"קשר השתיקה סביב אלימות חיילים והשלכותיה על החברה הישראלית ותדמיתה" הוא אחד הנושאים הרגישים והמושתקים ביותר בחברה הישראלית. לאורך שש רשומות אצלול לעומק המנגנונים המורכבים וההרסניים המאפשרים את קשר השתיקה סביב אלימות חיילים. אבחן את התופעה לא רק כאירועים נקודתיים, אלא כבעיה מערכתית מושרשת בתרבות הצבאית והחברתית.

ברשומות הבאות אחשוף כיצד תהליכים פסיכולוגיים וחברתיים הופכים חיילים צעירים ל"מכונות ציות", כיצד האלימות הביורוקרטית מתרחשת מתחת לפני השטח, וכיצד קשרים עם מתנחלים מעוותים את ערכי הצבא.

אחקור את תפקידם של הממסד, הפיקוד והתקשורת בשימור השתיקה, ואבחן את השלכותיה ההרסניות על החברה הישראלית ועל תדמיתה בעולם. אביט דרך עיני האמהות, שמצפן מצפונן משקף את הדיסוננס העמוק, ואסיים בהצגת דרכים אמיצות וחדשניות לפריצת מעגל השתיקה.

זוהי אינה סדרה על האשמה, אלא סדרה על הבנה. הסדרה כמעט ואינה עוסקת באלימות עצמה אלא בקשר השתיקה סביבה. על מנת שנוכל להבטיח את עתידה של החברה הישראלית, עלינו להסתכל במראה בכנות ובלב פתוח. הצטרפו אליי למסע חשיפה שיכול לטלטל את יסודות התפיסה שלנו, אך הוא הכרחי לחוסנה המוסרי והדמוקרטי של ישראל.

*  *  *

הגורמים המרכיבים את "קשר השתיקה"

אנתח כאן את קשר השתיקה העמוק סביב אלימות חיילים, תופעה מערכתית המושרשת בתרבות הצבאית והחברתית בישראל. קשר זה מתבטא בהימנעות מדיווח, טיוח והכחשה. הוא ניזון ממכלול גורמים פסיכולוגיים (כמו דה-הומניזציה ונורמליזציה של המצב), חברתיים (לחץ קבוצתי, נאמנות מעוותת) ומוסדיים (הכשרה ממוקדת משימה, שתיקה ממסדית ואי-אכיפה).

קשר השתיקה העמוק סביב אלימות חיילים, תופעה מערכתית המושרשת בתרבות הצבאית והחברתית בישראל, מתבטא בהימנעות מדיווח, טיוח והכחשה, וניזון ממכלול גורמים פסיכולוגיים, חברתיים ומוסדיים

אחשוף כאן את ביטויי השתיקה באלימות ביורוקרטית ובקשרי חיילים-מתנחלים, וכיצד היא נשמרת באופן אקטיבי על ידי הפיקוד הצבאי, מערך דובר צה"ל, הממסד הפוליטי והמשפטי, ואף התקשורת. כל אלה פועלים לחיזוק נרטיב "הצבא המוסרי" ולהשתקת ביקורת. לשתיקה זו השלכות הרסניות על הצבא (שחיקת ערכים, פגיעה באמון), על החיילים (סכנות משפטיות, פגיעה נפשית והתאבדויות), ועל החברה הישראלית (פגיעה באמון במוסדות, נורמליזציה של אלימות ושסעים חברתיים).

פריצת קשר השתיקה היא הכרח אסטרטגי לחוסנה המוסרי והביטחוני של ישראל. היא דורשת שינוי מערכתי עמוק הכולל חיזוק החינוך הערכי בצה"ל, הבטחת עצמאות מנגנוני אכיפה, שינוי השיח הציבורי לעידוד ביקורת, ולקיחת אחריות ממסדית לקידום שקיפות ודין וחשבון. רק כך תוכל ישראל להבטיח את חוסנה הערכי והדמוקרטי לדורות הבאים.

איך הצבא "מתכנת" חיילים: המכונה של הציות

קשר השתיקה סביב אלימות חיילים הוא תופעה מורכבת שנוצרת ומוזנת על ידי שילוב של גורמים פסיכולוגיים, חברתיים וארגוניים. הצבא משתמש במגוון תהליכים פסיכולוגיים וחברתיים כדי לעצב את התנהגות החיילים, לעיתים עד כדי דיכוי המצפון האישי והובלה לציות עיוור. ניתן לכנות זאת "מכונת הציות".

