הפוקוס הציבורי בהקשר לתקציב האחרון, שאושר בלילה שבין ראשון לשני, מופנה כרגע כולו – ובצדק גמור – לתוספות המפליגות לתקציבי המגזר החרדי.
כשמביטים קדימה ורואים שבעוד 20 שנה שליש מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל עשוי להיות חסר השכלה במקצועות הליבה, חי על קצבאות וללא כושר השתכרות ריאלי, המסקנה ברורה: אין שום נוסחה מתמטית שתמנע ממדינת ישראל לפשוט רגל או להתדרדר לאיכות חיים נמוכה ולעוני רחב. זה פשוט אינו מצב בר קיימא.
אך בזמן שהדיון מתמקד בישיבות, רכיב נוסף בתקציב – שקט יותר אך הרסני לא פחות – הולך ומתנפח מתחת לרדאר: הוצאות הריבית.
כאשר הממשלה אינה גובה כיום את מלוא המחיר באמצעות מיסים או קיצוצים, היא פשוט דוחה אותו ומגלגלת אותו קדימה באמצעות חוב. במקרה של הממשלה הנוכחית מדובר בגיוסי חוב חסרי תקדים
האשליה הרווחת לעיתים בקרב הציבור היא שהמלחמה היא "בחינם". רוב האזרחים אינם רואים קריסה מיידית של שירותים, אינם חשים קיצוץ דרמטי בכל משרד ממשלתי, ואינם מקבלים הביתה דרישת תשלום שכותרתה "עלות הלחימה". אבל מלחמה אינה בחינם.
כאשר הממשלה אינה גובה כיום את מלוא המחיר באמצעות מיסים או קיצוצים, היא פשוט דוחה אותו ומגלגלת אותו קדימה באמצעות חוב. במקרה של הממשלה הנוכחית מדובר בגיוסי חוב חסרי תקדים, בהיקף של כחצי טריליון שקל מאז תחילת המלחמה – לא כולל המערכה האחרונה מול איראן.
סעיף 45 בתקציב, "תשלום ריבית ועמלות", משקף את המחיר הכבד שאנחנו משלמים על החוב המתנפח הזה.
לאורך עשור היו תשלומי הריבית תחת סעיף זה יציבים יחסית – סביב 38–41 מיליארד שקל בשנה. אפילו בשנת הקורונה 2020 נותר התשלום יציב יחסית לנסיבות. אולם מאז שרשרת המלחמות שפרצו אחרי 7 באוקטובר – הסכר נפרץ.
בשנת 2024 כבר עמדו תשלומי הריבית על יותר מ־48 מיליארד שקל. בשנת 2025 זינק הנתון ל־56 מיליארד שקל. בשנת התקציב הקרובה מדובר כבר על כ־64 מיליארד שקל שיופנו לריבית בלבד. מדובר בתוספת של כ־20 מיליארד שקל שנשלם – אנחנו, ילדינו ונכדינו – מדי שנה.
המשמעות לציבור: כל מיליארד נוסף שמופנה לריבית הוא מיליארד שלא יופנה למורים, לרופאים, לתחבורה, לשיקום, לחינוך טכנולוגי, למעונות, לבריאות הנפש או להפחתת מיסים
הזינוק החריג הזה נובע מכמה גורמים שחברו זה לזה. הראשון הוא הגירעונות העצומים למימון המלחמה והוצאות הביטחון שזינקו בחדות. השני הוא חוסר ריסון תקציבי מצד הממשלה, שמעדיפה לתחזק את עצמה באמצעות כספים קואליציוניים של כשבעה מיליארד שקל בשנה למשרדים מגזריים.
הגורם השלישי, הקשור הדוקות לשניים הראשונים, הוא פרמיית הסיכון של ישראל, שזינקה בעקבות הורדות דירוג ועדכוני תחזית שליליים – מה שמאלץ את המדינה לשלם ריבית גבוהה יותר כדי ללוות כסף.
המשמעות לציבור: כל מיליארד נוסף שמופנה לריבית הוא מיליארד שלא יופנה למורים, לרופאים, לתחבורה, לשיקום, לחינוך טכנולוגי, למעונות, לבריאות הנפש או להפחתת מיסים. מדובר בהעברה שקטה של כסף מהעתיד אל העבר.
השיח הציבורי שלפיו עדיף להמשיך במלחמה מאשר לסיים אותה הוא לגיטימי – בתנאי שהוא נשען על יעד אסטרטגי ברור: הכרעה של ממש, כזו שתשנה את המציאות האזורית ותסיר את האיום הגדול מעל ילדינו ונכדינו בעתיד. אם זה התרחיש – ניתן לטעון שהמחיר הכבד של הריבית מצדיק את עצמו.
אם המלחמה מתנהלת רק כדי שנילחם שוב בעוד כמה חודשים – יש לכך מחיר כבד שכבר מגולגל לדורות הבאים, גם אם אינו מורגש מייד. במקרה כזה, במקום שהמדינה תגן על ילדיה, היא מושכת להם כסף מהכיס
אך אם המלחמה נמשכת רק כדי להרוס עוד תשתית, להפיל עוד משגר, לפגוע בעוד מפעל ייצור נשק שישוקם ממילא בתוך זמן קצר – אז לא רק שלא מדובר בהשקעה בדור הבא, אלא בתיק כבד מאוד שאנחנו מעמיסים עליו.
לכן הוויכוח על התקציב אינו יכול להסתיים רק בתוספות לחרדים, חמורות ככל שיהיו. יש לדון גם במחיר הסמוי של מלחמה מתמשכת – כאשר אין בצידה הכרעה ברורה מצד אחד, ואין ריסון תקציבי למימונה מצד שני.
אם המלחמה מתנהלת רק כדי שנילחם שוב בעוד כמה חודשים – יש לכך מחיר כבד שכבר מגולגל לדורות הבאים, גם אם אינו מורגש מייד. במקרה כזה, במקום שהמדינה תגן על ילדיה, היא מושכת להם כסף מהכיס עוד לפני שהחלו להרוויח את השקל הראשון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו