המערכת הפוליטית בישראל מצויה בשלהי העשור השלישי של המאה ה־21 בדיסוננס מבני עמוק, בין ערכיה החוקתיים המוצהרים, לבין אופן תפקודה בפועל.

אין מדובר עוד בתוצר לוואי של פוליטיקה תחרותית או של ריבוי שסעים בחברה מורכבת, אלא בדפוס שיטתי שהולך ומתקבע, המעצב את גבולות הלגיטימיות, את השיח הציבורי, את תהליכי קבלת ההחלטות ואת חלוקת המשאבים.

טבח השבעה באוקטובר לא יצר דפוס זה, אך הוא האיץ והקצין אותו: התכנסות זהותית לאומנית, הקשחת שיח, והסטה ימינה של המרחב הנורמטיבי, בעיקר בכל הנוגע לאזרחים הערבים ולנציגיהם הפוליטיים.

טבח ה-7/10 לא יצר את הדיסוננס בין ערכי המדינה לבין תפקודה בפועל, אך האיץ והקצין אותו: התכנסות זהותית לאומנית, הקשחת שיח, והסטה ימינה של המרחב הנורמטיבי, בעיקר בנוגע לאזרחים הערבים

רשומה זו מבקשת לנתח את הדרת המפלגות הערביות. לא ככורח אידאולוגי או ביטחוני, אלא בראש ובראשונה כתוצר של שיקולי שיווק פוליטי, הנשענים על עיוות יישומי של תיאוריית הבוחר החציוני.

תיאוריה זו, מאבני היסוד של מדעי המדינה, גורסת כי במערכת בחירות, הנשלטת על ידי ציר אידאולוגי מרכזי, מפלגות נוטות להתכנס לעמדות הבוחר החציוני כדי למקסם את סיכוייהן האלקטורליים.

אולם בהקשר הישראלי העכשווי, תיאוריה זו חדלה מלהיות כלי אנליטי ניטרלי, והיא הפכה למנגנון נורמטיבי להצדקת הדרה. 

לאחר השבעה באוקטובר נדמה, כי "חציון העמדות" של הרוב היהודי הוזז, לפחות ברמה השיווקית, ימינה: חשדנות גוברת כלפי אזרחים ערבים, התנגדות אוטומטית לשילובם בקואליציה, והעדפה רטורית של "ניקיון" פוליטי אתנו-לאומי.

בתוך הקשר זה, הצהרות גורפות של מנהיגים מן המרכז והמרכז-שמאל, בדבר סירוב מוחלט לשיתוף פעולה עם מפלגות ערביות – אינן משקפות בהכרח עמדה נורמטיבית סדורה, אלא התאמה טקטית לתפיסת עולמו המשוערת של הבוחר החציוני, כפי שהיא מתורגמת על ידי יועצי קמפיינים, סוקרים ואנשי מיתוג.

השאלה "מה ייתפס כלגיטימי בעיני הבוחר החציון", מחליפה את השאלה "מה ראוי במשטר דמוקרטי חוקתי", והפוליטיקה מאמצת לוגיקה של מראית עין: הקשחה רטורית כלפי חוץ, לצד גמישות תפקודית מאחורי הקלעים.

מאז 7/10 נדמה, ש"חציון העמדות" של הרוב היהודי הוזז, לפחות ברמה השיווקית, ימינה: חשדנות גוברת כלפי אזרחים ערבים, התנגדות אוטומטית לשילובם בקואליציה, והעדפה רטורית של "ניקיון" פוליטי אתנו-לאומי

הפער בין הרטוריקה לפרקטיקה אינו תיאורטי. ההיסטוריה הפוליטית הקרובה מלמדת כי הדה-לגיטימציה המוצהרת של המפלגות הערביות, אינה חופפת להתנהלות בפועל: בנימין נתניהו היה הראשון שניהל מגעים עם מנסור עבאס ואף הכשיר אותו פוליטית; ממשלת בנט-לפיד, נשענה בפועל על מפלגה ערבית; וגם כיום קשה לטעון ברצינות, כי מרבית מנהיגי המרכז-ימין והמרכז-שמאל מונעים משנאה לאזרחי ישראל הערבים.

הדה-לגיטימציה, אם כן, איננה אידאולוגיה אלא אסטרטגיה שיווקית, קמפיין שלילי מתמשך, הממסגר שותפות ערבית כעלות תדמיתית, גם כאשר במישור החוקתי הממשי היא נתפסת כהכרחית לניהול מדינה רב-לאומית.