1

אחד המרכיבים העיקריים הוא דה-הומניזציה של האויב. כדי שחייל יוכל לפגוע באדם אחר, הוא צריך קודם להפסיק לראות בו אדם שווה. חייל האויב הנמצא מולך במצב מלחמה אינו בן-אדם, אין לו הורים, אחים, אישה וילדים, הוא פשוט "אויב". פלסטינים בשטחים מוצגים פעמים רבות כ"איום", או "פוטנציאל לטרור", גם כשמדובר באזרחים.

הצבא משתמש במגוון תהליכים פסיכולוגיים וחברתיים כדי לעצב את התנהגות החיילים, לעיתים עד דיכוי המצפון האישי והובלה לציות עיוור. ניתן לכנות זאת "מכונת הציות". אחד המרכיבים הוא דה-הומניזציה של האויב

תהליך זה של דה-הומניזציה מגיע לעיתים לביטויים מסוכנים, כמו האמירות "אין בלתי מעורבים בעזה" או "הילד הזה יגדל להיות מחבל". תפיסה זו רואה באוכלוסייה אזרחית כולה שותפה לאויב, מהווה הסכמה שבשתיקה לפגיעה רחבה ובלתי מידתית, ומאפשרת הצדקה למעשי אלימות קיצוניים.

2

מרכיב נוסף הוא ציות למבנה היררכי נוקשה. בצבא, ציות להיררכיה הוא ערך עליון וחיילים מצופים לבצע פקודות ללא עוררין. מחקרים מראים שבני אדם יצייתו לסמכות גם כשזה נוגד את המוסר, אם האחריות נתפסת כמוטלת על המפקדים. גם נהלים צבאיים עלולים להפוך למרכיב ב"מכונת הציות". דוגמת "נוהל חניבעל" ממחישה כיצד מפקדים וחיילים נדרשים לפעול לעיתים במצבים של דילמה מוסרית קיצונית, בה המטרה עלולה לגבור על שיקולים של פגיעה בחיים.

3

לחץ קבוצתי ודינמיקה יחידתית גם הם משחקים תפקיד מרכזי. חייל לא רוצה להצטייר כ"צמח", "סמולן", או "מלשין". הלחץ להשתלב ולשמור על לכידות היחידה גובר לעיתים על כללי ההתנהגות הרשמיים. ה"תכנות" כאן מתרחש גם ברמה החברתית – הצורך בשייכות לקבוצה גובר על קול המצפון האישי. בלב קשר השתיקה עומדות נורמות לא רשמיות חזקות כמו "לא מלשינים" ו"שומרים על הגב של החברים".

הלחץ להשתלב ולשמור על לכידות היחידה גובר לעיתים על הכללים. גם ברמה החברתית – הצורך בשייכות לקבוצה גובר על קול המצפון האישי. בלב קשר השתיקה יש נורמות חזקות כמו "שומרים על הגב של החברים"

4

שחיקה מוסרית ("התרגלות לרוע") היא תוצאה של חשיפה יומיומית לאלימות. מה שבהתחלה מזעזע הופך לשגרה, כפי שחיילים מעידים. תהליך זה משתקף בפרקטיקות כמו מעצרים ליליים, שגם אם מוגדרים כמבצעיים, הופכים למציאות יומיומית. שימוש בלתי מידתי ב"אמצעים לפיזור הפגנות" הוביל לא פעם לפציעות חמורות ואף למוות. אמירות פומביות, כמו זו של אביעד פריג'ה לאחר שירה למוות ביובל קסטלמן, "כל אחד רוצה X על הנשק שלו", מצביעות על עומק השחיקה המוסרית ועל נורמליזציה של אלימות מסכנת חיים.

5

נורמליזציה של המצב: ככל שהשהות במערכת נמשכת, כך נהלי העבודה, גם הקיצוניים שבהם, הופכים לנורמה. מה שבתחילה נראה כקו אדום בלתי נסבל, הופך לחלק משגרת היום-יום. קשר השתיקה מתחזק כאשר אין שיח פנימי או חיצוני המאפשר הטלת ספק בנהלים או בהשלכותיהם. השתיקה הופכת לביטוי של קבלה והשלמה, כחלק מההפנמה שהמצב הקיים הוא "טבעי" או "הכרחי".

