כמה שבועות לפני חזרתם של 47 החטופים באוקטובר 2025 קיבלתי טלפון ממטה החטופים. ח"כ לשעבר אמילי מואטי, מתנדבת ותיקה במטה, חיפשה סיוע נקודתי ודחוף. אימו של אחד החטופים שהתה בעיר גדולה בחו"ל ללא ליווי – וחשה ברע. לא משהו שהצריך פנייה לבית חולים, אבל מואטי רצתה להקפיץ אליה מישהו או מישהי באופן מיידי – לתת כתף תומכת. "אולי את מכירה מישהו שם?" שאלה.

תוך זמן קצר איתרנו מכרה ותיקה, ישראלית לשעבר המתגוררת באזור. המכרה עזבה את עיסוקיה באותה השנייה והגיעה אל אימו של החטוף. הן ישבו יחד בבית קפה כשעה, ולאחר מכן הזמינה אותה המכרה לביתה לארוחת ערב, שם העבירו כמה שעות של הורדת מתח.

האפיזודה הקטנה הזו, זניחה לכאורה בהשוואה לממדי האסון שחוותה אותה אישה, נחרתה בזיכרוני. אישה אחת שבורה ואומללה, ושלוש נשים אחרות, שבאמצעות קשרי ווטסאפ והיכרות מוקדמת חיברו נקודה לנקודה כדי לעזור – ולו למשך כמה שעות.

מואטי הייתה בין המתנדבות הראשונות של מטה החטופים. במשך יותר משנתיים חיברה נקודה לנקודה, יצרה קווים והקימה רשתות בינלאומיות – פעילות חסרת תקדים בהיקפה עבור החברה האזרחית

מואטי הייתה בין המתנדבות הראשונות של מטה החטופים. במשך יותר משנתיים חיברה נקודה לנקודה, יצרה קווים והקימה רשתות בינלאומיות – פעילות חסרת תקדים בהיקפה עבור החברה האזרחית.

בישראל לא התקיימה מעולם פעילות אזרחית כה מקיפה, משפיעה וממוקדת. ספק אם בעולם כולו פעל גוף אזרחי־התנדבותי רב־זרועות, שהשפיע בעוצמה כזו על מדיניות ציבורית של מדינה המצויה במלחמה.

ח"כ לשעבר אמילי מואטי במטה משפחות החטופים (צילום: אייל רדושינסקי ופאולינה פטימר עבור מטה משפחות החטופים)

כאשר במטה החטופים הבינו שמדובר בהתארגנות לטווח ארוך, הוסדר מבנה ארגוני, ומואטי עמדה בראש המחלקה הדיפלומטית־הבינלאומית. לפני כמה שבועות הודיעו במטה החטופים על סגירת המשרדים ברחוב דה וינצ'י בתל אביב והשבתם לבעליהם החוקיים, חברת צ'ק פוינט.

המשרדים פונו, ואופי הפעילות של המטה השתנה במטרה להתמקד בחטוף האחרון, רן גואילי. במקביל נשמרו הקשרים העמוקים שנרקמו עם כ־800 חברות מסחריות במשק הישראלי, כדי להמשיך ולהפעיל לחץ ציבורי למען שחרורו של החלל, שוטר היס"מ ומגן עלומים הגיבור.

כאלף מתנדבים – ובהם גם קבוצה שהחלה לקבל שכר חלקי בחצי השנה האחרונה – חזרו לביתם, לחשוב על חייהם, העשייה, הערכים שספגו במטה, ועל הערכים שהנחילו לחברה הישראלית בשנתיים הארוכות והקשות שידענו.

בבוקר 8 באוקטובר 2023 מואטי נסעה לבית החולים סורוקה, פתחה מחשב וניסתה לסייע באיתור נעדרים, פצועים וחללים. זמן קצר לאחר מכן הבינה שעליה לרתום את כישוריה ולהתגייס למערכה בצורה ממוקדת יותר

המלחמה תפסה את מואטי, תושבת תל אביב, בעיצומה של תחילת שנת הלימודים, כמורה בקולג' דה פרר ביפו – בית ספר יסודי ותיכוני יהודי־ערבי. היא הייתה אמורה ללמד עברית, ספרות ולשון בבית הספר היסודי.

בבוקר 8 באוקטובר 2023 מואטי נסעה לבית החולים סורוקה, פתחה מחשב וניסתה לסייע באיתור נעדרים, פצועים וחללים. זמן קצר לאחר מכן הבינה שעליה לרתום את כישוריה ולהתגייס למערכה בצורה ממוקדת יותר. בבוקר 9 באוקטובר הגיעה למגדל המוזיאון בתל אביב, נכנסה למשרדו של עו"ד דודי זלמנוביץ – ושם החלה להתגבש ההתארגנות האזרחית.

