טבח השבעה באוקטובר איננו רק טראומה לאומית, הוא רגע מבחן חוקתי. בשיעורי האזרחות לימדו אותנו כי מדינה דמוקרטית נשענת על מנגנוני איזונים ובלמים: רשויות שמפקחות זו על זו, שומרי סף שמגנים על הציבור, ומנגנוני ביקורת שפועלים דווקא כשהשלטון מעדיף שלא.

אלא שהאסון הזה חשף אמת מטרידה: המנגנונים קיימים בספרים, אך ברגע האמת הם תלויים ברצונו הטוב של מי שאמור להיבדק.

טבח השבעה באוקטובר פגע בכולם, יהודים, ערבים, בדואים; אזרחים וחיילים; קיבוצים וערים. הוא לא הבחין בין זהויות, ולכן גם המדינה אינה רשאית להבחין בין זכויות.

למדנו באזרחות שמנגנוני ביקורת פועלים דווקא כשהשלטון מעדיף שלא. אלא שטבח השבעה באוקטובר הזה חשף אמת מטרידה: המנגנונים קיימים בספרים, אך ברגע האמת הם תלויים ברצונו הטוב של מי שאמור להיבדק

לנערה הבדואית המוסלמית, אזרחית ישראל, עאישה אל-זיאדנה, שנחטפה יחד עם שני אחיה ואביה, יש זכות לגיטימית מלאה לדרוש ועדת חקירה ממלכתית. היא ואחיה בילאל שבו מהשבי בחיים, אך אביה יוסף ואחיה חמזה חזרו בארונות. אם גם אחרי עובדה כזו, מישהו עדיין סבור כי חקירה היא עניין של שיקול דעת פוליטי או מחווה של רצון טוב, הרי שהוא כבר לא מנהל ויכוח חוקתי, אלא מתרגל אדישות מוסדית.

זו בדיוק הנקודה: לא מדובר בעוד אירוע ביטחוני קשה, אלא בקריסה מערכתית. אירוע כזה אינו רק טרגדיה; הוא מצב משפטי-ציבורי שמחייב בירור מוסדי. בדמוקרטיה, בירור איננו מחווה של רצון טוב, אלא חובה הנגזרת מעקרון האחריותיות: שלטון חייב דין וחשבון לאזרחים שבשמם פעל.

כאן מתגלה הפגם המבני. חוק ועדות חקירה קובע שהממשלה "רשאית" להקים ועדה. "רשאית", לא חייבת. כלומר הגוף שעלול להיות מושא החקירה, הוא גם זה שמחליט אם החקירה תתקיים. קשה להעלות על הדעת מנגנון ביקורת רופף מזה. לא מדובר בתקלה ניסוחית, אלא בליקוי חוקתי: מנגנון שאמור לפקח על השלטון, אך ניתן להפעלה רק בהסכמתו.

וגם אם תוקם ועדה, החוק הקיים מעניק לממשלה שליטה במנדט: להגדיר, לצמצם או להרחיב את נושא החקירה. כך מוחזקות שתי הידיים על ההגה: גם על עצם ההקמה וגם על גבולות הבדיקה. בדמוקרטיה מתפקדת, ביקורת אמורה לפעול דווקא כשהשלטון אינו מעוניין בה. אחרת, היא איננה ביקורת אלא תפאורה מוסדית.

קריסה מערכתית כזו אינה רק טרגדיה; זה מצב משפטי-ציבורי שמחייב בירור מוסדי. בדמוקרטיה, בירור אינו מחווה של רצון טוב, אלא חובה הנגזרת מעקרון האחריותיות: שלטון חייב דין וחשבון לאזרחים שבשמם פעל

כאן מתגלה האבסורד הישראלי במלואו: בעבר מונו ועדות חקירה ממלכתיות בעקבות אירועים חמורים, אך מצומצמים לאין שיעור בהיקפם הלאומי, ואילו דווקא לאחר האסון הכבד בתולדות המדינה, הזמן חולף, הראיות מתקררות, והחלטה איננה.

קשה להעלות על הדעת פרדוקס מוסדי חמור מזה: ככל שהכשל גדול יותר, כך קטנה נכונות השלטון לחקור אותו. במדינה מתוקנת, היחס אמור להיות הפוך.

כאן נכנסת גם הפוליטיקה של ההווה. במקביל לדיון הציבורי בדרישה לחקירה, מתנהל קמפיין מתמשך של דה-לגיטימציה ודמוניזציה כלפי שומרי הסף, נשיא בית המשפט העליון, בתי משפט, ייעוץ משפטי, גורמי ביקורת.

הדמוניזציה הזו, אינה מקרית. היא מחלישה מראש את המוסדות שאמורים לדרוש תשובות. במקום שמנגנוני האיזונים והבלמים ירסנו את השלטון, השלטון מנסה לרסן ולהחליש אותם.

