ההיסטוריה מספרת, או ליתר דיוק יוספוס פלביוס מספר, שהמלך הורדוס הצליח להפוך אפילו אזור צחיח כמו הבקעה לארץ פוריה. אבל מבית המרחץ המפואר בעיר פצאליס שהקים הורדוס לקראת סופה של המאה הראשונה לפני הספירה לא נשאר הרבה.

לפני כ-15 שנה ערכה יחידת קצין המטה לארכיאולוגיה במנהל האזרחי חפירה, שחשפה כמה שרידים מהעיר. השרידים עומדים היום שוממים וחשופים לכוחות הטבע והבלייה שאלו גוזרים על העתיקות. האיום מרחף כעת לא רק על פצאליס אלא גם על אל פסאיל.

בשבוע שעבר ביקרתי שם. הכפר הפלסטיני אל פסאיל שוכן סמוך מאוד לבית המרחץ, ונמצא בין ההתנחלויות תומר ופצאל. גל הגירושים הגדול שעובר על הגדה המערבית לא פסח גם על הכפר ולפני כשלושה שבועות, בלילה של השבעה בנובמבר, הגיעו לכפר עשרות צעירים עם ריינג'ר, כלי שהפך לסמל החוות, וגידרו את אחת משלוש שכונותיו של הכפר שבה שמונה משפחות. לתושבים המפוחדים הסבירו הצעירים כי אינם יכולים להמשיך ולגור במקום. חלק מהמשפחות כבר עזבו את בתיהן.

בליל ה-7/11, הגיעו לכפר אל פסאיל עשרות צעירים עם ריינג'ר, שהפך לסמל החוות, וגידרו אחת מ-3 שכונות הכפר. לתושבים המפוחדים הסבירו כי אינם יכולים להמשיך ולגור במקום. חלק מהמשפחות כבר עזבו את בתיהן

בזמן שחלף מאז הגיעו שוב מתנחלים למקום והודיעו לתושבים שנשארו כי אינם יכולים להמשיך ולהתגורר במקום כי זהו אתר עתיקות. את בית המרחץ אגב השאירו מחוץ לתחום המגודר.      

אל פסאיל, הגדרות שהציבו המתנחלים סביב הכפר (צילום: אורי ארליך)

מאז אותו ערב מלווים את הכפר פעילי בני אברהם מהשמאל האמוני. הם מלווים את התושבים במאבק, מגיעים למשמרות נוכחות מגינה, ומנסים לשמור על בתי התושבים.

רמז לעתיד הצפוי להם אפשר היה לראות בדרך לכפר. עד לשנה האחרונה חיו לאורך כביש המוערג'את חמש קהילות רועים. היום אין אף לא אחת. רועי קלייטמן מבני אברהם, שנכח באחד מלילות הגירוש, סיפר לנו על הלילה הטראומטי והסביר שהפחונים השרופים עדיין עומדים על תילם. הם נותרו כך על ידי המתנחלים כדי להזכיר ולספר את שאירע גם לאלו שטרם גורשו.

רועי קלייטמן מבני אברהם, שנכח באחד מלילות הגירוש, סיפר על הלילה הטראומטי והסביר שהפחונים השרופים עדיין עומדים על תילם. הם נותרו כך על ידי המתנחלים כדי להזכיר את שאירע גם לאלו שטרם גורשו

בחזרה לאל פסאיל. רוב תושבי הכפר הם פליטים מ-1948. חלקם הגיעו מלוד ורמלה, אחרים מהנגב, ולאחר 1967 הגיעו למקום פליטים נוספים מהגדה. רוב הכפר בשטח B, אך האתר הארכיאולוגי והשכונה המדוברת הם בשטח C.

ב-2013 הוגשה לוועדת התכנון של המנהל האזרחי תכנית מתאר לכפר. אתר העתיקות נכלל בשטח התוכנית. התוכנית נדחתה בטענה שהיא כוללת אדמות מדינה, מתפרסת על שטח רחב מדי ואינה מביאה בחשבון את האתר הארכיאולוגי. לאור זאת אפשר היה לחשוב שהאתר הארכיאולוגי מעניין את המנהל האזרחי או את קצין המטה שחפר באתר, אבל המציאות מלמדת אחרת.

בביקור שערכנו במקום (במסגרת "עמק שווה") גילינו, כאמור, שהאתר היה מוזנח, ובמנהל האזרחי לא טרחו לעשות אפילו מאמץ בסיסי של כיסויו כדי לשמור עליו, או על עוברי אורח שעלולים למעוד ולהיפצע.

את השימוש בארכיאולוגיה ככלי לנישול ודחיקה של פלסטינים על ידי הרשויות אנחנו מכירים היטב. גם את העובדה שקמ"ט ארכיאולוגיה חוטא לתפקידו כמי שאחראי על הארכיאולוגיה ואת היותו משרת של המתנחלים אנחנו מכירים. החידוש שלמדנו בביקורנו במקום הוא, שכעת גם הבריונים משתמשים בטיעונים של מורשת וארכיאולוגיה.

בית המרחץ סמוך לשכונת המגורים, מוזנח, פתוח ומחוץ לשטח המגודר, נובמבר 2025

האתר הארכיאולוגי בפסאיל נמצא בתכנית העבודה של קמ"ט ארכיאולוגיה ל-2025. אם קמ"ט ארכיאולוגיה היה מעוניין לדאוג לעתיקות הוא היה יותר ממוזמן לעשות זאת, הרי זהו תפקידו. המשמעות של דאגה לעתיקות אינה גירוש התושבים, אלא שימור העתיקות. אבל מאירוע אחר שהתרחש לאחרונה בסבסטיה, למדנו שמבחינת קמ"ט ארכיאולוגיה, שימור, באופן המנוגד לכל הגיון מקצועי, משמעו פיתוח.      

כשבוחנים ברצינות את טענות המתנחלים על הרס עתיקות על ידי פלסטינים מגלים שהמציאות שונה לחלוטין מזו שהם מספרים. באל-פסאיל, כמו בסבסטיה ובאינספור אתרים אחרים שבהם הארכיאולוגיה דחקה את הפלסטינים, אין עדויות לפגיעה של פלסטינים בארכיאולוגיה – למרות שהאתר עומד חשוף, פגיע ולא מטופל.

דאגה לעתיקות אין פירושה גירוש התושבים, אלא שימור העתיקות. אך מאירוע אחר שהתרחש בסבסטיה, למדנו שמבחינת קצין מטה ארכיאולוגיה, באופן המנוגד לכל הגיון מקצועי – שימור משמעו פיתוח     

נתון מעניין במיוחד מלמד כי אפילו בדוח הלא מקצועי והמוטה של ארגון המתנחלים "שומרים על הנצח", העתיקות שמצבן הוא הטוב ביותר בגדה המערבית, הן אלו שנמצאות בשטחי A, בשליטה פלסטינית מלאה.

אבל הביקור באל פסאיל מלמד לא רק על האופן שבו הפלסטינים מתייחסים לעתיקות ומורשת, אלא על הרידוד של היחס שלנו אליהן. הורדת המסכות והעברת הכוח לקבוצות פורעים שאינן מתכסות בארשת פנים חשובה ובהסברים אקדמיים, מבליטות את השימוש האינסטרומנטלי שעושה ישראל בעתיקות כדי לייצר מציאות פוליטית. ושתיקתן של הרשויות כמוה כהסכמה, גם בכל הנוגע לארכיאולוגיה. 

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".