אמילי מואטי במטה משפחות החטופים (צילום: אייל רדושינסקי ופאולינה פטימר עבור מטה משפחות החטופים)

"משרד החוץ לא פתח חדר מצב באופן מיידי. מאחר שהייתי בקשר עם חברי פרלמנט אירופיים, כתוצאה מהתקופה שלי כח"כית שבה ייצגתי את הכנסת באספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, הצעתי במשרד עורכי הדין שאפתח ביוזמה של שיחות טלפון", מספרת מואטי.

"התארגנה קבוצה של כ־20 שגרירים ישראלים בדימוס – בהם דני כרמון, דני שק (בן הזוג), קולט אביטל, ג'רמי יששכרוף, אביתר מנור ואחרים – וביקשתי מהם להגיע לפגישה ראשונה. כולם הגיעו מייד. בינינו הצטברו כ־500 שנות ניסיון ביחסי חוץ, וקווי קשר ישירים לחברי פרלמנט, שרים וראשי מדינות מכל העולם".

איך ידעתם מה אתם אמורים לעשות?
"לא ידענו. אבל הבנו שאנחנו צריכים למפות את הזירה הגלובלית: מי מטפל באיזו מדינה, מי מאיתנו מכיר גורמים משפיעים ונבחרי ציבור בכל אחת מהמדינות. החלטנו לזמן לפגישות מיידיות את השגרירים הזרים המוצבים בישראל. למעט השגרירים הרוסי, המצרי והמרוקאי – שקבעו ולא הגיעו – כל שאר השגרירים הזרים בישראל הגיעו מייד.

"פנינו למוסדות דת ברחבי העולם – לוותיקן, לארכיבישופים, לרבנים ראשיים. מטה המשפחות מייד הקים קמפיינים בשטחי פרסום בערים גדולות"

"בשלב הזה למשרד החוץ לא הייתה חלוקה של האזרחים החטופים, ובוודאי שלא רישום של האזרחות הזרה שלהם, או של אזרחים זרים שאינם נושאי אזרחות ישראלית. למעשה, בשלב ההוא היו כל כך הרבה נעדרים שלא ידעו אפילו כמה חטופים יש.

"אנחנו התחלנו לעבוד עם משפחות שהיו בתהליכי השגת אזרחות זרה, או שהייתה להן זיקה מסוימת לקבלת אזרחות כזו. השגרירים הזרים המוצבים בישראל – במיוחד מארגנטינה, צרפת, פורטוגל וגרמניה – העניקו סיוע מיידי. די מוקדם הקמנו מחלקה בינלאומית שטיפלה גם בנפאל, תאילנד וטנזניה בכל הקשור לעובדים הזרים".

אמילי מואטי (צילום: אייל רדושינסקי ופאולינה פטימר עבור מטה משפחות החטופים)

כל זה עשיתם ממשרד עורכי הדין?
"כן. שם פעלנו בשלב הראשון, עד סוף נובמבר, והתחלנו לייצר השפעה בינלאומית. אני זוכרת שבוקר אחד קולט אביטל כתבה מייל למזכ"ל האו"ם וביקשה לדבר. בתוך דקות הוא התקשר אליה בווטסאפ. זה קרה כבר ביום הרביעי או החמישי שאחרי הטבח. פנינו למוסדות דת ברחבי העולם – לוותיקן, לארכיבישופים, לרבנים ראשיים. מטה המשפחות מייד הקים קמפיינים בערים גדולות.

"ובמקביל לכל זה, החלו להגיע לישראל אינספור משלחות זרות. ראשי מדינות מבריטניה, צרפת וגרמניה – וכל השגרירים שלהן – וניתבו אותם אלינו. הם ביקשו לפגוש משפחות חטופים.

"כעבור כחודש וחצי עברנו לבניין ש'צ'ק פוינט' תרמו לנו, ברחוב דה וינצ'י. שם הקמנו חדר ישיבות – המקום שבו נפגשו המשפחות עם ראשי מדינות וחברי פרלמנט. לא היה כל הבדל אם המשפחות ידעו אנגלית או שפה אחרת; החזקנו שגריר מטעמנו שידע לתרגם בכל פגישה. כך למשל דני כרמון, ששימש שגריר בארגנטינה (ואיבד את רעייתו אליאורה כרמון ז"ל בפיגוע שם, ט"ש), היה נוכח במטה לאורך כל התקופה ותרגם לספרדית".

