תופעת הרצח הגואה בחברה הערבית בישראל, איננה עוד נתון קר, אלא פצע פתוח בלב החברה הישראלית כולה. מאחוריה מסתתרת מציאות של אפליה ממוסדת, עוני מבני, הדרה ממוקדי קבלת ההחלטות והיעדר ביטחון אישי.

כש־80 אחוז מהנרצחים בישראל הם אזרחים ערבים, כאשר שיעור הפענוח בחברה הערבית עומד על עשירית מזה שבחברה היהודית. כאשר ההסתברות לאזרח ערבי ישראלי להירצח היא פי 14 מזו של היהודי, אי אפשר עוד להסתפק בצער או בגינוי מוסרי. זהו כשל לאומי, חברתי וחוקתי.

כש־80 אחוז מהנרצחים בישראל הם אזרחים ערבים, כששיעור הפענוח בחברה הערבית הוא עשירית מזה שביהודית, כשההסתברות לאזרח ערבי ישראלי להירצח היא פי 14 מזו של היהודי – אי אפשר להסתפק בצער או בגינוי

כישלון ההרתעה

התגובה האינסטינקטיבית של המדינה כלפי גל הרציחות, היא להעמיק את האכיפה ולהחמיר את הענישה. אך מחקרים בקרימינולוגיה וכלכלה התנהגותית מראים, כי בחברות עניות ומודרות, מנגנון ההרתעה מאבד מערכו. כאשר "סף המצוקה" נמוך, הפשע הופך בעיני הפרט לדרך הישרדות "רציונלית", כי מצוקה קיומית גוברת על הפחד מענישה.

בחברה הערבית בישראל, ההדרה ממוקדי קבלת החלטות, חסמים תעסוקתיים, מחסור באשראי בנקאי, מחסור באזורי תעשייה, צעירים חסרי מעש ותשתיות דלות, כולם הובילו לעוני כרוני. צעירים רבים מוצאים עצמם בין אבטלה לפשיעה, בין בוז ציבורי לאנרכיה מקומית. החמרת הענישה במצב זה, משולה להעמקת הצלקת במקום לרפואתה, טיפול בסימפטום ולא במחלה.

 המיתוס התרבותי

קל להאשים, "זה עניין תרבותי ערבי", כדי להתנער מאחריות. אך זו טעות גסה, כי אין שום בסיס אנתרופולוגי לכך שהאלימות היא תוצר של "תרבות ערבית". רוב המדינות הערביות, בהן מתגוררים להם כמה ערבים, לא סובלות מהתופעה. כך שמקור התופעה כאן הוא מבני, תוצר של הפליה היסטורית, השקעה ציבורית דלה, תוצאה של אי־שוויון כלכלי מתמשך.

כשהפער בין שיעור הפענוח בקרב יהודים (מעל 70%) לערבים (כ־10%) זועק לשמים, כשקהילות שלמות פונות לעבריינים שיגנו עליהן – זו כבר בעיה של המדינה. אין הרתעה היכן שאין אמון ושיש הדרה.

גל הרציחות מוביל להעמקת האכיפה והענישה. אך לפי מחקרים – בחברות עניות ומודרות מנגנון ההרתעה מאבד מערכו. כשסף המצוקה נמוך, הפשע הופך דרך הישרדות. מצוקה קיומית גוברת על פחד מענישה

מענישה להעצמה

הרתעה בלבד מספקת פתרון אד-הוק, אך לא פתרון מניעתי.  הדרך היחידה והאופטימלית לצמצום התופעה, עוברת בגישה של כלים שלובים: חיזוק מערכת האכיפה, לצד מהלך הוליסטי רחב. זהו שילוב בין אכיפה נחרצת לבין שיקום קהילתי, כלכלי, תעסוקתי וחינוכי.

החברה הערבית זקוקה לא רק לניידות משטרתיות, אלא בעיקר למוביליות חברתית. יש לבנות תשתיות, להכשיר עובדים צעירים, להקים אזורי תעשייה, להנגיש את האשראי הבנקאי ולשפר את מערכת החינוך. כאשר 49 אחוז ממשפחות הערבים בישראל חיות מתחת לקו העוני, הפשע בקרבן הופך להיות שפת קיום "רציונלית".

המחיר

האלימות בחברה הערבית איננה "בעיה של הערבים", כי כל רצח שאינו מפוענח מחליש את שלטון החוק. כל חמולה חמושה, היא תזכורת להיעדר הריבונות. מעבר למחיר הכספי, מיליארדים שאובדים בפריון, בתדמית ובביטחון – קיים מחיר בלתי נראה: התפוררות אמון האזרחים במוסדות המדינה. כשהאזרחים חשים כי לית דין ולית דיין, הפשע חדל להיות חריגה והופך לדפוס הישרדותי "רציונלי".

