קראתי בזמנו בעיתון שמדענים במתקן המחקר התת-קרקעי שבסרן שבשווייץ, ליד ז'נבה, הצליחו ללכוד אנטי-חומר למשך שבריר שנייה, ואין לי אלא לומר ששוב אנו רואים עד כמה הקלישאה שמדענים הם אנשים המנותקים מהמציאות וחיים במגדל-שן נכונה.

אילו היו המדענים הללו מסרן, שווייץ, מחוברים למציאות שבה אני, למשל, חי, הם היו יודעים כמוני שכל מה שקניתי בשנים האחרונות בתור חפצים שימושיים, כמו מכשירי-אלקטרוניקה, ציוד ומכשור ביתי וצעצועים לנכדים – הכול עשוי מאנטי-חומר שנוטה להתפרק מייד, בין רבע שעה ליומיים מהרגע שהוצאת אותם מהאריזה, ולפעמים הם נוטים אפילו להתפרק בתוך האריזה עצמה.

עד כדי כך הם עשויים מאנטי-חומר, המכשירים הללו, עד שבמקום שבו מכרו לך אותם מוכנים מייד להחליף לך למכשיר או צעצוע חדש, כי מי שמכר לך אותם יודע שהם שווים אנטי-כסף, ועל כן לאחר שכבר שאבו ממך את הכסף האמיתי בזמן הקנייה, זה שעבורו הזעת דם בעבודה קשה, אין להם בעיה שתחזור שוב ושוב ותחליף אותם לאנטי-מוצר חדש.

אילו המדענים משוויץ שלכדו אנטי-חומר לשבריר שנייה היו מחוברים למציאות שלי, הם היו יודעים שחפצים רבים שקניתי עשויים מאנטי-חומר שנוטה להתפרק מייד, בין רבע שעה ליומיים, לפעמים אפילו בתוך האריזה

למעשה, מאז שעיקר ייצור המוצרים עבר למזרח הרחוק, הצליחו המדענים הפועלים שם לפתח תופעה פיזיקלית חדשה שנקראת אנטי-שימוש, ומשמעותה שהמוצר שקנית הוא שימושי ועובד טוב כל עוד לא ניסית להפעיל אותו.

לעומת זאת, מרגע שעלה בדעתך להוציא אותו מהאריזה ולנסות לעשות בו שימוש, וגרוע מכך – לעשות בו את השימוש שלו הוא ממש נועד, פונקציית האנטי-שימוש מייד נכנסת לעבודה ואתה מתחיל להזיע ולצרוח ולהטיח את המכשיר החדש בקיר, ולא מבין למה כשלוחצים על כפתור ההפעלה המכשיר החדש עושה הכול חוץ מאשר להתחיל לפעול כמו שכתוב בחוברת ההפעלה.

שלא לדבר על המקרים הידועים שבהם כפתור ההפעלה נכנס עם הלחיצה אל תוך גוף המכשיר ונעלם, ורק מעת לעת כשאתה מנענע את המכשיר אתה שומע את כפתור ההפעלה האובד משקשק אי שם בקרביו.

אין לי אלא לקנא במדענים הללו שבסרן, שווייץ, על שכמה חודשים מאז שסיימו לבנות את המתקן הגרעיני התת-קרקעי הוא עדיין מסוגל לפעול, ושבכלל הוא התחיל לעבוד ברגע סיום הבנייה, כשלחצו על כפתור ההפעלה.

ככה זה כנראה כשהעבודה נעשית כמו פעם, בשווייץ.

מצד שני, מאחר שבעשרים או שלושים השנים האחרונות הצלחתי ללכוד במעבדה הפרטית שלי הרבה מהחומר הקרוי אנטי-אמוּן, הרשו לי להיות ספקן ולחשוב שעם כל הסודיות שבה נתון המתקן הזה אי-שם מתחת לאדמה בסרן שבשווייץ, מתקן שרק למורשי-כניסה מיוחדים מותר להגיע אליו, אולי מה שהם עשו שם עם כל המיליארדים זה לבנות עמוק מתחת לאדמה שעון-קוקייה ענק? מי ערב לכם שבסרן בשווייץ לא מותקן מתחת לאדמה שעון-קוקייה גדול שבמקום שיופעל על ידי קפיץ-מתיחה הוא מופעל על ידי כוח גרעיני, ופעם בשעה יוצאת ממנו ציפור ענקית שעושה קוקו ושואלת אם כבר יש מסגדים בסביבה?

על השוויצרים אני מוכן להאמין הכול.

מאז שעיקר ייצור המוצרים עבר למזרח הרחוק, הצליחו המדענים הפועלים שם לפתח תופעה פיזיקלית חדשה שנקראת אנטי-שימוש, ומשמעותה שהמוצר שקנית הוא שימושי ועובד טוב כל עוד לא ניסית להפעיל אותו

זה לא שיש לי משהו נגד השוויצרים דווקא. אדרבה – לשוויצרים אני מוכן לסלוח על הרבה בזכות שני דברים – האחד הוא שוקולד הטובלרון, הבנוי משולשים המסמלים את הר המטרהורן, שוקולד שעד לפני כמה שנים נסיעה לחו"ל בלי לעצור בדיוטי פרי ולקנות ממנו לא נחשבה לנסיעה. כל זאת, אגב, למרות שהיצרנית השוויצרית חברת "קראפט" נקנתה על ידי חברת "מונדלז" האמריקאית שכבר העבירה חלק מהייצור לסלובקיה השכנה, ועל כן השימוש בסמל המטרהורן נאסר עליה על פי החוקה השווייצרית.