"מבחינתנו זה היה בלתי נתפס. אמרנו למשפחות שנעשה כל דבר. את רוצה לכתוב מכתב למלכת ירדן? נעשה. רוצה לפגוש את אשתו של מקרון? נשיג. רוצה זום עם נשיא ברזיל, 'לולה'? יש"

מה עשית עם העבודה, כמורה?
"בינואר 2024 חזרתי ללמד בבית הספר פעמיים בשבוע, כי הייתי מחויבת. אבל בסוף שנת 2024 הודעתי שלא אחזור לשנת הלימודים הבאה. בהמשך הדרך עברתי מהתנדבות לקבלת שכר ממטה החטופים.

"אחרי ינואר 2024 גם היינו כבר מאורגנים יותר. הוקם מטה מסודר בארה"ב, כולל חברות לובי שעבדו הן עם הדמוקרטים והן עם הרפובליקאים (SKDK ו־One Message). הפעילות של המחלקה הדיפלומטית בישראל התמקדה באירופה ובמוקדים נוספים. המשכנו להכין משפחות לנסיעות לארה"ב, אך משפחות החטופים האמריקאים נסעו לארה"ב לתקופות ממושכות.

סרט צהוב בהפגנה למען שחרור החטופים, 1 בספטמבר 2024 (צילום: Ahmad GHARABLI / AFP)

"בנוסף למטה בוושינגטון, התנדבה שם ורד גוטמן המופלאה. לצידה פעלו גם מתן ובר סיבק בוושינגטון הבירה ודנה קוויגראץ' בניו יורק.

"דנה מגיעה מתחום הקייטרינג, והפחיתה מהיקף עבודתה כדי להתנדב למען החטופים. אני זוכרת מקרה שבו ביקשתי ממנה לסדר תרומה של דירה לשלושה חודשים למשפחת חטופים בוושינגטון, ותוך זמן קצר היא הצליחה להשיג זאת באמצעות תרומה של ארגונים יהודיים.

"היו לנו נשים נפלאות כאלה ברחבי העולם. ניבי פלדמן בלונדון הייתה הבולדוזר שלנו – כל דבר שביקשתי ממנה, היא השיגה. יום אחד התקשרתי ואמרתי שאני רוצה לכנס את כל השגרירים הזרים בלונדון לפגישה, והיא סידרה את זה במהירות".

"אני חושבת שאם מסתכלים על הנושא הספציפי של החטופים – ולא על המלחמה בכללותה – הקהילה הבינלאומית התגלתה במלוא תפארתה"

החלפתם את משרד החוץ הישראלי?
"מבחינתנו זה היה בלתי נתפס. אמרנו למשפחות שנעשה כל דבר. את רוצה לכתוב מכתב למלכת ירדן? נעשה. רוצה לפגוש את אשתו של מקרון? נשיג. רוצה זום עם נשיא ברזיל, 'לולה'? יש. עלינו לזום עם 'לולה', יחד עם השגריר שלו בישראל. על הזום השתתפו משפחות חטופים – כ־10–12 מהם. כל אחד דיבר וסיפר עדות אישית, ונשיא ברזיל הקשיב להם. והוא לא היה היחיד.

"מקרון נפגש עם משפחות בפריז, ולא רק עם כאלה בעלות אזרחות צרפתית. גם סרקוזי. אנאלנה ברבוק, לשעבר שרת החוץ של גרמניה (עד מאי 2025), הגיעה לישראל יותר פעמים משהייתי עולה על אוטובוס".

אמילי מואטי במטה משפחות החטופים (צילום: אייל רדושינסקי ופאולינה פטימר עבור מטה משפחות החטופים)

איך את מסכמת את ההתנהלות הזו, של מנהיגים זרים ושגרירים?
"אני חושבת שאם מסתכלים על הנושא הספציפי של החטופים – ולא על המלחמה בכללותה – הקהילה הבינלאומית התגלתה במלוא תפארתה".

כשנכנסת למטה ב־9 באוקטובר 2023, חשבת שתעסקי בכך יותר משנתיים?
"קודם כול, עוד לא סיימתי. יש לנו את רן גואילי, ואנחנו בנושא הזה עד החטוף האחרון. אלה לא סתם מילים, אלא מחויבות מוחלטת. לגבי ההתחלה – חשבתי שאני באה לעשות מילואים ל־30 יום. אני זוכרת שעשינו הכנה ליום ה־100 תוך כדי תחושה שבחיים לא נגיע ליום הזה, ושכולם ישובו קודם לכן.

