ישראל צריכה להיערך לשתי אמיתות מדאיגות – שחמאס לא הולך לשום מקום, ושטורקיה מתבססת בעזה. כן, זאת אותה טורקיה שנעשתה הפטרונית של דאעש החדשה בסוריה. השאלה היא האם היא תשדרג גם את חמאס עזה לסוג של דאעש? בשלב הזה אסתפק בהצגת האתגר ולא איך זה קרה.

קודם כל, מה משמעות הפטרונות הטורקית לגבי עזה? העזתים בטראומה. אפשר לתעל את הטראומה הזו לשני כיוונים: להתפכחות מן הג'יהאד, או להפך: לשדרוג מאווירת ג'יהאד חמאסי לאווירת ג'יהאד של אל-קאעדה. 

ביטוי לכך ניתן לראות בשיקום המסגדים של עזה, כאשר אחד משלושת המסגדים שכבר שוקמו נושא את שמו של עבדאללה עזאם – טרוריסט בינלאומי שמוצאו מאזור ג'נין והיה המנטור של אוסאמה בן לאדן באפגניסטן ובפקיסטן. אנו כבר רואים שטורקיה מעדיפה לשקם מסגדים על פני בתים.

מה משמעות הפטרונות הטורקית לגבי עזה? העזתים בטראומה. אפשר לתעל את הטראומה לשני כיוונים: להתפכחות מן הג'יהאד, או להפך – לשדרוג מאווירת ג'יהאד חמאסי לאווירת ג'יהאד אל-קאעדה

החדרת רוח דאעשית לעזה משתלבת בשיקום דאעש בסוריה, הפעם תחת הנהגתה של טורקיה. בעוד דאעש המקורי התרחק מעיסוק בישראל, הרי שדאעש החדש "יחפש" את ישראל.

על רקע זה יש להבין גם את המאבק על הנהגת חמאס בין חליל אל-חיה לחאלד משעל. בעוד חיה הוא מנהיג של עזה, ובראש סדר היום שלו נמצא שיקום עזה, חאלד משעל הוא מן הגדה – כמו אותו עבדאללה עזאם שהוזכר לעיל – והוא מקורב לטורקיה ולנשיא סוריה אחמד א-שרע. משעל יעדיף את התפקיד הג'יהאדיסטי של חמאס ואת גלישתה לכיוון של דאעש.

לפיכך, הדחייה מן המועד המקורי של הבחירות להנהגת חמאס מובילה לשאלה לאן פניו של הארגון כולו – לשיקום הרצועה, או לניצול הכאב והטראומה של העזתים להקצנה דאעשית.

מה שמסייע להקצנה הדאעשית זה ישראל עצמה. כאשר התחיל צום הרמדאן, דווקא ביום הזה מצאו היהודים את העיתוי המוצלח לעשות פרובוקציות על הר הבית. ובכלל, המטרה של דאעש החדשה, בניגוד לדאעש המקורית, היא לשחרר את מסגד אל-אקצא, ובכך הם מהדהדים את המסרים של נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן.

ישראל למעשה בונה לדאעש החדשה את הפלטפורמה להכרזת ג'יהאד על ישראל, כאילו לא למדנו לקח מן הפרובוקציות של "יום ירושלים" והפרת הסטטוס קוו על הר הבית, שהניעו את חמאס לטבח. למה כאילו? לא למדנו.

ישראל למעשה בונה לדאעש החדשה את הפלטפורמה להכרזת ג'יהאד על ישראל, כאילו לא למדנו לקח מפרובוקציות "יום ירושלים" והפרת הסטטוס קוו על הר הבית, שהניעו את חמאס לטבח. למה "כאילו"? לא למדנו

כדי להבין איך טורקיה מנצלת את "האיום היהודי" על מסגד אל אקצא יש לחזור לכנס אימאמים בינלאומי באיסטנבול בשנת 2017, שם הוצגה מצגת שמראה איך בית המקדש מאיים על המסגדים. כלומר: טורקיה מנסה לגייס את האסלאם כולו נגד ישראל על גבי סיסמת "שחרור אל אקצא".

האם ישראל הולכת בעיוורון טרגי, כמו בטרגדיה יוונית, למלחמה עם האסלאם בהנהגת טורקיה ודאעש החדשה?

לא בהכרח. לא רק ישראל מאוימת מטורקיה, אלא גם כל השותפות הפוטנציאליות שלה שגם הן מאוימות, כמו ירדן מצרים, האמירויות וסעודיה.

לגבי ירדן – המשפחה ההאשמית סייעה בהפלת החליפות העות'מאנית, שאותה ארדואן מבקש לחדש. יש לו חשבונות היסטוריים עם בית המלוכה הירדני. המלך עבדאללה הירדני יודע זאת, והוא אץ לאיסטנבול לחבק את ארדואן, באין לו משענת ישראלית כבעבר.

האיום היהודי על מסגד אל אקצא מאפשר למלך ההאשמי הצעה לברית עם הסולטאן, אבל האיום המתגבר של חאלד משעל מסוריה לא מאפשר לירדן לשגות באשליות. היא מחריפה את הצעדים נגד האחים המוסלמים בירדן, ומשתפת פעולה עם צבא ארצות הברית נגד תאי דאעש המתחדשים בדרום סוריה. השאלה עד כמה ארצות הברית תישאר בסוריה – מטרידה גם את ירדן.

לגבי האמירויות – חלק מן הפערים שנתגלעו בינם לבין סעודיה נוגעים גם לשאלה הזאת. כאשר ישראל לא מראה עניין בברית שעמדה על הפרק עם מעצמת המדבר, סעודיה פוזלת לטורקיה, אבל יש להעריך כי אלה תמרונים ולא הדבר האמיתי.

המבחן יגיע אם סעודיה תסכים להצעה של ארדואן להקים ברית משולשת עם פקיסטן, ואם תסכים לרכוש את הנשק הטורקי. כל עוד זה לא קורה – שום דבר קונקרטי לא קורה, ו"הכל דיבורים". אבל בינתיים, האמירויות, שבכלל לא מוכנות לשמוע על טורקיה ולא על קטאר, מתרחקות ממוחמד בן סלמאן הסעודי.

האם ישראל הולכת בעיוורון טרגי למלחמה עם האסלאם בהנהגת טורקיה ודאעש החדשה? לא בהכרח. לא רק ישראל מאוימת מטורקיה, אלא גם שותפותיה הפוטנציאליות כמו ירדן מצרים, האמירויות וסעודיה – שגם הן מאוימות

יש להעריך שצבא טורקי לא יבוא לעזה. לא צריך אותו כי אולי יבואו חיילים טורקמנים מן הבלקן. אבל מה שטורקיה באמת רוצה זה נמל. אם זה יקרה, זאת תהיה מפלה ענקית לאמירויות אשר יחד עם יוון וקפריסין יצרו את ברית האנרגיה של האגן המזרחי של הים התיכון, כאשר ישראל הייתה הדבק המחבר.

לא עוד? האם אפשר לסמוך על ישראל בכל מהלך אסטרטגי אזורי? האם יש לישראל היכולת להבחין בין אויב לאוהב? האם יש לישראל יכולת להבין ולדעת מהם האינטרסים הלאומיים שלה?

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.