6

כדי לשמר תחושה של מוסריות אישית, החייל ה"מתוכנת" עלול לפתח הצדקה עצמית ורציונליזציה לפעולותיו. הצדקות אלו יכולות לכלול התמקדות בהיבט הביטחוני ("זה הכרחי לביטחון ישראל"), האשמת הקורבן ("הם אשמים במצב"), או התנערות מאחריות ("אני רק ממלא פקודות"). קשר השתיקה מאפשר להצדקות אלו להתחזק ללא אתגור חיצוני.

ככל שהשהות במערכת נמשכת, כך נהלי העבודה, גם הקיצוניים, הופכים לנורמה. מה שנראה תחילה קו אדום בלתי נסבל, הופך חלק מהשגרה. קשר השתיקה מתחזק בהיעדר שיח המטיל ספק בנהלים או בהשלכותיהם

7

לבסוף, על חלק מהחיילים, ההתמודדות עם הדיסוננס, הקהות הרגשית וההשתתפות במערכת שנתפסת כפוגענית, עלולה להותיר פגיעה נפשית ארוכת טווח. תחושות של אשמה, דיכאון, חרדה או פוסט-טראומה עלולות להתפתח, גם אם הן אינן קשורות לאירועים טראומטיים מובהקים, אלא לשחיקה המוסרית והנפשית המתמשכת שנגרמת מתהליך ה"תכנות" והשתקתו.

*  *  *

הכשרת החיילים מתמקדת לעיתים קרובות בביצוע "משימה" ופחות בדילמות מוסריות, מה שעלול לדחוק את ערך "טוהר הנשק" לשוליים. הדגשת ביצוע המשימה על פני שיקולים מוסריים באה לידי ביטוי לעיתים קרובות ביישום כללי פתיחה באש. השירות הקרבי נתפס בישראל כשליחות כמעט קדושה של הגנה על הבית, מה שמאפשר הצדקה עצמית קבועה למעשי אלימות.

הדה-הומניזציה של האויב והנרטיב הלאומי המצדיק את פעולות הצבא מובילים לעיתים ליישום מדיניות של ענישה קולקטיבית, דוגמת הריסת בתים או עוצר על כפרים שלמים בתגובה למעשי יחידים.

קשר השתיקה מוזן גם מגורמים עמוקים הפועלים ברמת החייל הבודד וקבוצת השווים. חיילים חוששים מתגובה שלילית ומפגיעה אישית אם יחשפו מידע על אלימות.

בנוסף, חוסר אמון במערכת האכיפה והטיפול הצבאית מונע דיווחים. קיימת תחושה כי תחקירים פנימיים לא תמיד מגיעים לחקר האמת, ולעיתים אינם נפתחים כלל.

מושג הנאמנות הצבאית עלול להתעוות לכדי נאמנות עיוורת או "שותפות סוד", במקום נאמנות לערכי הצבא, לחוק ולמוסר. לבסוף, חיילים שחווים או עדים לאירועי אלימות קשים עלולים לפתח טראומה ודיכוי רגשי ועד כדי נטיות אובדניות, ומנגנוני התמודדות כמו הדחקה או הכחשה, והם תורמים באופן לא מודע לקשר השתיקה.

על חלק מהחיילים, ההתמודדות עם הדיסוננס, הקהות הרגשית וההשתתפות במערכת שנתפסת כפוגענית, עלולה להותיר פגיעה נפשית ארוכת טווח. תחושות אשמה, דיכאון, חרדה או פוסט-טראומה עלולות להתפתח

לסיכום

הרשומה הראשונה בסדרה מציגה את "קשר השתיקה" כתופעה עמוקה ומערכתית, הניזונה משלל גורמים פסיכולוגיים, חברתיים ומוסדיים.

מרכיבים אלו, החל מדה-הומניזציה וכלה בפגיעה נפשית ארוכת טווח, מעצבים את התנהגות החיילים ומייצרים תרבות של שתיקה. הם הופכים את האלימות ממעשה חריג למעשה נורמלי, ומעודדים את החיילים ואת המערכת כולה לשתוק. בחלק הבא של הסדרה, אעמיק בביטויים המעשיים של קשר השתיקה סביב האלימות הפיזית והאלימות הביורוקרטית.

המשך יבוא ברשומה הבאה: "אלימות פיזית ואלימות ביורוקרטית"

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.