"אבל לצערי, אחרי יום ה־100 המטה הפך למעין מקום העבודה של רבים, וכבר היה ברור שזה חורג מהתנדבות זמנית. והיו, כמובן, גם רגעים קשים מאוד. השנה הראשונה הייתה אינטנסיבית במיוחד: כל היום במטה, מהבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות. כל השגרירים בדימוס התנדבו. הייתי פיזית עם משפחות שחרב עליהן עולמן. חלקן לא ידעו בתחילה שיקיריהן נרצחו.

"נסענו עם אנשים שקיוו שבני משפחתם בחיים, ותוך כדי השהות בחו"ל קיבלו את הטלפון. אלה היו רגעים איומים. אני לא חושבת שהחיים שלי יחזרו להיות מה שהיו קודם"

"לצערי, יצא לי להיות לצד כמה מהן ברגע שבו קיבלו את ההודעות הנוראיות. זה קרה כמעט בכל משלחת לחו"ל בתחילת הדרך. נסענו עם אנשים שקיוו שבני משפחתם בחיים, ותוך כדי השהות בחו"ל קיבלו את הטלפון. אלה היו רגעים איומים. אני לא חושבת שהחיים שלי יחזרו להיות מה שהיו קודם. אני גם לא חושבת ששמחת החיים תחזור אליי".

מה את עושה עכשיו, בסוף ימי המטה?
"כרגע אני מכינה חומרים לספרייה הלאומית. הם ביקשו לארכב את כל השיחות והדיונים שהיו לנו בימים הראשונים של המטה, אז אני משחזרת מכתבים ופניות שלנו למנהיגי עולם. אני יודעת שיש מתנדבים מן המטה שמחברים בימים אלה ספרים על המהלכים השונים".

כיכר החטופים בתל אביב, 24 בנובמבר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

יש לך איזו מסקנת רוחב מן הפעילות הזו?
"אני רק עכשיו מתחילה לעשות רטרוספקטיבה. לגבי מה ניתן לעשות באסונות מסדר גודל כזה, יש לי בינתיים מסקנה אחת: במובן מסוים, המטה הפך לגוף עצום – גוף חירום – ואני חושבת שפיקוד העורף היה צריך להיות בתמונה. כלומר, לגייס את מי שניתן. זה היה פותר הרבה בעיות תקציביות.

"מטה החטופים היה גוף של המשפחות, אבל ייתכן שפיקוד העורף יכול היה להוות חלק מהמערך הזה. פיקוד העורף הרי ידע לטפל בקורונה, ולתת תמונת מצב לפי חלוקה גיאוגרפית. כאן, באסון הזה, המדינה לא עשתה מיפוי. לא פעלה מבחינה אזורית. הם יכלו, בתיאוריה, לחלק לנפות ברחבי המדינה ולמנות אנשים ייעודיים שיסייעו לכל אחת מהמשפחות הללו. הם לא עשו את זה. ולקח להם המון זמן להקים את מנהלת החטופים האזרחית – כשאנחנו כבר היינו בהילוך חמישי".

להחזיק את החטופים בשיח הציבורי

שירית כשר מרמת גן הגיעה למטה משפחות החטופים כחודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה. הקריירה שלה הייתה מאז ומעולם במגזר העסקי בישראל: היא עסקה במימון חוץ־בנקאי, עבדה בתחום הנדל"ן והתשתיות בחברת "בראק קפיטל", ובשנים האחרונות שימשה כדירקטורית בחברות ציבוריות רבות וכיועצת עצמאית לאסטרטגיה ולמימון עבור גופים גדולים במשק.

"המשימה שלנו הייתה להחזיק את התודעה הישראלית על נושא החטופים. אם זה לחלק פרחים בפארק, לתכנן פעילות ליום האישה הבינלאומי. היו מיליון פעולות"

עם פרוץ המלחמה התנדבה בחמ"ל לאיתור נעדרים, בהובלת פרופסור קרין נהון, וכעבור כמה שבועות הציעה לה חברה להצטרף לצוות ה"גרילה" של מטה משפחות החטופים. הפעילות התמקדה בהפקת אירועי שטח. בתוך זמן קצר עזבה כשר את רוב פעילותה העסקית העצמאית, ולמעט השתתפות בישיבות דירקטוריונים שאליהן הייתה מחויבת, הקדישה כ־90% מזמנה למטה החטופים.

