אנחנו נמצאים בתקופה מרתקת, הזויה ואפלה, בה ברור דבר אחד: אויביו של יצחק רבין, ראש הממשלה שנרצח, ואויביה של מדינת ישראל, ניצחו. ראש המסיתים, בנימין נתניהו, הוא ראש ממשלה שנות דור. מי שגנב לרבין את הסמל מהרכב, תוך איום שיגיע גם אליו כפי שהגיע לסמל, איתמר בן גביר, הוא השר לביטחון לאומי. אותם רבנים משיחיים, קיצוניים, אלימים וגזענים שהסיתו נגדו, הם אלה ששולטים היום במפלגות השלטון. על פיהם יישק דבר.

ובכל זאת, דווקא היום אנחנו מבינים שרבין צדק. אני לא מדבר על הצד המוסרי, המנהיגותי, הערכי, הצנוע, הצד שכל כך חסר בהנהגת המדינה מאז לכתו. במונחים האלה דמותו של רבין לא תחזור. אני גם לא מדבר על ראש ממשלה שעולה לשלטון בגיל 70 ומחליט שהוא יעשה את הכול, בלי טריקים, בלי שטיקים ובלי פחד, בשביל לשפר את המדינה בכל היבט (תשתיתי, חינוכי, חברתי, כלכלי, תרבותי וכו'), וממשלת רבין הייתה מהטובות שלנו אי פעם בכל התחומים האלה. אני מדבר על צדק במובן האסטרטגי. כי רבין של 1992 ואילך, נץ מדיני, הבין עובדה אחת ברורה: הכוח הוא מוגבל ושימוש עודף בכוח יסבך את מדינת ישראל ויהפוך אותה למצורעת ברחבי העולם.

דווקא היום אנחנו מבינים שרבין צדק. אני מדבר על צדק במובן האסטרטגי. כי רבין של 1992 ואילך, נץ מדיני, הבין: הכוח הוא מוגבל ושימוש עודף בכוח יסבך את מדינת ישראל ויהפוך אותה למצורעת ברחבי העולם

רבין, שכמחצית מחייו הבוגרים עשה במדים, הבין שלמרות שיש לנו צה"ל חזק, חכם, מתקדם ומרשים, אין שום דרך לבצר את בטחון ישראל רק דרך כוונת הרובה. הוא הבין שסיסמאות כמו "תנו לצה"ל לנצח" או "הניצחון המוחלט" הן סיסמאות חלולות שאין להן תוחלת.

הוא הבין שבמציאות של חצי מיליארד ערבים במעגל הקרוב סביב ישראל ו-2 מיליארד מוסלמים בעולם – מלחמת נצח נגד ערבים ומוסלמים היא תכנית עבודה רעה מאוד. יתרה מזאת, הוא הבין את הערך הכלכלי האדיר הטמון בחתירה לכיוון שלום, הסכמים והסכמות.

ועל כן הלך רבין לאוסלו. הוא לא הלך לאוסלו כי הפך להיות שמאל קיצוני, הוא לא הלך לאוסלו כי היה פראייר, לחוץ, נלחץ או חלש. הוא הלך לאוסלו כי הבין שחזקה ככל שמדינת ישראל תהיה, עתידה יובטח ויבוצר רק בשורה של הסכמים ובריתות ולא בכוחם של הטנק ומטוס הקרב.

32 שנה חלפו מאז רבין הלך לאוסלו. המפגינים אז ברחובות הם אותם אלה שיושבים היום בממשלה ושוללים את זכות ההפגנה של מתנגדיהם. ראשי המסיתים נגד רבין דאז, הם אלה שיושבים היום בכורסאות עור הצבי ומדברים על מלחמה, כיבוש, כיתור וניצחון מוחלט. אבל לאן באמת הולכת מדינת ישראל בעקבות השליטה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בדברים?

