פלסטינים שהגיבו לתקיפה של מתנחלים, אפילו שהמתנחלים נמצאים בתוך הכפר הפלסטיני או שטח חקלאי שבבעלות פלסטינית, והמשתמע מכך לגבי מיהו הצד התוקפן.
איך קשר השתיקה נוצר ומתחזק?
- פקודות לא כתובות ונורמות יחידתיות: ברוב המקרים ההעדפה למתנחלים אינה מופיעה במפורש בפקודות כתובות, אלא עוברת בתדריכים והוראות שבעל פה בהתרחשויות שונות, והיא מהווה "רוח מפקד".
- היעדר אכיפה וענישה: כאשר חיילים מדווחים על אירועי אלימות מתנחלים ואינם רואים טיפול אפקטיבי, המסר הברור הוא שעדיף לא להתערב.
- הזדהות רגשית ואידיאולוגית: חיילים המוצבים בגדה לעיתים מזדהים עם המתנחלים – רואים בהם "הצד שלנו", "האזרחים שלנו". רבים מהם עצמם דתיים-לאומיים או תושבי התנחלויות. נוצרת תודעה קבוצתית, שבה גם נער שמיידה אבנים על פלסטינים נתפס כ"שלנו", לעומת הילד הפלסטיני – שמיידית נתפס כאיום.
- הצדקות ורציונליזציה: בדומה לדה-הומניזציה של הפלסטינים, חיילים עלולים לפתח הצדקות לגישה זו, כגון "המתנחלים הם אחינו", "הם שומרים על הגבול", או "הם פרובוקטורים אבל אנחנו לא רוצים להסלים", "הארץ היא שלנו והם הפולשים". הצדקות אלו מאפשרות להם להשלים עם המצב ולשמור על תחושת מוסריות אישית, תוך השתקה של הקונפליקט הפנימי.
חיילים המוצבים בגדה לעיתים מזדהים עם המתנחלים – רואים בהם "הצד שלנו", "האזרחים שלנו". רבים מהם עצמם דתיים-לאומיים או תושבי התנחלויות. נוצרת תודעה קבוצתית
- אלימות כמשחק תפקידים מתואם: ניתן לחשוב על זה כך: החיילים "מאפשרים את התנאים", המתנחלים "עושים את העבודה המלוכלכת", וביחד הם מרחיבים את השליטה היהודית על המרחב.
- השתקה מתוך קרבה – "הם משלנו": המתנחלים נתפסים בעיני החיילים, ולעיתים גם בעיני קציניהם, כ"אזרחים שלנו", כמי שיש להגן עליהם. שתיקה נובעת פעמים רבות מהזדהות רגשית או אידיאולוגית: לא נעים לחשוף אלימות של מי שדומה לך, מדבר כמוך, גר לידך, משרת אתך במילואים. זהו קשר שתיקה חברתי: החייל ששותק הוא לאו דווקא רשע – הוא שותף לקבוצה, לתרבות, ל"אנחנו" מול "הם".
- אי-רצון להתעמת עם מערך של עיוותים: עדות על שיתוף פעולה או העלמת עין מצד חיילים לאלימות של מתנחלים מפרקת את התדמית הממלכתית של צה"ל. היא מצביעה על הפרת עיקרון השוויון בפני החוק, ומאירה את הפער בין תדמית "צבא הומני" לבין המציאות בשטח. קשר השתיקה מגן על המערכת מדיון מוסרי, כי פתיחת הדיון עלולה להוביל לחשבון נפש מערכתי – והמערכת אינה רוצה בחשבון כזה.
- השתקה תקשורתית ומוסדית: התקשורת הממוסדת כמעט ולא מדווחת על מקרים של שיתוף פעולה בין חיילים למתנחלים אלימים, אלא אם יש תיעוד מצולם בולט. גם כשיש תיעוד – התגובה לרוב תהיה: "האירוע ייבדק", "המתנחל פעל עצמאית", "החייל היה תחת לחץ", או "מדובר באירוע חריג". בפועל, לא קיימת מערכת אמיתית של פיקוח ואכיפה שמטפלת באירועים כאלה באופן שיטתי.
- פחד, בושה ואדישות של חיילים עצמם: חיילים שמכירים את האלימות, אך אינם שותפים לה בפועל, מפחדים לדווח – שמא יסומנו כ"שטינקרים", או יואשמו בחוסר נאמנות. במקרים אחרים, הם פשוט מרגישים חסרי אונים מול הכוח של המתנחלים – במיוחד אם מדובר בנערי גבעות אלימים, שמאיימים גם על חיילים.
- הכחשה מובנית – מנגנון הגנה פסיכולוגי: השתיקה משקפת שבר באמון בתוך המחנה היהודי-ישראלי, שבר שלא נוח להתמודד אתו. הדיבור על אלימות של מתנחלים סותר את הסיפור הציוני החיובי, שבו המתיישבים הם חלוצים, בוני הארץ, מגני הגבול. ההכרה שהם גם תוקפים, גונבים אדמות, מתעללים בפלסטינים – יוצרת דיסוננס שקשה להכיל. לכן, השתיקה היא מנגנון של שמירה על זהות: אם לא מדברים על זה – אולי זה לא באמת קורה.
