הדיון הציבורי סביב בקשת החנינה שהגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה יצחק הרצוג מציף מחדש את סוגיית ה"ממלכתיות" בישראל. זהו רגע טעון, שבו ערך הממלכתיות אינו משמש רק אידיאל שלטוני, אלא גם אמצעי רטורי להצדקת החלטות פוליטיות ואישיות.

כידוע, לאחרונה הגיש ראש הממשלה בקשה לנשיא המדינה להפסקת ההליך המשפטי המתנהל נגדו. נימוקו המרכזי: העדפת האינטרס הלאומי על פני טובתו האישית – "לא למעני אלא למען טובת המדינה, העם והאחדות הלאומית". כלומר, לשיטתו, טובת הציבור והמדינה גוברת על עניינו הפרטי של נתניהו, ובכך מתחברת לערכי הממלכתיות.

נימוקו המרכזי של נתניהו בבקשה להפסקת משפטו: העדפת האינטרס הלאומי על פני טובתו האישית. כלומר, לשיטתו, טובת הציבור והמדינה גוברת על עניינו הפרטי, ובכך מתחברת לערכי הממלכתיות

נשיא המדינה, יצחק הרצוג, התייחס בקצרה לבקשת החנינה וכינה אותה יוצאת דופן. הוא הדגיש כי הבקשה תיבחן "באופן פרטני, על-פי נסיבות המקרה", ולא במסגרת כלל אוטומטי. עוד הוסיף כי הקריטריון המרכזי שינחה אותו הוא "טובת אזרחי המדינה וטובת החברה והמדינה". במילים אחרות, הנשיא לא התחייב להעניק חנינה, והבהיר כי ההחלטה תתקבל לאחר בחינה מסודרת, על בסיס שיקול טובת הציבור.

על פניו, שני האישים מציגים עמדה ממלכתית: העדפת טובת הכלל על פני טובת הפרט. ואולם, קשה לקבל את הדברים כפשוטם; קשה לראות בהם אמת חסרת פניות. קשה לזהות בהצהרות אלו גישה אובייקטיבית, מדינתית, החפה מאינטרסים אישיים וסובייקטיביים.

דוד בן-גוריון ראה בממלכתיות תפיסה שלטונית מחייבת. בעיניו, הממלכתיות כללה חתירה לערכים ברורים: מדינה מאַחֵדֶת – לא פסיפס של מגזרים סגורים; עליונות החוק על פני אינטרסים אישיים או סקטוריאליים; בניין, שימור ופיתוח רשויות, מוסדות, מנגנונים ושירות ציבורי מקצועיים, חזקים וא-פוליטיים; מאבק בפַַּּּלְגָנוּת, ואחריות עמוקה לשותפות האזרחית. לא סיסמה – אלא דרך פעולה, רוח שלטונית ומחויבות אמיתית לטובת הכלל.

כעת, להבדיל, שני האישים – ראש הממשלה והנשיא – נאחזים בממלכתיות כדי להצדיק מהלך שאינו עומד, לכאורה, במבחן החוק, המוסר או טובת הכלל.

על פניו, נתניהו והרצוג מציגים עמדה ממלכתית: העדפת טובת הכלל על פני טובת הפרט. ואולם, קשה לזהות בהצהרות אלו גישה אובייקטיבית, מדינתית, החפה מאינטרסים אישיים וסובייקטיביים

ומי הוא מבקש החנינה הניתלה באילן הממלכתיות כדי להיחלץ ממשפט? זהו אותו ראש ממשלה שהוביל את ארצו לעימות הפנימי הגדול והמסוכן שידעה מעודה; אותו קפטן ששיסה חלק מהעם בחלקו האחר ודרדר את המדינה למעין מלחמת אזרחים קרה; אותו מנהיג שקעקע את מוסדות המדינה בניסיון להכפיפם לשליטתו.

זהו אותו מחליט שחטף את הציבור הליברלי – התורם, הלומד, המשרת, הנופל והנפצע – וזלזל בתרומתו לבניין הכוח הביטחוני, הכלכלי והמדעי של ישראל. זהו אותו ראש שסירב ליטול אחריות לאסון שהמיט על המדינה בעצבו את "הקונספציה" מול חמאס; אותו קברניט המעניק פטור המוני מגיוס למגזר אחד, ובמקביל מטיל עומס בלתי נסבל על הכוחות הסדירים והמילואימניקים.

זהו אותו מוביל הקובע כי יש להדק את החגורה לרזה – המפרנס – בעודו ממשיך להאביס את השמן – הטפילי; אותו נווט שהוביל את ישראל לשולי הקהילה הבינלאומית והמיט עליה צונמי מדיני וגל חַרָמות; אותו פוסק המבקש להפר את האיזון בין הרשויות ולאחדן תחת שליטתו; אותו אחראי עליון המסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית בניגוד לרצון רוב הציבור.