 אחריות ההנהגה הערבית

נכון, ההנהגה הערבית, נעדרת סמכויות, כלים ביצועיים, תקציבים ומשאבים ממלכתיים, אך אינה פטורה מאחריות כלפי הציבור שאותו היא מבקשת לייצג. אמנם המונופול על האכיפה, הביטחון, המשאבים והמדיניות הכלכלית, מצוי בידי המדינה, אך למנהיגים שנבחרו בתמיכתם של מאות אלפי אזרחים, ישנה חובה לקדם פתרונות פרגמטיים ולא להזין עימותים פוליטיים צרים וקנאות מפלגתית פנימית.

החברה הערבית זקוקה לא רק לניידות משטרתיות, אלא בעיקר למוביליות חברתית. יש לבנות תשתיות, להכשיר עובדים צעירים, להקים אזורי תעשייה, להנגיש את האשראי הבנקאי ולשפר את מערכת החינוך

האירוע הפוליטי שסימל את ההחמצה הקשה ביותר, נרשם כאשר חברי הכנסת איימן עודה, אחמד טיבי ושותפיהם, הצביעו פה אחד להפלת ממשלת בנט-עבאס הממשלה הראשונה זה עשורים שניסתה, בין היתר, ליישם תכנית מערכתית לצמצום הפשיעה בחברה הערבית, לשפר אכיפה ולהשקיע ישירות בחברה הערבית, באמצעות החלטת ממשלה 549 ופרויקט "מסלול בטוח".

באותה עת, נרשמה מגמת ירידה במקרי הרצח ותחושת ביטחון עלתה. אך במקום לחזק את מגמת השינוי, ההנהגה המסורתית במשותפת בחרה לשתף פעולה עם הימין הקיצוני, מחשש גובר לפופולריות העולה של ח"כ מנסור עבאס, מנהיג פרגמטי שבחר בדרך של שותפות אזרחית, לא התנשא ולא דרש תפקיד אישי, אלא ביקש לקדם מדיניות מעשית פרגמטית ולשנות מבפנים – וכזכור קיבל תעודת "כשרות" מבנימין נתניהו.

ההצבעה להפלת הממשלה, שנולדה מצרות עין פוליטית וממאבק הנהגתי קצר ראייה, סללה בפועל את הדרך לממשלת איתמר בן גביר, שבצעדיו הראשונים ובשם "המשילות", פירק את תכנית ה"מסלול בטוח", קיצץ את תקציביה והשיב את החברה הערבית כמעט לנקודת האפס.

למרות הנזק ההיסטורי, עד היום לא נשמעה התנצלות מצד חברי הכנסת הערבים שהובילו את המהלך, שהביאו עלינו ממשלת בן גביר. במקום חשבון נפש, הוצעה לציבור גרסה מתכחשת ומתחמקת, שנועדה למזער נזק תדמיתי במקום לתקן נזק מוסרי (ראו למשל, את הריאיון של הח"כ איימן עודה לרביב דרוקר).

ההצבעה להפלת הממשלה, פרי צרות עין פוליטית ומאבק הנהגתי קצר ראייה, סללה דרך לממשלת בן גביר, שבשם "המשילות" פירק את תכנית "מסלול בטוח" ואת תקציביה והשיב את החברה הערבית כמעט לנקודת האפס

אי צמצום התופעה מהווה גם עוולה חוקתית

יש הרואים סתירה בין יהדות לדמוקרטיה. אך בפועל אין הרמוניה סינרגטית מזו.

אי טיפול ממוסד באלימות כלפי אזרחי ישראל הערבים,  הוא עוולה חוקתית ופצע מוסרי, הפוגע בקדושת החיים שהיא יסוד בסיסי ביהדות. יהדות אמיתית נמדדת באומץ המוסרי להגן גם על מי ששונה ממך, לא בהבחנה בין דם לדם. כך שהטיפול בתופעה נגזר גם מערכיה החוקתיים היהודיים של המדינה, ולא רק מהדמוקרטיים.

 סינתזה של מוסר ומדיניות

מדינה השואפת לצדק חברתי ולשלום אזרחי מחויבת לסינתזה: לא רק אכיפה, אלא גם אחריות חברתית עמוקה. יש לחבר בין ביטחון אישי לשוויון כלכלי, בין יציבות מוסדית לתקווה קהילתית. זו המשמעות המעשית של הערך היהודי "צדק צדק תרדוף".

יש מי שרואה בצמצום האלימות בחברה הערבית "טובה" למיעוט, זו תפיסה מעוותת. זו חובתה של מדינה דמוקרטית, וזוהי מצווה יהודית יסודית. "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז), אינו פסוק תיאורטי, זו מצווה חוקתית, הנחיה מוסרית שמחייבת את המדינה לפעול. אין הבחנה בין דם יהודי לדם ערבי; הדם הוא דם, והחובה היא חובה.

עו"ד אדם פראירה עוסק, בין היתר, במשפט החוקתי, הפלילי וזכויות האדם, וחוקר את יחסי הגומלין בין משפט, מדיניות ציבורית וחברה בישראל. עמית ביוזמת צעד - תקשורת בונה אמון.