מה הייתה הפעילות שלך במטה "גרילה"?
"כל הפקת שטח שרצו לעשות, נטלתי בה חלק. שיירות בכבישים, אירועים בעולם התרבות, אזכור החטופים במגרשי הספורט, העלאת הנושא בקונצרטים. המשימה שלנו הייתה להחזיק את התודעה הישראלית על נושא החטופים. אם זה לחלק פרחים בפארק, לתכנן פעילות ליום האישה הבינלאומי. היו מיליון פעולות שעשינו".

שירית כשר (צילום: פז מילר (PM.EDIA))

תני לי דוגמה אחת לפעילות שהיית שותפה לה.
"אני זוכרת את יום השואה הבינלאומי הראשון. מישהו בצוות גרילה אמר: 'בואו נביא קטעי וידאו של חסידי אומות העולם, כשהם מדברים על החטופים'. צריך להבין, מדובר באנשים שחיים בפולין או במקומות אחרים בחו"ל, מרביתם מבוגרים מאוד. רצינו שהם יקראו לשחרור החטופים.

"איך מגיעים אליהם? הרמנו טלפונים לקרן לניצולי שואה, שחיברה אותנו לאנשי קשר בפולין. קולט אביטל עשתה את החיבורים. הגענו למלווים האישיים שלהם בפולין, והם עזרו עם קטעי הווידאו. אני זוכרת שאלמוג מאיר ג'אן יצא מהשבי וסיפר שהוא ראה את הווידאו של חסידי אומות העולם מדברים עליהם. זה ריגש אותי מאוד".

משם עברת לפעילות עסקית – גיוס תרומות, ניהול כספים?
"באוגוסט 2024 הוחלט שמטה משפחות החטופים יקים מחלקה עסקית, מתוך מחשבה שהמטה זקוק לרוח גבית משמעותית של המגזר העסקי בישראל. יחד עם איריס גרנות גלזר ומתנדבים נוספים הקמנו דסק עסקים. היו בו כחמש נשים שהתנדבו באופן קבוע, ועוד כעשרה מתנדבים שבאו והלכו לאורך התקופות.

"המחלקה הזו שמרה על קשר עם כ־800 חברות בישראל, ביניהן חברות שהיו מעורבות מאוד ואחרות שפעלו נקודתית.

"בקבוצות הספורט זה זרם, משום שחלק גדול מהחטופים היו אוהדי קבוצות, והקבוצות מיהרו לאמץ אותם. בתחילה ביקשנו מהם להרים פרויקטים שונים, והם הצטרפו וביצעו"

"אני זוכרת שלפני פתיחת שנת הלימודים האקדמית כינסנו מפגש גדול של נציגי סגל אוניברסיטאות ונציגי מועצות הסטודנטים מכל המוסדות האקדמיים. הבאנו את כולם למטה, הצגנו להם את הפעילות וביקשנו שיהיו שותפים שלנו. אמרנו להם: אנחנו נעביר לכם רעיונות, ואתם תיקחו מה שתרצו ותעשו ככל שתוכלו".

"פעלנו גם מול אגודות הספורט. יעל ארד סייעה לנו לפעול מול גופי האולימפיאדה. איגודי הכדורסל והכדורגל התגייסו. בקבוצות הספורט זה זרם, משום שחלק גדול מהחטופים היו אוהדי קבוצות, והקבוצות מיהרו לאמץ אותם. בתחילה ביקשנו מהם להרים פרויקטים שונים, והם הצטרפו וביצעו. בהמשך זה כבר זרם מעצמו".

סמל החטופים מוצג לפני משחק היורוליג בכדורסל בין מכבי תל אביב לאולימפיאקוס בבלגרד, סרביה, 14 בנובמבר 2024 (צילום: AP Photo/Darko Vojinovic)

איך פעלתם מול המגזר העסקי והחברות הגדולות?
"היה לנו צוות שכל הזמן העלה רעיונות ויוזמות מטורפות. על כל רעיון פנינו לחברות ושאלנו: מי מרים? החברות תרמו כספים, אבל חלקים גדולים מאוד מפעילות המגזר העסקי היו 'תרומה בעין'. חיפשנו כל הזמן פרויקטים שלא עולים הרבה כסף לחברות, אבל מעניקים למטה המשפחות ערך גדול מבחינת התודעה הציבורית.