זהו אותו שליט ההורס את מוסדות המדינה באמצעות מינויים פוליטיים של נאמנים במקום אנשי מקצוע; אותו מנהיג ה"שורף את המדינה" למען הישרדות ממשלתו – ובהכרח, למען הישרדותו האישית. ובתכלית: זהו אדם האוחז בקרנות הממלכתיות כדי להימלט מהכרעת הדין ומנצל באופן ציני ערכים נעלים כדי להיחלץ ממצוקתו המשפטית.

  כל זה נראה כהיפוך גמור – ככתב ראי – לרוח הממלכתיות שעליה דיבר בן-גוריון.

זהו אדם האוחז בקרנות הממלכתיות כדי להימלט מהכרעת הדין ומנצל באופן ציני ערכים נעלים כדי להיחלץ ממצוקתו המשפטית. כל זה נראה כהיפוך גמור – ככתב ראי – לרוח הממלכתיות שעליה דיבר בן-גוריון

והנשיא, במקום לשמש כ"קִיל" או כ"חרב", אותו רכיב כבד ועמוק בתחתית הספינה, השומר על יציבותה בים סוער – נסחף בגַלִּי השׁוֹבַל של המנועית הגדולה ("באגס באני"). תפקידו של הנשיא הוא להיות אותה משקולת מייצבת, המאפשרת למדינה להתמודד עם רוחות חזקות וגלים גבוהים, לשמור על כיוון ולמנוע התהפכות. ואולם, בתגובתו הראשונית לבקשת הפסקת ההליך המשפטי, נדמה כי הוא משדר סימני רכות ושוכח את ייעודו – לשמש שומר הסף האיתן של הדמוקרטיה בעתות סערה ציבורית.

ברקע לכך עומדים ניסיונות העבר של הרצוג לקדם עסקאות או פשרות הקשורות בהליכים המשפטיים של בנימין נתניהו – מתוך מטרה מוצהרת להביא לסיום ההליכים "בדרכי נועם" ולגבש הסכמה רחבה בציבור.

הוא פעל כמתווך בין הצדדים, הציע מודלים שונים להסדר ואף שקל אפשרות של חנינה מותנית, מתוך חשש לערעור היציבות ולקרע חברתי נוסף. דווח גם על פגישות ושיחות שקטות שניהל עם גורמים משפטיים ופוליטיים בניסיון למצוא פתרון שימנע העמדתו לדין של נתניהו או יוביל להקלות משמעותיות, בתמורה לפרישתו מהחיים הפוליטיים. מהלכים אלו נתקלו בהתנגדות ציבורית ומשפטית רחבה.

וכל זאת – מבלי להזכיר את החשש הציבורי, שהוכחש, על עסקת נשיאות תמורת חנינה.

לסיכום, גם ראש הממשלה וגם הנשיא נאחזים בעיקרון ה"ממלכתיות" – במובן של מניעת החרפת הפילוג. אלא שזו התרמית הגדולה: שימוש בערך נעלה כהסוואה לאינטרסים אישיים של שתי דמויות מפתח במדינה. האחד המבקש למחוק את חובו מבלי להכיר בו, מבלי להביע חרטה עליו ומבלי להציע כל תמורה פוליטית בעבור מחיקתו; ואילו השני – שנדמה כמי שאולי מחויב לראשון – מגלה נטייה להיענות לו בגרסה זו או אחרת. ושניהם מניפים את דגל הממלכתיות כדי להצדיק חנינה שאינה עומדת בהגדרת החוק ואינה עומדת במבחן המוסרי, ולבטח שאינה עומדת ב"מבחן בוזגלו".

האחד מבקש למחוק את חובו מבלי להכיר בו וללא תמורה פוליטית. השני מגלה נטייה להיענות. ושניהם מניפים את דגל הממלכתיות כדי להצדיק חנינה שלא עומדת בהגדרת החוק, במבחן המוסר ולבטח לא ב"מבחן בוזגלו"

האם חנינה כזו תנמיך את הלהבות? ספק רב – סביר שההפך יקרה. האם היא תביא לאיחוי הקרעים בעם ולאחדותו? חוששני שלא ואף כאן, ההפך הגמור הוא הצפוי. משכך, אל לו לנשיא לחוּן את מי שכופר באשמה, מסרב לקבל אחריות, ואף מודיע בהתרסה כי אין בכוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים.

מי ייתן ולא נהיה עדים לעוד מהלך של "יד לוחצת יד" בכְּסָיות דקות של "ממלכתיות".

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".