הנכדה שלי מיכאלה רק בת שנה. בגיל הזה היא כבר הספיקה להיות יותר משלושים פעם במקלט שמתחת לבית מגוריה. אני קורא לזה "מקלט", כי כך קראו לדברים המוזרים האלה פעם, אבל לדעתי הוא יותר כמו מחסן.

הוא אמנם בנוי יציקת בטון, כנראה, אבל לא מדובר בבטון המחוזק לממ"דים שעל פי התקן הנוכחי, אלא סתם בטון מסוג "ב-100", שהוא קצת יותר חזק מהטיח המחבר את הלבנים שמהן עשוי הבניין.

וגם יש לו דלת מעץ.

הדלת ישנה מאוד, כי גם הבניין ישן – עד כדי כך הוא ישן, שהוא עשוי להיות מוכרז כבניין לשימור, כי תכנן אותו אדריכל חיפאי ידוע שכבר איננו איתנו, ושנחשב בזמנו שם דבר באדריכלות.

ה"מקלט" אמנם בנוי יציקת בטון, כנראה, אבל לא מדובר בבטון המחוזק לממ"דים שעל פי התקן הנוכחי, אלא סתם בטון מסוג "ב-100", שהוא קצת יותר חזק מהטיח המחבר את הלבנים שמהן עשוי הבניין. ויש לו דלת מעץ

עד כדי כך הדלת ישנה, עד שהקרשים המרכיבים אותה כבר נפרדים זה מזה.

כמו שישראל מתפרקת לחלקיה.

סיפרתי לכם כאן שהאדריכל המתכנן היה חיפאי, מה שמרמז לכם שגם המקלט וגם הבניין שמעליו מצויים ברחוב שקט, ישן וסולידי בכרמל הוותיק.

משמעות הדבר היא שהבית בנוי על מדרון, ועל כן, אם לא די בכך שהמקלט בנוי מבטון חלש ולא תקני לזמננו, הקיר האחורי שלו בלבד צמוד לצלע ההר וחפור בה, ואילו שניים מקירותיו האחרים חשופים למרחב, ללא מיגון.

הקיר הרביעי מוגן על ידי הבית עצמו, שמשמעותו – בלתי מוגן לחלוטין.

אל המקלט הזה רצים בתי ובן-זוגה, כשהם לוקחים על הידיים את מיכאלה הנכדה שלי, בלי לשאול לדעתה בעניין – בין אם היא באמצע השינה, ובין אם היא באמצע המשחק או העיון באחד מספריה הרבים, אותם היא אוהבת כל-כך, ובין אם היא באמצע הסעודה, הכוללת בדרך כלל קציצות פריכות המונחות לפניה על השולחן, אותן היא ממוללת באצבעותיה הקטנות, ומביטה בהן בסקרנות ורצינות רבה, ואז תוחבת אותן לפיה בתנועה מהורהרת.

מיכאלה היא אחת מעשרות או מאות אלפי הילדים החיים היום כך, מירידה למקלט לירידה הבאה, ומריצה לממ"ד לריצה הבאה, רובם ללא מיגון ראוי, כמו נכדתי מיכאלה, וחלקם גם בפחד גדול מהאזעקה.

מיכאלה לא פוחדת, וזה בזכות רוברטו בניני.

מיכאלה היא אחת מעשרות או מאות אלפי הילדים החיים היום כך, מירידה למקלט לירידה הבאה, ומריצה לממ"ד לריצה הבאה, רובם ללא מיגון ראוי, כמו נכדתי מיכאלה, וחלקם גם בפחד גדול מהאזעקה

ב-1997 יצר השחקן והבמאי האיטלקי רוברטו בניני סרט שנקרא "החיים יפים".

בניגוד למשתמע משמו, הסרט הוא קומדיה טרגית העוסקת באירועי הכיבוש הגרמני באיטליה במלחמת העולם השנייה ובגורל יהודייה, דרך האירועים הקורים למשפחה אחת, המורכבת מאב ובנו.

האב מנסה למנוע מבנו את הסבל שבהתרחשויות הקשות, ועל כן הוא מצייר לו את האירועים הקורים להם כאילו מדובר במשחק שהם לוקחים בו חלק. וכך, הוא צריך כל הזמן לצייר לעיני הילד את האירועים כאילו הם קטעים במשחק שעליהם לשחק, וכאילו הכול הוא מרתק ומדהים.

ובמילים אחרות: הוא מנסה להראות לו שהחיים יפים.
גם כשהם לא.
כמו שההורים של מיכאלה מנסים לצייר לה את המציאות כשהם יורדים למקלט.

וכמו שאנחנו הסבים לוקחים בכך חלק, כשאנחנו מוצאים את עצמנו בבית של מיכאלה והוריה, ויורדים גם אנחנו למחסן הזה, הקרוי "מקלט" – שם אנחנו משחקים עם מיכאלה, וגם מתפעלים יחד איתה משני הכלבים היורדים גם הם בקביעות למקלט הזה בזמנים של אזעקה: אחד גדול ושחור והבעתו רצינית כל הזמן, הבעה רצינית כמו שמעולם לא ראיתי כזו על פניו של שר בממשלת הטרלול שלנו, למשל, אבל איך אפשר להשוות בין השניים בכלל?

הכלב השני הוא קטן ולבן, כאילו בניגוד מוחלט לכלב הגדול, ושערו מתולתל בניגוד לשערו החלק של הגדול, והבעת פניו ידידותית ונבונה.

כל כך נבונה, עד שגם כמוה לא ראיתי על פניו של אף שר בממשלה המטורללת הזו – אבל כבר אמרתי שאי אפשר להשוות בכלל?