"הדוגמה המובהקת ביותר היא השלטים הענקיים על בניינים ברחבי הארץ. כל חברה שגייסה כך את הבניין שלה הוציאה סכומים של כ־20 אלף שקל. הן הדפיסו, צבעו והתקינו את השלטים. אלה היו מודעות ענק, שהשווי הפרסומי־כספי שלהן היה עצום".

יש לך דוגמה נוספת לפעילות של המגזר העסקי?
"אני זוכרת שסמנכ"לית השיווק של חברת 'כתר פלסטיק' באה ואמרה שהיא פותחת קו ייצור של כיסא פלסטיק צהוב. הם ייצרו את הכיסאות ונתנו אותם למטה, ומשם התחילו לחלק לעיריות. בדיעבד, במהלך 2024 ו־2025, כתר פלסטיק ייצרה 25 אלף כיסאות צהובים שחולקו ברחבי הארץ. צמתים בכל ישראל כוסו בכיסאות צהובים. מבחינת תודעה, זה היה מהלך חשוב מאוד".

"בדיעבד, במהלך 2024 ו־2025, כתר פלסטיק ייצרה 25 אלף כיסאות צהובים שחולקו ברחבי הארץ. צמתים בכל ישראל כוסו בכיסאות צהובים. מבחינת תודעה, זה היה מהלך חשוב"

בהמשך עברה כשר לתפקיד משנה למנכ"ל מטה החטופים. בתפקיד זה שימשה כאחראית על כלל הכנסות העמותה – בין אם באמצעות גיוס תרומות ובין אם דרך מכירת סחורה (מרצ'נדייז) של המטה, כולל בדוכנים שהעמיד ברחבי המדינה ובאתר האינטרנט.

איך את רואה את ההמשך מבחינתך?
"קודם כול, אנחנו ממשיכים לפעול עם משפחת גואילי. כיום אנחנו במבנה מטה מצומצם יותר, עם אופי פעילות שונה, אבל השותפויות עם המגזר העסקי נמשכות. למשל, מי שייכנס כיום לכל סניף של ארומה ברחבי הארץ יראה את רן בכל פינה.

הפגנה למען שחרורו של החטוף רן גואילי סמוך למעון ראש הממשלה בירושלים, 5 בינואר 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"במבט רטרוספקטיבי על מטה משפחות החטופים, אני חושבת שבמהלך השנתיים נבנתה מכונה משמעותית שידעה לשמר תודעה ציבורית באמצעות שיח ערכי, תוך קיום דיון ציבורי עמוק על משמעות החזרה מן השבי. תפקיד המטה בציבוריות הישראלית היה להוביל שיח ערכי – של רעות, חברות וסולידריות. אני זוכרת שבתחילת הדרך, אי־שם בחורף 2024, רק 43% מהציבור השיבו שהחזרת החטופים חשובה יותר מהמשך המלחמה, וזה ריסק אותי.

"אך בתוך כמה חודשים המספרים החלו לעלות והגיעו לשיעורים של מעל 70%. הציבור הרחב היה איתנו. ההשפעה שלנו חלחלה גם עמוק אל תוך תומכי הממשלה. הציבור הבין את חשיבות החזרת החטופים. אלמלא עבודת המטה, אני חוששת שמסרים ממשלתיים – כמו חשיבות ציר מורג או חשיבות ציר פילדלפי – היו משתלטים הרבה יותר על השיח הציבורי. במטה המשפחות הוצגו לציבור עקרונות יסוד, והדבר נעשה בעבודה סיזיפית קשה ביותר.

"לצערי, הממשלה ניסתה למתג את המטה כאילו מדובר בשמאלנים נגד הממשלה. אבל כל מי שנכנס בדלת של דה וינצ'י ידע שזה לא שמאל ולא ימין, אלא ישר – בדיוק כפי שאלי שרעבי אמר. בתוך המטה לא הייתה פוליטיקה כלל. היו שם 255 משפחות מכל גווני החברה, וכשהחטופים חזרו אפשר היה לראות זאת. באנו לשחרר את האחים והאחיות שלנו, ולא היה לנו אכפת מה הם שמו בקלפי".

"הציבור הבין את חשיבות החזרת החטופים. אלמלא עבודת המטה, אני חוששת שמסרים ממשלתיים – כמו חשיבות ציר מורג או חשיבות ציר פילדלפי – היו משתלטים הרבה יותר על השיח הציבורי"

תיארת לעצמך שתתנדבי יותר משנתיים ברציפות?
"לא חשבתי שזה יימשך שנתיים. אבל ברגע שהתחלתי, אי אפשר היה לעזוב. אני חושבת שבסופו של דבר החזרתי – אבל לא רק חטופים. החזרתי גם את עצמי, את הבנות שלי, את החברים שלי, את הערכים, ואת הידיעה שיהיה מי שילחם בעתיד על הבן שלי, אם חס וחלילה יקרה משהו. הייתה לי זכות גדולה לשבת במטה הזה ולהיות חלק מהדבר הזה".

