קשה להגיד זאת. קשה לעכל זאת. כל המבט והאנרגיה של הישראלים היה ועודנו ממוקד בגורל החטופים השבים והחללים ובטראומת השבעה אוקטובר. קשה – אבל דווקא חובה לומר זאת. חובה להרחיק ראות אל מעבר לאופק.

בחיי עמים יש שעות היסטוריות המהוות הזדמנות בלתי חוזרת. שעות שבהן ניתן לעשות מעשה מרחיק ראות החורג מן השגרה ומזמין יציאה ממעגל הקסמים של שפיכות הדמים לאורך כ-100 שנה.

רגע כזה נמצא עימנו עכשיו.

בחיי עמים יש שעות היסטוריות המהוות הזדמנות בלתי חוזרת. שעות שבהן ניתן לעשות מעשה מרחיק ראות החורג מן השגרה ומזמין יציאה ממעגל הקסמים של שפיכות דמים לאורך כ-100 שנה

אנו, מוחמד ואמיר, מנסים כבר כמה עשרות שנים כל אחד לעשות מעשה בתחום הפיוס הישראלי פלסטיני. למדנו את החלומות, התסכולים, התקוות והפחדים של שני הצדדים. אנו קובעים בכל האחריות שניתן להתגבר על הסכסוך. ההזדמנות קיימת  ובשלה לפנינו. קיימת נכונות חסרת התקדים של העולם הערבי להתגייס במלוא יכולתו, כמו גם נכונותם של הממשל האמריקאי ואחרים באירופה, ולתמוך בפתיחת דף חדש ביחסי ישראל והמדינה הפלסטינית המפורזת שתקום, וטוב שתקום גם מבחינתה של מדינת ישראל.

הדבר אינו פשוט כלל. אצל הישראלים ישנם הכאב, הצער והטראומה על החטופים וההרוגים, באירוע שמזכיר לרבים את השואה. קשה בימים אלו לדבר עם ישראלים על שלום, אך חובה לעשות כן. אצל הפלסטינים ישנם עשרות אלפי הרוגים אזרחים בלתי מעורבים. גם להם קשה, אך חובה לעשות כן.

השבעה באוקטובר הוכיח שוב, ביתר שאת, מה שכבר הוכח בעבר – אין פתרון צבאי לסכסוך. מדיניות "ניהול הסכסוך" פשטה את הרגל. כן, ישראל מנצחת את המלחמה הזאת. אבל מי צריך ניצחון כזה? נגזר עלינו לחיות ביחד זה לצד זה. אף אחד מהצדדים לא הולך מפה לשום מקום.

החלטת החלוקה משנת 1947 שבה וחוזרת אלינו תמיד, ובאופן טבעי מזכירה לנו שבין הים והנהר תהיינה 2 מדינות. אותו הגיון של אז נשאר ההיגיון של היום. הישראלים יכולים לחזור ולטעון שערבים סרבו לתכנית החלוקה ההיא כי רצו את הכול, ועובדתית הטענה נכונה. אבל במה זה מקדם אותנו? מה בדיוק תורמת ההתנצחות הזאת? הגיון החלטת החלוקה יחזור תמיד כבומרנג עיקש.

השבעה באוקטובר הוכיח שוב, ביתר שאת, מה שכבר הוכח בעבר – אין פתרון צבאי לסכסוך. מדיניות "ניהול הסכסוך" פשטה את הרגל. כן, ישראל מנצחת את המלחמה הזאת. אבל מי צריך ניצחון כזה?

בבסיס כל שיתוף פעולה עתידי בין שתי המדינות יהיה  סילוקו של חמאס ותיאום ביטחוני  מוגבר, שכבר מוכיח עצמו שנים מאז הסכם אוסלו. רבים אינם ערים לכך, אולם התיאום הביטחוני בין הרשות הפלסטינית לבין כוחות הביטחון הישראליים הציל ומציל את חייהם של אלפי ישראלים.

די אם נעקוב אחרי דיווחים גלויים בתקשורת של עדויות ראשי השב"כ לדורותיהם מאז הסכם אוסלו בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, כדי להיווכח בכך. כשראש השב"כ מדווח כבדרך שיגרה ש"החודש מנענו 140 פיגועים", הוא בעצם אומר שחיי מאות ישראלים ניצלו לאחרונה תודות לתיאום הביטחוני.

אין ספק, יש פחד גדול בישראל מהמושג מדינה פלסטינית. האם יש בטחון מוחלט שיצליח? ודאי שלא. יש ביטחון רק בכך שאם לא נתקדם לפתרון צודק לפלסטינים ונמשיך לדרוך במקום – הדבר יוביל להתפרצות אלימה נוספת במסגרת מעגל הקסמים. המענה לפחד הישראלי המובן, והקפדה על הביטחון מחד ועל הפתרון הצודק לטראומה הפלסטינית ההיסטורית מאידך – הם תחילתה של דרך חדשה.

למדנו מסכסוכים בכל העולם שתמיד האויב היה "מפלצת" חסרת תקדים שלא נראתה כמותה בהיסטוריה. השנאות והסטריאוטיפים היו לחם חוקם של הניצים תמיד. והנה בצפון אירלנד, יוון וטורקיה, הודו ופקיסטן, גרמניה וצרפת, יפן וארה"ב אחרי מלחמת העולם – בכולן נפתרו סכסוכים. לא בהכרח נוצרה ביניהם אידיליה והרמוניה, אך לפחות לא הורגים אחד את השני מידי יום.

קשה לשכנע אותנו שרק אצלנו במזרח התיכון הפתרון הוא בלתי אפשרי. הסכם השלום באירלנד משנת 1998 הונח על השולחן כבר ב-1972, אך הוא לא מומש במשך 26 שנים בהן רצחו ונרצחו לחינם.

למדנו מסכסוכים בכל העולם שהאויב תמיד "מפלצת" שלא נראתה כמותה בהיסטוריה. השנאות והסטריאוטיפים היו לחם חוקם של הניצים תמיד. והנה בצפון אירלנד, יוון וטורקיה, הודו ופקיסטן ועוד, נפתרו הסכסוכים

בלב השלום מתחייב תהליך חינוכי של דה רדיקליזציה מכבד. 

נדרש גם חינוך שלום: מחקרים הוכיחו שניתן בקלות יחסית לשנות את דפוס החשיבה ושניתן להפחית שנאה. מגמת ההקצנה איננה דטרמיניסטית והיא בת שינוי.

אמיר תדמור הוא יושב ראש בית המדרש היהודי מוסלמי המזרח תיכוני של רבנים ושייחים "תנועת הנורמליזציה". היה בעבר דוברו של יצחק רבין. בתפקידיו במשרד הכלכלה ומשרד ראש הממשלה (בממשלת רבין) ריכז טיפול בפרויקטים של שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית וירדן. במשך כעשרים שנה היה היו"ר המייסד של עמותת "בני אברהם" לחינוך שלום יהודי-ערבי. כיום יו"ר שותף בית המדרש היהודי מוסלמי שרשים.

פרופ' מוחמד דג'ני דאודי הוא מייסד ומנהל תנועת ווסטיה שהיא דרך האמצע של האסלאם מתון. כתב ספרים רבים ומאמרים בנושא וגם על השואה. מרצה רבות על השואה בציבור הפלסטינאי וזכה בפרס ויזנטל של הפרלמנט האוסטרי על מאבקו נגד האנטישמיות.