עד השבעה באוקטובר הוא התהדר בכינוי "מר ביטחון". כיום רק חסידיו השוטים ובעלי הלשונות הארוכות המקיפים אותו מכנים אותו כך. כיום הכינוי ההולם את ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא "מר לא אכפת לי". 

מרגע שהגישו נגדו כתבי אישום הוא הפסיק להתעניין במה שקורה במדינה, או יותר נכון לומר – מה לא קורה בה. חלק מהאנשים שמינה לשרים לא ראויים להיות מטאטאי רחובות בכפר בהודו. הוא נהנה מתמיכתם העיוורת וזהו יתרונם הרלוונטי היחיד מבחינתו. היתר לא מעניין אותו. 

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מתערב בעניינים מבצעיים של המשטרה ומונע ממנה לתפקד כמו שצריך. הוא מסתפק במבצעי ראווה אותם הוא מלווה עם צלמי טלוויזיה. זה לא פותר שום בעיה.

מרגע שהגישו נגדו כתבי אישום הוא הפסיק להתעניין במה שקורה או לא קורה במדינה. חלק מהאנשים שמינה לשרים לא ראויים בעליל הוא נהנה מתמיכתם העיוורת וזהו יתרונם הרלוונטי היחיד מבחינתו

משטרת ישראל הייתה חלשה עוד לפני בן גביר בגלל הקצאת משאבם לא מספקת – אבל הוא חיסל כמה מהיכולות שעוד נשארו לה. אין מספיק שוטרים ויש התערבות בוטה של השר בנושאים מבצעיים. הכשל במשטרה הוא בפרופיל הגבוה ביותר שכן הוא גורם לפשיעה ברמות לא מוכרות – אבל גם משרדים אחרים שקשורים לאיכות החיים פשוט לא מתפקדים.

השר לכלכלה ניר ברקת לא נוקף אצבע כדי להוריד את יוקר המחיה המטורף בישראל. שר החינוך יואב קיש לא מודע לאסון במערכת החינוך הקורסת, או סתם בוחר להתעלם ממנו. השרה לאיכות הסביבה עידית סילמן לא מבינה בכלל את תפקיד משרדה, ומוסדות ציבוריים רבים קיימים רק על הנייר. 

אלו רק דוגמאות ספורות לתפקודם הכושל של שרים, לצד משרדי ממשלה מומצאים שסיפקו תפקידי שרים נוספים לבעלי הלשון הארוכה.

אז הרבה דברים במדינה לא מתפקדים. נכון שהביטחון הוא הערך העליון כאן, אבל לאזרחי המדינה חשובים גם נושאים אחרים, נושאי יומיום שלא מתפקדים כלל או מתפקדים בצורה צולעת.

ואת "מר ביטחון" לשעבר זה לא מעניין.

הוא מודע למה שקורה, לכשלים הרבים, לחוסר התפקוד של רוב שרי ממשלתו, אבל מבחינתו זה כאילו קורה במדינה במזרח אפריקה. הצפון לא שוקם, בדרום המצב גם כן לא מזהיר, אבל הוא עוסק רק בהישרדות פוליטית ובבקשות חנינה מכל גורם אפשרי.

נתניהו מודע לכשלים הרבים ולחוסר התפקוד של רוב שרי ממשלתו, אבל מבחינתו זה כאילו קורה במקום אחר. הצפון לא שוקם, בדרום המצב לא מזהיר, אבל הוא עוסק רק בהישרדות פוליטית ובבקשות חנינה מכל גורם אפשרי

הבעיה חמורה עוד יותר, שכן ברוב משרדי הממשלה משמשים בתפקידי מפתח אנשים ללא כישורים. השרים ארוכי הלשון מינו אותם בגלל כל מיני סיבות שלא כלולה בהן יכולת מקצועית.

לרוב פקידים אלה חשובים לשרים לקראת פריימריז במפלגות. אם יש שר כושל אבל צוות מקצועי מעולה – הכול עדיין יכול להסתדר, אבל בישראל ברוב המקרים השר הוא חדל אישים וכך גם בעלי התפקידים שהוא מינה. אז ישראל בצרה – רוב השירותים לציבור כושלים, יוקר המחיה מטורף, המשטרה לא מסוגלת להתמודד עם הפשע הגואה וזו רשימה חלקית מאוד. 

אז איך יתכן שמר "לא אכפת לי" זוכה עדיין לתמיכה רחבה? זה נושא לפסיכולוגים. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות ראיינו אישה מבוגרת מדרום הארץ. היא סיפרה שאין לה בית, אין לה מכונית ואין לה פנסיה. אבל כשנשאלה למי תצביע היא לא היססה: "לביבי".

כאמור ההסברים לתמיכה הנמשכת בו – נמצאים אצל הפסיכולוגים, אבל המצב רע. בנושא הביטחוני אני רגוע כי צה"ל ומערכת הביטחון התאוששו אחרי אסון ה-7 באוקטובר. אבל ביתר הנושאים יש כישלונות שרק נעשים חמורים יותר.

אם "מר לא אכפת לי" היה מתעורר בוקר אחד עם הבנה שהוא האחראי על הכול, הוא היה מזמן את השרים הכושלים ונותן להם אולטימטום לתיקון המצב בתחום האחריות שלהם. אבל הוא מנותק ולא מתעניין.

והכישלון זה יצר תופעה שהיא בהחלט מושא למחקר – איך אנשים שלפני כניסתם לפוליטיקה מילאו תפקידים ציבוריים וביטחוניים, הופכים לחסרי תועלת ברגע שהם מקבלים תפקיד שר. ההסבר הפופולרי – כשהלשון תקועה אצל המנהיג היכולת נעלמת. זה הסבר לא מדעי.

אם "מר לא אכפת לי" היה מתעורר בוקר אחד עם הבנה שהוא האחראי על הכול, הוא היה מזמן את השרים הכושלים ונותן להם אולטימטום לתיקון המצב בתחום האחריות שלהם. אבל הוא מנותק ולא מתעניין

אבל גם כאן ההסבר לא כל כך רלוונטי. התוצאה כן – והיא עלובה, מביישת פוגעת בכולנו. ומר " לא אכפת לי " ממשיך בתפקידו כאילו אין בישראל אנשים שראויים למשהו טוב יותר.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.