החזית העסקית

איריס גרנות גלזר, תושבת תל מונד, הצטרפה למטה משפחות החטופים כחצי שנה לאחר הקמתו. בעבר עסקה בפיתוח עסקי ובייעוץ לחברות ישראליות שפעלו בסין ובהודו. מגפת הקורונה פגעה בקשרים העסקיים עם סין, ופרוץ המלחמה פגע בניהול הפעילות מול הודו. על רקע זה החליטה גרנות גלזר שהיא חייבת לעשות מעשה ולהצטרף לפעילות למען החטופים.

איריס גרנות גלזר (צילום: באדיבות המצולמת)

ביוני 2024 הגיעה למטה בתל אביב, ובשלב הראשון עסקה בגיוס משאיות, מגורמים עסקיים, לצורך הקמת פרויקט "שיירת החופש". בתוך זמן קצר החלה לנצל את קשריה הקודמים עם המגזר העסקי, ובצוות המטה הוחלט למסד את הקשרים ולהקים את "Business For Families – "BFF.

"יחד עם שירית כשר, גלי זנדר ועידן גלפרין, החלטנו לשנות את התפיסה מול החברות במשק. ראינו שיש בכירים רבים במגזר העסקי עם רעיונות נפלאים, ושלעיתים מטה המשפחות עצמו מהווה צוואר בקבוק, ושצריך להזרים פעילות החוצה. המגזר העסקי חזק מאוד בביצוע. הקמתי קבוצות ווטסאפ עם סמנכ"לי שיווק, קבוצות ווטסאפ עם מנהלי משאבי אנוש, ופורום נוסף עם אנשי אקדמיה – והפעלנו אותם או ביקשנו מהם סיוע לפי רעיונות ופעילויות".

תני דוגמה לאופן שבו פעלת מול החברות.
"אני זוכרת את ציון יום ה־400 לחטיפה. חשבנו לבקש מהחברות להוציא את העובדים בצוהריים עם בלונים צהובים, או ליצור שבילים של פרחים צהובים. הבנו שאי אפשר לבקש מהחברות להביא עובדים לכיכר החטופים, ולכן צריך להתאים את הפעילות לאופי המקומי. פשוט הצענו המון רעיונות, וכל חברה ביצעה לפי האופי והמיקום שלה.

"אני זוכרת שמישהו בצוות העיר שיש חברות שלא משתפות פעולה, שיש מנכ"לים שלא מעוניינים. אמרתי לו: עזוב, יש כ־800 חברות שכן משתפות פעולה. אנחנו לא מתעכבים על מי שלא יכול, אלא מגייסים את מי שרוצה"

"בתוך זמן קצר למדנו גם את גבולות הגזרה מול המגזר העסקי. למשל, חברות בינלאומיות הפועלות בישראל לא יכלו להוביל פעילויות מסוימות שבהן שם החברה מוזכר, לא מחוסר רצון אלא משום שכל פעולה כזו מחייבת אישורים בינלאומיים. לכן הן תלו שלטי ענק על בניינים בלי לתת קרדיט לחברה הבינלאומית. לא רצינו לדרוש מהחברות דברים שמקשים עליהן".

מה לדעתך עבד נכון במטה משפחות החטופים?
"קרה לי שם דבר שלא קרה לי מעולם בחיים המקצועיים שלי: הכסף לא עניין אותי, האגו לא עניין אותי. הייתי כל הזמן עם העיניים על הכדור. אני זוכרת שמישהו בצוות העיר שיש חברות שלא משתפות פעולה, שיש מנכ"לים שלא מעוניינים. אמרתי לו: עזוב, יש כ־800 חברות שכן משתפות פעולה. אנחנו לא מתעכבים על מי שלא יכול, אלא מגייסים את מי שרוצה.

כיסאות צהובים בכיכר החטופים, 3 בנובמבר 2023 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

"ראיתי את העור והעצמות של אביתר דוד ואמרתי לעצמי – זה מה שחשוב, זה מה שצריך להוציא. שום דבר מעבר לכך".