אז כולנו משחקים בפני מיכאלה כאילו כל זה הוא משחק, ואיזה כיף זה שיצאנו קצת מהשגרה של הסלון הנעים של הבית, ומהחדר שלה הנעים והעשוי בקפידה, כולו צעצועים ומשחקים ועשרות ספרים שהיא אוהבת כל כך, ואנחנו כולנו כל כך נהנים להיות יחד במקלט הקר, שהאור בו דהוי וצהבהב והוא טחוב ועבש מרוב שנותיו.

היש כיף גדול מזה?

כולנו משחקים בפני מיכאלה כאילו הכול משחק, ואיזה כיף שיצאנו משגרת הסלון הנעים של הבית, ומחדרה הנעים והעשוי בקפידה, כולו צעצועים ומשחקים וספרים, וכולנו כל כך נהנים להיות יחד במקלט הקר והטחוב

ומיכאלה אכן מאמצת את הגישה הזו, והיא שומרת על מצב רוח טוב, והיא מצביעה על הכלבים ומנסה ליצור איתם קשרי ידידות תוך שהיא קוראת בקול רם, וגם עושה סיבובים הלוך ושוב יד ביד, ורק כשהיא מנסה לצאת החוצה במהלך הסיבובים הללו מסובבים אותה בעדינות חזרה פנימה, כי חוקי המשחק אומרים שבזמן אזעקה לא יוצאים מהמקלט החוצה.

וכשראיתי בזמנו את הסרט של רוברטו בניני, וגם שמעתי שזכה בכמה וכמה פרסים, בהם האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ופרס השחקן הטוב ביותר לבניני עצמו, התרגזתי, כי חשבתי שהוא סרט תחמן העושה מניפולציה על הרגשות, ושנים אחר כך, כשיצא הסרט של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", שגם עליו חשבתי שהוא מניפולטיבי, מנייריסטי ובלתי נסבל, מניתי את שניהם באותה חבילה.

עכשיו, כשאנחנו עושים את זה עם מיכאלה, שיניתי את דעתי לגבי רוברטו בניני.

אני סלחן יותר לגביו ולגבי הסרט שלו.

*  *  *

וכשאני חושב על מיכאלה שוב ושוב במקלט הזה, ומסביבה מייבבות הסירנות, ובומים נשמעים באוויר וכולנו עושים כאילו אלו קולות של מסיבה, אני חושב על כל עשרות או מאות אלפי הילדים שבמצבה, חלקם הגדול במצב קשה יותר כי הוריהם בלחץ ולפעמים בהיסטריה, והבומים בקרבה גדולה יותר, והם צמודים כל היום למקלט או לממ"ד או למקלט ציבורי ואינם מנהלים חיים נורמטיביים של ילדים, אני נזכר במסע הצלב של הילדים.

כשאני חושב על מיכאלה שוב ושוב במקלט הזה, סביבה מייבבות הסירנות, ובומים באוויר וכולנו עושים כאילו אלו קולות של מסיבה, אני חושב על כל עשרות או מאות אלפי הילדים שבמצבה, חלקם הגדול במצב קשה יותר

מסע הצלב של הילדים נחשב אחד הפרקים המוזרים והעצובים בהיסטוריה.

בשנת 1212 טען נער רועה צרפתי בשם סטפן מקלוי שישו הופיע בפניו והורה לו להוביל מסע צלב של ילדים לשחרור ירושלים. הוא סחף אחריו אלפים, בהבטחה שהים ייבקע לשניים כשיגיעו למרסיי, כמו שקרה ביציאת מצרים, והם יצעדו לירושלים על קרקע יבשה.

במקביל הנהיג בגרמניה נער בשם ניקולס מקלן קבוצה דומה, בטענה שהתמימות של ילדים תצליח להבקיע שערי שמים, מה שהאבירים החוטאים לא הצליחו בו, והם יכבשו את ירושלים.

הכנסייה, מתוסכלת מכישלונות מסעות האבירים, קיוותה שדווקא החלשים והתמימים יצליחו במשימה, ונתנה למסע הסכמה שבשתיקה. כך צעדה הקבוצה הגרמנית דרך האלפים, רבים מתו בקור וברעב, וכשהגיעו לאיטליה גילו לתדהמתם שהים לא נבקע עבורם. חלקם נשארו שם כמשרתים, אחרים ניסו לחזור הביתה ונספו.

הקבוצה הצרפתית לעומתם הגיעה למרסיי, וגם שם למרבה הפליאה הים לא נבקע. סוחרים הציעו להם הסעה חינם באוניותיהם, ואת מי שעלה לספינות מכרו לעבדים בצפון אפריקה.

מסע הצלב של הילדים הפך לסמל של פנאטיות, עם תמימות שנשברת מול המציאות.

הכנסייה נתנה למסע הסכמה שבשתיקה. הקבוצה הגרמנית צעדה דרך האלפים, רבים מתו בקור וברעב, וכשהגיעו לאיטליה גילו שהים לא נבקע עבורם. חלקם נשארו שם כמשרתים, אחרים ניסו לחזור הביתה ונספו

ונזכרתי במסע הצלב שפתחו בו שני ילדים מגודלים, שני אינפנטילים, אחד בור וטיפש עם מוח ואוצר מילים של בן חמש, והשני הנוכל הגדול ביותר בתולדות העם היהודי לפי תפיסתי, שגייסו את כולנו למסע ההזיות שלהם, וסחפו איתם את כל הילדים שלנו למקלטים תחת אש האיראנים, רק כדי לממש את הצרכים הפוליטיים האישיים שלהם.

ותמיד יימצאו האינפנטילים שיריעו להם.

באסה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.