רציניים השוויצרים האלה.

והדבר השני שבזכותו אני מוכן לסלוח לשוויצרים הם המדים המגוחכים שלובשים אנשי המשמר השוויצרי של האפיפיור. כי מי שלובש מדים מגוחכים כאלה עבר כבר מספיק דברים קשים בחיים ואין סיבה שאוסיף עוד על צערו.

אבל חייבת האמת להיאמר: גם נגד הצרפתים יש לי מטען של אנטי-חיבה, מאז שנסעתי לראשונה עם הוריי לחו"ל ב-1969 ובין השאר עברנו במלונות שונים ומוטלים בצידי הדרכים, ותמיד כששאלנו איפה המקלחת הצביעו לנו במבט מוזר על קצה המסדרון, לפעמים בכלל לא של אותה הקומה, וטרחו להדגיש לנו שאם נרצה להשתמש בה זה מגיע בתשלום נוסף, ויש להכין את צוות המלון או המוטל לאירוע היוצא מן הכלל הזה.

מה שמסביר לי שמסורות נשמרות לאורך שנים, כי מן הידועות היא שכבר לואי ה-14 מלך צרפת נהג להתקלח באופן הבא: לאחר שהשכים קום ועשה את צרכיו והתלבש בכל פאר מחלצותיו והגיע והתיישב על כיסא המלכות, היה משרת ממשרתיו מגיש לו מטפחת לחה על מגש של זהב, והמלך היה מרים את המטפחת בשתי אצבעות ומנגב בה את פניו, ובזו הסתיימה המקלחת המלכותית.

מה שגם מסביר את ההתפתחות העצומה של תעשיית הבשמים בצרפת.

יש לי אנטי-חיבה לצרפתים מאז ביקור עם הוריי ב-1969. תמיד כששאלנו במלונות איפה המקלחת הצביעו על קצה המסדרון, לעתים לא של אותה קומה, והדגישו שזה בתשלום נוסף וכי יש להכין את הצוות לאירוע

מטבע הדברים, אם אזכיר כאן את האנטי-חיבה שלי לגרמנים כולכם תצפו מייד שאשנא אותם בגלל השואה ושישה מיליון יהודים, ובגלל דוד ודודה שלי הילדה ודוד שנספו באותה שואה ושאני קרוי על שמם, אבל כאן בטור הזה אני עוסק רק בדברים רציניים, ועל כן אני תוהה דווקא על הדבר הבא: איך ייתכן שהגרמנים מוכרים נקניקיית פרנקפורטר שאורכה שלושים סנטימטר בתוך לחמנייה שאורכה שבעה סנטימטר בקושי?

איך עושים דבר כזה?

ואיך אני אמור לאכול את מה שיוצא משני הצדדים של הלחמנייה? הרי רוב הנקניקייה מידלדל ותלוי משני עבריה של הלחמנייה, וכמה כבר קשה למדינה שמצאה פתרון סופי, המדינה שהמציאה את המרצדס ואת הב.מ.וו., למצוא פתרון לנקניקייה הארוכה הזו על ידי כך שייצרו עבורה לחמנייה מתאימה?

*  *  *

בבריטניה טיילתי בשנות השבעים כהיפי עם תרמיל גב, נעתי בטרמפים ממקום למקום, ובכל מקום בו חניתי אכלתי ארוחת בוקר שהייתה מורכבת מחביתה עם בייקון, נקניקיה מטוגנת, שעועית מבושלת ברוטב ואפונה מעוכה, הכול בליווי טוסט, ועל כל זה נוספה קערת פורידג' שהיא סתם דייסה כבדה. פלא שאחרי כל האנרגיה הזו שהארוחה הטעינה אותם יצאו הבריטים לכבוש ולשעבד חצי עולם ונעשו לאימפריה?

אחרת מה היו עושים עם כל הקלוריות העודפות?

ופלא שאחרי כל האוכל הזה שהם אכלו מהמושבות שתחת שלטונם, עשרה מיליון הודים מתו בבנגל ברעב, וכשישים מיליון הודים(!) בסך הכול מתו ברעב תחת שלטונם של הבריטים במאות ה-18-19?

ופלא על כן גם שמהטמה גנדי היה כל כך רזה?

אם אזכיר את אנטי-חיבתי לגרמנים, תצפו שאשנא אותם בגלל השואה ודודיי שנספו בה, אך כאן אני עוסק בדברים רציניים, ולכן תוהה איך הם מוכרים נקניקיית פרנקפורטר שאורכה 30 ס"מ בלחמנייה שאורכה 7 ס"מ בקושי

ובכל זאת לא על ארוחת הבוקר האנגלית אני כל כך אנטי-בריטניה – לא ולא.

אלא לא אסלח להם על שוויתרו על המנדט שניתן להם על פלשתינה בוועידת סן-רמו ב-1920 מידי חבר הלאומים כדי "לסייע ליישוב היהודי ולהבטיח הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", לשון המנדט, ועזבו את הארץ, והפקירו אותנו בידי מי שהפקירו, והניחו לנו להגיע למצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו.

ולך דע לאן עוד נגיע מכאן.

על זה לא אסלח להם לעולם.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.