בואו נעיין בהסכם טראמפ: אי סיפוח, הרשות בשטחי הגדה, כוחות משולבים ובהם גם הרשות ישלטו בעזה, וכל זה בדרך למדינה פלסטינית שתאפשר הפרדה מוחלטת בין ישראלים לפלסטינים. יתרה מכך, 32 שנה מאז הסכמי אוסלו, הרשות הפלסטינית קיימת. נכון, היא לא גוף ציוני. יתרה מזאת, היא גם לא גוף מרשים במיוחד. היא גוף מסואב, עייף, חלש. אבל היא עדיין קיימת ועדיין מונעת במקרים רבים טרור נגד ישראל.

רבין הבין שבמציאות של חצי מיליון ערבים סביב ישראל ו-2 מיליארד מוסלמים בעולם – מלחמת נצח נגד ערבים ומוסלמים היא תכנית עבודה רעה מאוד. והוא הבין את הערך הכלכלי האדיר בחתירה לכיוון שלום

ולכן, בן גביר יכול להסית כמה שהוא רוצה, נתניהו יכול לשסע ולפלג, יריב לוין יכול לחרב וישראל כ"ץ יכול לצייץ כאוות נפשו. ארבעתם יודעים שרבין צדק. המסלול אליו הלכנו באוסלו, הוא המסלול אותו הציע הנשיא האמריקאי ביל קלינטון ב-2000, ראש הממשלה הישראלי לשעבר אהוד אולמרט ב-2008 וזה המסלול אותה כופה עכשיו טראמפ על מדינת ישראל.

נכון, הוא יגיע עכשיו בתור הסכם מולטי לטרלי, בשיתוף מבורך עם מדינות המפרץ ומדינות מוסלמיות שאינן מהאזור. אבל העיקרון? אותו עיקרון. שתי מדינות, רשות פלסטינית, ישראל שולטת בפרימטר והמדינה הפלסטינית מפורזת.

רבין אמר את זה ב-1992, ו-732 ימים של מלחמה בעוצמה חסרת תקדים בעזה, הוכיחה את טענתו בצורה ברורה. אין ולא יהיה ניצחון רק בשדה הקרב. גם אחרי שנתיים של הפעלת כוח אדירה, לעיתים לא נשלטת ולא מידתית, מדינת ישראל לא ניצחה בשדה הקרב.

ניצחון, ניצחון מוחלט אם תרצו, יושג רק בהסכם שיבצר את ביטחון ישראל ויפתור את הבעיה הפלסטינית. אין ולא תהיה הסדרה אזורית ללא פתרון הבעיה הפלסטינית, יש שיגידו בצדק שלא תהיה הסדרה עם הפלסטינים ללא הסכם אזורי.

שלושים שנה עברו מאז רצח רבין. הן היו בחלקן קשות מאוד. 20 מתוכן היו תחת שלטונו הרעיל והמשסע של בנימין נתניהו. רובן ככולן תחת ממשלת ימין, לעיתים ממשלת ימין קיצונית. והנה, כעבור 30 שנה, הגלגל הסתובב והגענו לאותו מקום. יש גבול לכוח צבאי, יש צורך בהסדר עם הפלסטינים וההסדר הזה קרוב מתמיד, גם אם בצלאל סמוטריץ' עוד משוכנע שאוטוטו מספחים את ההתנחלות שהוא גר בה (ואז, אגב, מה יהיה על הטבות המס שהישוב נהנה מהם).

רבין אמר את זה ב-1992, ושנתיים של מלחמה בעוצמה אדירה בעזה, הוכיחה את טענתו. אין ולא יהיה ניצחון רק בשדה הקרב. גם אחרי כל הכוח שהופעל, לעיתים באופן לא נשלט ולא מידתי, ישראל לא ניצחה בשדה הקרב

בעוד 5 עד 10 שנים יהיו ח"כים רבים בכנסת שלא נולדו כשרבין נרצח. חלקם יהיו שרים, אולי אחת או אחד מהם יהיו ראשי ממשלה. אני לא בטוח שילמדו מרבין את הצניעות, המנהיגות או המחויבות האדירה למדינה, אבל מדינית הם ילכו בדרכו, כי הוא צדק. וזה, יותר מהכל, הניצחון על אלה שהסיתו ועל ההוא שרצח. זה יהיה הניצחון המוחלט.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, חבר הקואליציה לביטחון אזורי. לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.