מדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים מאז מלחמת ששת הימים עומדת בפני מבחן כפול. שני עקרונות היסוד של דיני הכיבוש הבינלאומיים – עקרון הזמניות ועקרון שמירת החוק והסדר לטובת האוכלוסייה המוגנת – הופרו שוב ושוב, עד כדי ביטול משמעותם בפועל.

ממשלת ישראל הנוכחית כבר אינה מנהלת כיבוש זמני, אלא מייצרת משטר של שליטה קבועה. ובמקביל, החובה לשמור על ביטחון, זכויות בסיסיות והגנה שווה לתושבים הפלסטינים מתפוררת לנגד עינינו.

ממשלת ישראל הנוכחית כבר אינה מנהלת כיבוש זמני, אלא מייצרת משטר של שליטה קבועה. ובמקביל, החובה לשמור על ביטחון, זכויות בסיסיות והגנה שווה לתושבים הפלסטינים מתפוררת לנגד עינינו

הפרת עיקרון הזמניות

העיקרון הראשון, עקרון הזמניות, הוא הבסיס לכיבוש הצבאי. כיבוש, לפי המשפט הבינלאומי, הוא מצב חריג, זמני, שנועד להימשך עד שהשטח יושב לבעליו החוקיים או שייקבע בו הסדר מוסכם. כפי שנכתב בחוות דעת משפטית בינלאומית:

"כיבוש הוא מעצם הגדרתו מצב זמני וחריג; הכוח הכובש חייב לשאוף לסיים את הכיבוש בהקדם האפשרי".

מטרת ההגבלה הזו, כך מוסיף ארגון אמנסטי אינטרנשיונל:

"למנוע מהכוח הכובש להפוך את השליטה הזמנית לסיפוח דה-פקטו או דה-יורה".

מאז 1967, ישראל נקטה בצעדים שמבטלים כל יסוד לזמניות: הקמת התנחלויות, מאחזים, וסלילת רשת כבישים המשרתת את המתנחלים; תפיסת אדמות פלסטיניות והכרזתן כ"אדמות מדינה"; והרס נרחב של בתים פלסטיניים. אלה אינם צעדים ביטחוניים זמניים – אלא מערכת מתמשכת של שינוי דמוגרפי, טריטוריאלי ותשתיתי. דו"ח של בצלם כינה זאת במפורש "47 שנות כיבוש זמני", ביטוי שממחיש כיצד הפך מצב זמני לכמעט קבוע.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מדיניות ההכרזה על אדמות מדינה. לפי נתוני האו"ם, מאז 1967 הוכרזו מאות אלפי דונמים בגדה המערבית כאדמות מדינה, על אף שהבעלות הפלסטינית היסטורית ומוכרת. בכך נוצרה מערכת כפולה של קרקעות: ישראלית המתפתחת מול פלסטינית ההולכת ונחסמת. החוקר ג'פרי ארון הגדיר זאת:

"שימוש במנגנוני כיבוש לצורך סיפוח זוחל, בניגוד מוחלט לעקרון הזמניות שעליו מושתתים כל דיני הכיבוש".

מאז 1967, ישראל נקטה צעדים שמבטלים כל יסוד לזמניות: הקמת התנחלויות, סלילת כבישים למתנחלים ועוד. אלה אינם צעדים ביטחוניים זמניים,  — אלא מערכת מתמשכת של שינוי דמוגרפי, טריטוריאלי ותשתיתי

התוצאה היא שהכיבוש הישראלי איננו עוד שליטה זמנית — הוא הפך למבנה של קבע. חוקי תכנון ובנייה ישראליים מוחלים בפועל על ההתנחלויות, תושבים ישראלים זוכים למערכת משפט אזרחית, בעוד הפלסטינים כפופים לדין צבאי. בכך נוצרת מציאות של סיפוח דה-פקטו. חוות הדעת המשפטית של האו"ם מ-2023 מסכמת זאת כך:

"המחקר מוכיח כי קיימות השלכות בינלאומיות חמורות להמשך הכיבוש הישראלי הבלתי-חוקי ולהפרת נורמות יסוד של המשפט הבינלאומי".

הפרת עיקרון שמירת החוק והסדר לטובת האוכלוסייה המוגנת

העיקרון השני, שמירת חוק וסדר לטובת התושבים המוגנים, מחייב את המדינה הכובשת "לנקוט בכל האמצעים שבכוחה כדי להחזיר ולו ככל האפשר את הסדר הציבורי והביטחון" (מתקנות האג, 1907, סעיף 43). מדובר בחובה פוזיטיבית: להגן על כל האוכלוסייה המקומית, גם מפני אלימות שמקורה באזרחים של הכוח הכובש עצמו. אולם בישראל, אותה חובה הפכה לריקה מתוכן.

דו"ח של מכון ליבר למשפט בינלאומי קובע במפורש:

"לא ההסדרים הביטחוניים של הסכמי אוסלו, ולא המצב הנוכחי, פוטרים את ישראל מחובתה לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על תושבי הגדה מפני אלימות המתנחלים".