השתיקה משקפת שבר באמון במחנה היהודי-ישראלי. הדיבור על אלימות מתנחלים סותר את הסיפור הציוני החיובי של החלוצים, בוני הארץ, מגני הגבול. ההכרה שהם גם גונבים אדמות ומתעללים בפלסטינים – יוצרת דיסוננס
קשר השתיקה סביב אלימות של מתנחלים כלפי חיילים
אלימות של מתנחלים כלפי חיילים קיימת, אך כמעט תמיד נשארת בשוליים של התודעה הציבורית. גם כאן יש קשר שתיקה, מסוג אחר: "זה נשאר במשפחה". כשיש חיכוך, הוא נתפס כ"ויכוח פנימי", לא כאירוע אלים עם השלכות פליליות. המערכת סלחנית – מתנחל שיזרוק אבן על חייל לעיתים קרובות לא ייעצר כלל, או ישוחרר תוך שעות.
התקפות מתנחלים על חיילים הן כבר לא "אירוע בודד", אך עדיין מדווחות כהפתעה וכחריגות. יש עלייה באלימות מתנחלים, אך התקשורת מתמקדת באירוע הבודד, לא בתופעה. הדיווחים מציגים את זה באופן רדוד, כ"אירועים נקודתיים", חריגים, לא כחלק ממגמה. ממשיכים למסגר כל מקרה כ"אירוע חריג" ונמנעים מלהעניק לו ממד פרשני, וכך מיטשטשת עוצמת הדפוס והיקפו.
המערכת מגיבה בכמה עצורים, הכחשה של מוסדות, אין דיון מעמיק על סדר היום הציבורי. הציבור אמנם מזהה אירוע קיצוני אך לא מבחין באיום מוסדי, כלומר, אי חשיפת האסון שמתחת לפני השטח. גם מערכת המשפט וגם הדרג המדיני נוטים להבין, להכיל, ולמסמס. עניין זה מערער את הנרטיב המדינתי על חוק וסדר, ולכן מעדיפים לא לדבר עליו.
זה משפיע על החיילים עצמם, הם מרגישים בין הפטיש לסדן, חסרי אונים, מושפלים לעיתים, וגם כועסים, אבל נאלמים.
לסיכום
ברשומה זו הראיתי כיצד "קשר השתיקה" בא לידי ביטוי בהקשר העמוק והמורכב: האלימות ביחסי החיילים והמתנחלים. השתיקה בתחום זה אינה אקראית אלא תוצר של מנגנונים מערכתיים ופסיכולוגיים המעוותים את המציאות.
התקפות מתנחלים על חיילים הן כבר לא "אירוע בודד", אך עדיין מדווחות כהפתעה וכחריגות. יש עלייה באלימות מתנחלים, אך התקשורת מתמקדת באירוע הבודד, "הנקודתי", לא בתופעה
היא מובילה לקהות רגשית, לבלבול מוסרי ולשיתוף פעולה עם אלימות. ברשומה הבאה אעסוק באופן שבו המערכת כולה, מנגנוני הפיקוד, דובר צה"ל והממסד הפוליטי והמשפטי, משמרים ומחזקים את קשר השתיקה מול הציבור.
המשך יבוא ברשומה הבאה: "המנגנונים המוסדיים לשמירת השתיקה והשלכותיה"
ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנולשלמה כוכבא – כדאי שתקרא את הכתבה שוב. היא כלל אינה עוסקת בתאור כמותי או איכותי של מעשי האלימות, בין אם הם רבים ונוראיים ובין אם הם מעטים וחלושים, ומאיזה צד לאיזה צד, אלא בקשר השתיקה שסביבם. לכן השאלות שלך, כמו גם התשובות להן, אינן רלוונטיות לכתבה זו. השאלות שלך מעידות רק על דבר אחד – על אג'נדה ברורה.
כדי שלכתבה יהיה ביסוס במציאות אני מציע שבהמשך יובאו נתונים מספריים.
1. מספר זריקות אבנים של ערבים על מתיישבים, מתיישבים על ערבים, ערבים על חיילים וחיילים על ערבים.
2. תוצאות אירועי האלימות (סוג הפציעות וימי אשפוז) הנל.
3. מספר ארועי תקיפה בנשק חם של מתיישבים כנגד ערבים וכנגד חיילים ומספר ארועי תקיפה בנשק חם של ערבים כנגד מתיישבים וחיילים.
4. תוצאות ארועי האלימות הנל.
5. מספר ארועי השתלטות ובניה בלתי חוקיים על שטחי קרקע. של יהודים וערבים בשטחי C.
נתונים פיזיים חיוניים כדי שאפשר יהיה לבחון את הטענות שהועלו בעתבה.