"בקבוצות הווטסאפ עם סמנכ"לי השיווק הייתה לי עזרה מטורפת. הייתי כותבת, למשל, שהיום ומחר אני צריכה עזרה כאן וכאן ואין לנו תקציב – ותוך שנייה חברה אחת וחברה נוספת נרתמות, מעלות שלט, והוא כבר תלוי והפעילות כבר מתבצעת. ביום השנתיים כל החברות בארץ שינו את הלוגואים שלהן לצבע צהוב. זה יצר אדוות אדירות. היה גם פרויקט יום העצמאות – קמפיין פרסומי שבו הזזנו את האות ת' מהמילה 'עצמאות'.

"החברות המסחריות היו זקוקות לדברים פשוטים ומיידיים. לא הייתה להן פניות להתעסק בתוכניות ארוכות או באסטרטגיות מורכבות. הן רצו משימות ממוקדות – וכך עבדנו. אחרי שנה וחצי של עבודה עם המגזר העסקי, אני יכולה לומר שיש לי סיפוק עצום מהאופן שבו חברות פרטיות וציבוריות בישראל פעלו: הן הכניסו יד לכיס, תרמו כסף, תרמו הכנסות מהופעות, תרמו תאורה, שלטי חוצות ושטחי פרסום, שינו לוגואים, תרמו לכנסים והעלאת מודעות.

"אפילו בטיפול במשפחות המורחבות של החטופים המגזר העסקי היה מעורב. צריך להבין שחלק מבני הדודים והדודים עזבו מקומות עבודה, אבל הם אינם בני משפחה מדרגה ראשונה ולא קיבלו סיוע"

"באחד המקרים רצינו לערוך מפגש לאימהות התצפיתניות עם אימון יוגה. פניתי בבקשה קטנה: מי יכול לספק חלל? מייד חזרה אליי סמנכ"לית שיווק ואמרה: אני נותנת מרפסת לאירוע, מממנת את מדריכת היוגה וגם מביאה קייטרינג. בפעם אחרת הייתי צריכה מכשירי קשר או אוטובוסים – הכול טופל מיידית בידי החברות האלה.

"אפילו בטיפול במשפחות המורחבות של החטופים המגזר העסקי היה מעורב. צריך להבין שחלק מבני הדודים והדודים נכנסו לפעילות אינטנסיבית ואף עזבו מקומות עבודה, אבל הם אינם בני משפחה מדרגה ראשונה ולא קיבלו סיוע. במטה העסקי דאגנו להם להכשרות, להשמה, ולחזרה הדרגתית לשגרת חיים".

שירית כשר (ראשונה מימין) ואיריס גרנות גלזר (שלישית מימין) לצד מתנדבות במטה משפחות החטופים (צילום: Yahav Trudler)

במה עוד סייעתם למשפחות?
"עלה צורך לעזור למשפחות בניהול עמודי הרשתות החברתיות האישיים של החטופים – לא הסושיאל הרשמי של המטה. הקמתי פורום גרפיקאים מתנדבים, ועל כל משימה קטנה בסושיאל הפרטי של המשפחות נמצא מייד מתנדב או מתנדבת".

מה הלאה מבחינתך?
"בינתיים אני עדיין במטה. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. לאחרונה הוצאנו מייל מאורגן לכל המטות המקומיים ולרשויות המקומיות, בבקשה להמשיך בפעילות למען גואילי. ביקשנו מחברות רבות לא לעבור לשלטים של 'שמחים שחזרתם', אלא לתקן ולהישאר עם 'עד החטוף האחרון'. אנחנו פועלים להסביר שזה לא סלוגן – זו מהות.

"לצערי, אי אפשר להישאר בעולם הפילנתרופיה לנצח. ההתנדבות הייתה למען מטרה מסוימת. עכשיו אני רוצה לעשות משהו עם אימפקט, אבל עדיין לא קיבלתי החלטה"

"לגבי ההמשך, אני מחפשת את הדבר הבא. לצערי, אי אפשר להישאר בעולם הפילנתרופיה לנצח. ההתנדבות הייתה למען מטרה מסוימת. עכשיו אני רוצה לעשות משהו עם אימפקט, אבל עדיין לא קיבלתי החלטה.

"במשך שנה וחצי נסעתי כמעט כל יום מתל מונד לתל אביב. כל הפרופורציות בחיים שלי השתנו. הייתי גאה מאוד להיות חלק ממטה משפחות החטופים. הגוף הזה ביטא את הקול שלי באופן מדויק, עסק במה שהיה לי חשוב, והערכים שלי תאמו את ערכיו. ידעתי ששם אני רוצה להיות – תחושה שלא חוויתי עם גופים אחרים".