אבסורד נורמטיבי מובהק נחשף, כאשר בוחנים את תוכן העמדות ולא את זהות נושאיהן. מפלגות ערביות מרכזיות הביעו לאורך זמן נכונות להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולקבל את כללי המשחק החוקתיים, לא רק ברמה ההצהרתית אלא גם באמצעות השתתפות פרלמנטרית עקבית.

מנגד, שחקנים פוליטיים יהודיים, ובהם גורמים המצויים בליבת השלטון, מערערים בפועל על רכיבים יסודיים של הדמוקרטיה החוקתית, פוגעים בעצמאות הרשות השופטת, במנגנוני האיזונים והבלמים, ומקדמים צמצום שיטתי של זכויות יסוד.

חרף זאת, הראשונים מסומנים כבלתי לגיטימיים לשותפות שלטונית, והאחרונים כשותפים טבעיים. זהו היפוך מושגי ונרמול של פרקטיקות אנטי-חוקתיות, המעידים על כשל עמוק בהגדרת מושגי נאמנות, אזרחות ודמוקרטיה חוקתית, בשיח הציבורי בישראל.

הדה-לגיטימציה איננה אידאולוגיה אלא אסטרטגיה שיווקית, קמפיין שלילי מתמשך, הממסגר שותפות ערבית כעלות תדמיתית, גם כאשר במישור החוקתי הממשי היא נתפסת כהכרחית לניהול מדינה רב-לאומית

כשל זה מתחדד לנוכח ההשטחה הרווחת של הציבור והמפלגות הערביות כיישות פוליטית אחידה. בדומה לשדה הפוליטי היהודי, גם החברה הערבית מאופיינת בפלורליזם אידאולוגי, חברתי ומפלגתי רחב. השטחה זו אינה רק טעות אנליטית, אלא כלי פוליטי פונקציונלי, המאפשר דה-לגיטימציה והדרה תוך צמצום גבולות ההשתתפות הדמוקרטית.

האירוניה החריפה ביותר, מתגלמת במצבה של החברה הבדואית בישראל. חרף היותה פטורה משירות צבאי, חלקים נרחבים בה, בחרו, מראשית ימי המדינה, להשתלב בשירות צבאי וביטחוני ובשירות הלאומי, והביעו רצון כן ואמיתי להשתלב בכלל.

כמובן, שאין בכך כדי לטעון כי זכויות אזרחיות מותנות בשירות צבאי; אדרבה, המקרה הבדואי, מדגים כי גם דפוסי השתתפות אזרחית מובהקים, אינם מבטיחים הכללה מוסדית או שוויון מהותי. בפועל, החברה הבדואית סובלת מהזנחה תשתיתית, תכנון לקוי, אפליה תקציבית וחסמים מערכתיים מתמשכים. במקביל, מגזרים אחרים, המאופיינים בהסתגרות ובסירוב להשתתפות אזרחית מלאה, נהנים מהגנה פוליטית, מעמד קואליציוני וזרימת משאבים נדיבה.

אירועי השבעה באוקטובר חשפו באופן טרגי את עומק מחויבותה של החברה הבדואית למדינה – חטופים, חללים, חיילים ואזרחים שסיכנו את חייהם להצלת אחרים. ואף על פי כן, השיח הציבורי, ממשיך למקם אותה במנח לימינלי, כפי שמתמצה באמירה ההיסטורית: "מכלל יהודי יצאת, ולכלל גוי לא נכנסת".

זהו מצב של אזרחות פורמלית, ללא הכלה נורמטיבית, נאמנות שאינה מתורגמת לזכויות, וכשל מוסרי עמוק במדיניות השילוב של המדינה.

בסופו של דבר, המשך ניהול הפוליטיקה באמצעות שיווק חרדה, שנאה והדרה קצרי טווח, לא פוגע רק בחברה הערבית, אלא שוחק את יסודות הדמוקרטיה המהותית החוקתית ומערער את חוסנה הכלכלי של המדינה. שותפות יהודית-ערבית, אינה מחווה מוסרית ואינה ויתור אידאולוגי; היא אינטרס אסטרטגי של מדינה המבקשת יציבות, צמיחה כלכלית סינרגטית ולכידות אזרחית.