וכאשר שומרי הסף מוצגים כאויבי הציבור, נוצר מצב בו חלק מהציבור לומד לחשוד דווקא במי שאמור להגן עליו, ולאבד אמון בשומרי הסף, מניפולציה שמתחילה בערעור אמון מוסדי ומסתיימת לא פעם במדרון חלקלק, שבו הפיקוח נתפס כאויב והשרירות כפתרון; והמרחק משם לשלטון בלתי מרוסן קצר, מכפי שנהוג להודות.

כאשר שומרי הסף מוצגים כאויבי הציבור, נוצר מצב בו חלק מהציבור לומד לחשוד דווקא במי שאמור להגן עליו, ולאבד אמון בשומרי הסף, מניפולציה שמתחילה בערעור אמון מוסדי ועלולה להסתיים בשלטון בלתי מרוסן

במקביל מתנהל תהליך מוכר של הסחת דעת: סדר יום מתחלף, סערות מתוזמנות, עימותים שוליים שממלאים כותרות. הזמן חולף, הזיכרון מיטשטש, והלחץ הציבורי מתפוגג. זו אינה תאונת זמן, זו שיטה. ככל שעובר זמן רב יותר ללא חקירה, כך קשה יותר לשחזר מסמכים, ראיות, רצפים והכרעות. האמת, כמו ראיה פורנזית, מתיישנת.

אבל האחריות איננה רק של הממשלה. גם לאופוזיציה, היה חלון פעולה ברור ליזום תיקון חקיקה שימנע את האבסורד המבני, למשל הענקת סמכות מקבילה לכנסת, ברוב משמעותי של ארבעים חברי כנסת, להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

רף כזה, היה מאפשר הפעלת מנגנון ביקורת במצבי כשל חריגים, גם כשהממשלה מצויה בניגוד עניינים מוסדי, ובה בעת גבוה דיו – כדי למנוע שימוש ציני או סחטנות פוליטית. זה לא נעשה. במקום יוזמה – הצהרות; במקום מנגנון – תקווה. האופוזיציה נרדמה בשמירה, והכפתור נשאר בלעדית בידיים הלא נכונות.

ללא ועדת חקירה ממלכתית שתברר מי ידע, מי התריע, אילו נתונים הוזנחו, על בסיס מה התקבלו החלטות לפני הטבח ואחריו ואילו שיקולים עיצבו את ניהול המלחמה והמאמץ להשבת החטופים – טבח השבעה באוקטובר, עלול להיזכר לא ככשל שלטוני, אלא כאירוע מטאורולוגי של מתקפת "כפכפים" ו"באגז-באנים", כאילו לא החלטות אנושיות קדמו לו אלא מזג אוויר.

ועדת חקירה ממלכתית אינה מותרות מוסדיים; היא המנגנון שמחזיר את הדיון מהצהרות, למסמכים, מנרטיבים, לראיות.

מופרכת במיוחד הטענה, שלפיה יש צורך ב"קונצנזוס פוליטי" לגבי הרכב ועדת החקירה. זו תפיסה הפוכה לעצם מהותו של המנגנון. ועדת חקירה איננה פרלמנט מוקטן, אלא טריבונל שיפוטי לחקר האמת.

חבריה של אותה ועדת חקירה אינם אמורים להיות מקובלים על קהל אלקטורלי כזה או אחר, משום שאינם נבחרי ציבור ואינם גוף פוליטי, אלא אנשי מקצוע מן הדרג הגבוה ביותר, שתפקידם לבחון ראיות, לשחזר החלטות ולהכריע בממצאים. אמינותה של ועדה כזו, אינה נובעת מהסכמה מפלגתית אלא מעצמאות מוסדית, מיושרה מקצועית וממחויבות אחת בלבד, האמת העובדתית.

יש הסחת דעת: סדר יום מתחלף. הזמן חולף, הזיכרון מיטשטש, והלחץ הציבורי מתפוגג. ככל שעובר הזמן ללא חקירה, קשה יותר לשחזר מסמכים, ראיות, רצפים והכרעות. האמת, כמו ראיה פורנזית, מתיישנת

טבח השבעה באוקטובר, ייחרט בהיסטוריה ממילא; השאלה היחידה היא אם ייכתב בידי העובדות, או בידי המסגור של הפוליטיקאים. ואם כבר "תקומה", תקומה ראויה מתחילה בתקומה חוקתית: הקמת ועדת חקירה ממלכתית ותיקון החוק. כל היתר הוא מיתוג ומסגור.

עו"ד אדם פראירה עוסק, בין היתר, במשפט החוקתי, הפלילי וזכויות האדם, וחוקר את יחסי הגומלין בין משפט, מדיניות ציבורית וחברה בישראל. עמית ביוזמת צעד - תקשורת בונה אמון.