"לא תגוּרוּ מפני איש" (דברים, פרק א', פסוק י"ז). האמנם? הסרטון בו נראה הנער יוסף אייזנטל בן ה-14 נפגע מהאוטובוס השועט קדימה, במהלך הפגנה נגד חוק הגיוס, הוא מראה מצמרר ומזעזע. מוות מיותר, טרגי, של ילדון שנקלע לזירת עימות אלימה, שאינה הולמת את גילו, ניסיונו או כושר שיפוטו.

המקרה עורר סערה ציבורית רחבה. החקירה עדיין נמשכת. המשטרה ממשיכה לבדוק את נסיבות המקרה, כולל את התנהלות הנהג וגורמים נוספים שהיו מעורבים באירוע.

לחקירת "הקו הראשון" – קרי, האירוע עצמו – נודעת חשיבות עליונה. אך לא פחות מכך, חיונית בדיקת "הקו השני": הגורמים ששלחו, דחפו, ליבו והכשירו את הקרקע לאירוע מלכתחילה.

לחקירת "הקו הראשון" – קרי, האירוע עצמו – נודעת חשיבות עליונה. אך לא פחות מכך, חיונית בדיקת "הקו השני": הגורמים ששלחו, דחפו, ליבו והכשירו את הקרקע לאירוע מלכתחילה

בימים שחלפו מאז, נראה כי העיסוק התקשורתי התמקד כמעט בלעדית בנהג הדורס, בתגובת המשטרה, בנוסח ההאשמה המתגבשת ואף ביחס של השר לביטחון לאומי לתקרית. לעומת זאת, הוא נעדר כמעט לחלוטין דיון ביקורתי בגורמי ההסתה וההכוונה שמאחורי הקלעים: במי ששלחו את הצעירים לרחובות, במי שהטעינו את סוללות הזעם שלהם ובמי שניתבו את מחאתם.

לא הוטחה כל אשמה מפורשת נגד הרבנים והאדמו"רים שבפקודתם יוצאים המפגינים לחוצות; לא הוטלה כל אחריות לאסון על ההנהגה הרוחנית שעל פיה יישק דבר; לא נשמעה כל דרישה להסבר מאלו שמְתפקידם לא רק להנחות אלא גם לשמור על שלום צעיריהם; לא הועמד בספק שיקול דעתם של מי שבהוראתם הובילו להשלכות קשות; לא נתבע כל חשבון נפש מבעלי הכוח וההשפעה בקהילתם, שבסמכותם לקבוע גורלות.

כך, לא איתרתי מאמר אחד הבא חשבון עם ראש "הישיבה הקטנה" – שלא הגביל את גיל המפגינים ולא אסר על הקטנים שבהם לרדת לרחובות. לא שמעתי תלונה בודדה נגדו על שלא צפה את הסכנה הכרוכה בזריקת ילדים להתרחשות בריונית.

לא נחשפתי לטיעון משכנע לפיו מוטת שיקול הדעת של עלם בן 14 – שרק אתמול הגיע למצוות – מצדיקה את הטלתו למרחב עימות. לא נתקלתי בהסבר הגיוני לפיו צעירים כמוהו, וכמו אלה שהתגודדו סביב האוטובוס, נתלו על דפנותיו ואחד מהם אף נגרר מתחת לגלגליו וניצל בנס – ידעו להבחין בסכנה הטמונה במעשיהם הנחפזים.

השיח התקשורתי נעדר כמעט לחלוטין דיון ביקורתי בגורמי ההסתה וההכוונה שמאחורי הקלעים: במי ששלחו את הצעירים לרחובות, במי שהטעינו את סוללות הזעם שלהם ובמי שניתבו את מחאתם

ומכאן השאלות המתבקשות: היכן הייתה יכולת השיפוט של ראש הישיבה כשהורה לתלמידיו הקטנים לצאת להפגנה? היכן היה יישוב דעתו כשהפיח בהם רוח קרבית נגד הגיוס? היכן התחבאה תבונתו כשהצית את קנאוּתם נגד הצעת החוק? היכן הייתה אחריותו כ"ראש מתיבתא" – המכוון ומדריך את תלמידיו בלימודיהם ובהתנהלותם היומיומית – לריסון להט המחאה שלהם? ובתמצית: הזו מנהיגות ערכית, השולחת דרדקים לאזור מוכה אלימות? האם כך מקדשים את ערך החיים? האו שמא ההגנה על החיים מנוגדת למשפט התורה?

לכן היה צורך להרים אצבע מאשימה לעבר ראש הישיבה – זה ש"הכל נעשה בדברו"; זה שתלמידיו מתפלשים באפר רגליו; זה שמלבה את האש באמצעות שלוחיו; זה שממריד את נאמניו נגד המדינה וחוקיה ובדרך מעלה אותם על בריקדות; זה המשלהב נשמות רכות ומעודד אותן למעשים המסכנים את חייהם; זה המשסה את בני הנעורים כנגד הנהגים הערבים; זה שמשלח את שומעי התורה כנגד הרשות וגורמי האכיפה שלה; זה, היוצר, הלש את החומר התודעתי של תלמידיו ומטיח אותם אל להבות המחאה המסוכנות.

לכן, מעבר להתמקדות בנהג הדורס, על הציבור להתייחס לאחריותו של "הרועה הרוחני" ששלח את יוסף אייזנטל להפגנה, ובעקיפין למותו. ברי שאין חוק מפורש האוסר על השתתפות קטינים בהפגנות. אין סעיף בחוק העונשין האוסר על הורה, מורה או רב ללוות או לשלוח ילד למחאה מסוכנת. לעומת זאת קיימת חובה בסיסית להגן על הקטין ולמנוע את חשיפתו לתנאים העלולים לפגוע בבריאותו הפיזית או הנפשית. מעשה שכזה יכול להיתפס כהזנחה פושעת.

כל בר דעת יודע, שכאשר רב דוחק בילד לצאת למהומה סוערת, הוא נוטל על עצמו אחריות ישירה לכל פגיעה שהוא עלול לספוג. קלות הדעת שבסיכון קטין אינה רק כשל מוסרי ודתי, אלא גם מחדל חמור. חשיפת תלמיד לסכנה, היא בגדר התרשלות חמורה וחוסר אחריות משווע. בכך חוטא המורה לתפקידו החינוכי ומפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כמדריך וכמבוגר סמכותי.

די עם "ההנחות" לחרדים החורגים מהמסגרת. די עם "ההטבות" להם ועם העלמת העין מהתנהלותם הבעייתית. רב, המשגר ילד להשתתף במאבק כוחני, תוך הפרת הסדר הציבורי או סיכון חיי הזולת, נושא באחריות למה שקורה לו באותו אירוע.

די עם "ההנחות" לחרדים החורגים מהמסגרת ועם העלמת העין מהתנהלותם הבעייתית. רב המשגר ילד להשתתף במאבק כוחני, תוך הפרת הסדר הציבורי או סיכון חיי הזולת, נושא באחריות למה שקורה לו באותו אירוע

המשליך קטין לסביבה מתלקחת, מפר את המנדט שניתן לו – מנדט המחייב אותו להגן על הרך ולמנוע את הקרבתו על מזבח המאבק הפוליטי. ועל כך עליו ליתן את הדין – הציבורי לפחות. 

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".