בחוות דעת של המועצה הנורווגית לפליטים נאמר:

"כישלונה של ישראל להגן על פלסטינים ולהעמיד לדין מתנחלים קיצוניים יצר מציאות של כמעט אפס ענישה".

האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים הפכה לתופעה יומיומית. בהר חברון, בבקעת הירדן ובאזור שכם מתועדים מאות מקרים של תקיפות, הצתות והשתלטות על אדמות. דו"ח OCHA האחרון מציין כי:

"בכמחצית מהתקיפות שתועדו, כוחות הביטחון הישראליים נכחו במקום ולעתים אף סייעו למבצעים".

האירוע בחווארה בפברואר 2023 הפך לסמל. למרות שהמתקפה תוכננה מראש, והמתנחלים הציתו עשרות בתים, "החיילים עמדו מן הצד", כדברי עדות שנמסרה לאו"ם. 

אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים הפכה יומיומית. תועדו מאות מקרי תקיפות, הצתות והשתלטות על אדמות. "בכמחצית מהתקיפות שתועדו, כוחות הביטחון הישראליים נכחו במקום ולעתים אף סייעו למבצעים"

בשליטה מתמשכת שתי ההפרות מזינות זו את זו

מדיניות הממשלה הנוכחית מחריפה את ההפרה. במקום אכיפה שוויונית, הממשלה מספקת תמריצים כלכליים למתנחלים, מאפשרת הרחבת מאחזים לא חוקיים, ומקצה משאבים ל"תשתיות ביטחון" שמשרתות רק את היישובים היהודיים.

שרי הממשלה מדברים בגלוי על "העמקת האחיזה בשטח", ומפקדים בשטח מתייחסים לאירועי אלימות מתנחלים כ"בעיות של משמעת" ולא כפשע. התוצאה היא מערכת כפולה של צדק, שבה החוק מגן על המתנחל ופוגע במי שעליו נועד להגן – האוכלוסייה המוגנת הפלסטינית.

אלימות המתנחלים והיעדר האכיפה משתלבים ישירות עם ההפרה של עקרון הזמניות. כשהכיבוש הופך קבוע, שלטון החוק נפרם; כשהחוק מיושם סלקטיבית, הכיבוש מתקבע. הפלסטינים מאבדים את אמונם במערכת המשפט, וחלקם נאלצים לעזוב אזורים שלמים תחת לחץ – מצב שמכונה בדוחות האו"ם "סביבה מכריחה", מונח עדין לגירוש עקיף. כך הופכת ההפרה המשפטית למציאות אנושית מוחשית.

ברמה הבינלאומית, ההשלכות חמורות. בית הדין הבינלאומי בהאג קבע ביולי 2024:

"על ישראל להביא לסיום נוכחותה הבלתי-חוקית בשטחי פלסטין במהירות האפשרית".

משמעות ההחלטה חורגת מהמישור המשפטי: היא מבטאת את הקונצנזוס הרחב בקהילה הבינלאומית שלפיו ישראל אינה עומדת עוד בהגדרה של כוח כובש זמני, אלא של שלטון מתמשך הפועל בניגוד לעקרונות היסוד של המשפט ההומניטרי.

השליטה המתמשכת בגדה המערבית יוצרת אפוא מצב שבו שתי ההפרות מזינות זו את זו: כיבוש שאינו זמני מייצר מערכת חוק וסדר סלקטיבית; מערכת חוק לא שוויונית מחזקת את הקביעות של הכיבוש. זוהי מעגליות של שליטה שהופכת את הדין הבינלאומי ממכשיר להגנה למכשיר נרמס.

מדיניות הממשלה הנוכחית מחריפה את ההפרה. במקום אכיפה שוויונית, היא מספקת תמריצים כלכליים למתנחלים, מאפשרת הרחבת מאחזים לא חוקיים, ומקצה משאבים ל"תשתיות ביטחון" שמשרתות רק יהודים

הפתרון האפשרי ברור כשמש: אם ישראל מבקשת להיחשב כחברה בקהילה הבינלאומית המכבדת את דיני המלחמה, עליה להחזיר את עקרון הזמניות למרכז המדיניות – כלומר, להגדיר יעד ממשי לסיום הכיבוש. במקביל, עליה ליישם בפועל את עקרון שמירת החוק והסדר – להגן על האוכלוסייה הפלסטינית מפני אלימות, להפסיק את האפליה המשפטית, ולהבטיח שוויון בסיסי בזכויות, באכיפה ובחיים עצמם.

כל עוד שני העקרונות האלה נרמסים, ישראל לא תוכל להסתתר מאחורי טיעוני ביטחון או פוליטיקה. כיבוש שמתחזה לזמני אך מתנהל כקבוע הוא לא רק הפרת חוק – הוא גם הפרת ההיגיון, המוסר והחזון שעליהם נבנתה המדינה.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.