המשך ניהול הפוליטיקה באמצעות שיווק חרדה, שנאה והדרה קצרי טווח, לא פוגע רק בחברה הערבית, אלא שוחק את יסודות הדמוקרטיה המהותית החוקתית ומערער את חוסנה הכלכלי של המדינה

אל מול פוליטיקת ההדרה, ניתן וראוי להציב אנטי־תזה: דו קיום, שותפות אזרחית חוצת זהויות, המבוססת על מחויבות לכללי המשחק החוקתיים, לשלטון החוק ולשיפור איכות הממשל. השאלה אינה אם ישראל יכולה להרשות לעצמה שותפות כזו, אלא אם היא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולדחות אותה.

ככל שהדיון מתנהל במונחים של טקטיקה פוליטית רציונלית וסביב הבוחר החציוני, ולא במונחים אידאולוגים, נורמטיביים וחוקתיים, המסקנה המעשית המתבקשת היא התכנסות אלקטורלית של המפלגות הערביות לרשימה מאוחדת אחת.

בשיטת הבחירות הישראלית, פיצול מפלגתי אינו ביטוי לפלורליזם, אלא מנגנון של החלשה עצמית ואובדן כוח, בעוד שאיחוד זמני מאפשר מיצוי פוטנציאל הייצוג, הגדלת כוח המיקוח והצבת החברה הערבית בעמדת השפעה ממשית. אין בכך כדי לשלול חילוקי דעות או פלורליזם פנימי; ניתן ואף ראוי להתפצל לאחר מיצוי הכוח האלקטורלי, אך התנאי הראשוני להשפעה הוא לכידות.

בה בעת, נדרשת בשלות פוליטית גם ברמת ההנהגה. דוגמטיות רטורית והיצמדות לקווי-מקסימום אידאולוגיים, שאינם מתורגמים להישגים אזרחיים קונקרטיים, הוכיחו את עצמן כבלתי אפקטיביות ואף כמנציחות שוליות וכמזיקות.

חילופי פרסונות דוגמטיות בפרגמטיות ואימוץ פרגמטיות דמוקרטית, אינם ויתור על זהות, אלא מעבר מפוליטיקה של מחאה לפוליטיקה של השפעה, המבוססת על השתתפות, אינטגרציה, מו"מ והפקת תועלת ציבורית מוחשית, לה משוועת החברה הערבית.

היעד צריך להיות ברור: מימוש שוויון זכויות חוקתי ולא-מותנה, ברמה המקובלת בדמוקרטיות ליברליות מערביות, בדומה למעמד שמיעוטים, ובכללם יהודים, נהנים ממנו בארצות הברית. לא כטובה הניתנת, ולא כחסד פוליטי, אלא כזכות אזרחית חוקתית מלאה וכאינטרס מדינתי מובהק.

בשיטת הבחירות הישראלית, פיצול מפלגתי אינו ביטוי לפלורליזם, אלא מנגנון החלשה עצמית ואובדן כוח, בעוד שאיחוד זמני מאפשר מיצוי פוטנציאל הייצוג, הגדלת כוח המיקוח והצבת החברה הערבית בעמדת השפעה

פוליטיקה שמוכרת פחד ושנאה, בשם הבוחר החציוני, אולי מצליחה לנצח בחירות, אך היא עושה זאת תוך ויתור שיטתי על הדמוקרטיה. מדינה המגדירה 20% מאזרחיה, כלגיטימיים עד גבול מסוים, אינה מנהלת משטר דמוקרטי אלא מטפחת פוליטיקה של חרדה. קשה להתעלם מן האופן שבו שיווק פוליטי של חרדה ושנאה הפך למנוף לבניית קריירות, גם כאשר תוצאת הלוואי הברורה הייתה פגיעה בצמיחה הכלכלית ובכושר הפיתוח של המדינה.

ממילא, השאלה האמיתית אינה אם שותפות יהודית-ערבית אפשרית, אלא כמה זמן עוד יכולה ישראל, להרשות לעצמה להוסיף ולהדחיק אותה.

עו"ד אדם פראירה עוסק, בין היתר, במשפט החוקתי, הפלילי וזכויות האדם, וחוקר את יחסי הגומלין בין משפט, מדיניות ציבורית וחברה בישראל. עמית ביוזמת צעד - תקשורת בונה אמון.