רוב הסיקור התקשורתי של הדיון הדרמטי בבג"ץ בשבוע שעבר נצמד לשורה התחתונה: מיליארד שקלים. זו התוספת התקציבית העצומה למוסדות החינוך החרדיים, שהועברה בדרכים עקלקלות וללא אישור ועדת הכספים.

הכותרת הזו מרתיחה – ובצדק. היא מספקת לציבור סיפור ברור על דיל פוליטי או על עקיפה בוטה של החוק, במילה אחת: "גניבה". אלא שהדיון בבג"ץ חשף תמונה רחבה ומטרידה הרבה יותר: לא חריגה חד־פעמית, אלא תחילתו של מהלך עמוק, שמוביל למחילת ארנב שממדיה וסופה עדיין אינם ברורים.

כך אמור להיראות פיקוח תקציבי

כדי להבין את גודל המחדל, צריך לחזור לבסיס ולהיזכר כיצד אמור לפעול תהליך תקין בכנסת, כפי שהוא מוגדר בנהלים היבשים.

הדיון בבג"ץ חשף תמונה רחבה ומטרידה הרבה יותר: לא חריגה חד־פעמית, אלא תחילתו של מהלך עמוק, שמוביל למחילת ארנב שממדיה וסופה עדיין אינם ברורים

משרד ממשלתי מזהה צורך ומגיש בקשה מסודרת. אגף התקציבים בוחן אותה, בודק מקורות מימון ומכין פנייה לוועדת הכספים. הוועדה אמורה לקבל את כל הנתונים מראש, לקיים דיון שקוף, לשאול שאלות קשות, ורק לאחר הצבעה ואישור – הכסף רשאי לזוז. זהו מנגנון הבקרה הבסיסי, המחסום שנועד להגן על הכסף הציבורי.

שלושה הסברים, אפס תשתית עובדתית

במהלך הדיון בעתירה בבג"ץ נגד העברת הכספים למוסדות החינוך החרדיים נחשפה תמונה מטרידה. הכול התחיל משאלה פשוטה של השופטים: מדוע היה צורך להגדיל את תקציב המוסדות החרדיים בעשרות אחוזים?

השופטים גילה כנפי־שטייניץ, יעל וילנר ועופר גרוסקופף בדיון בבג"ץ על העברת הכספים למוסדות החינוך החרדיים בניגוד לחוק. 8 בינואר 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

בשלב הזה ניתן היה לצפות לתשובה אחת, ברורה ועקבית מצד נציגת המדינה – נוספו תלמידים, עלויות שכר, חל שינוי במבנה המוסדות, עודכנה נוסחה או התגלה חור תקציבי מוגדר. אבל זה לא קרה.

במקום תשובה סדורה נשמעו בדיון יותר משלושה הסברים שונים, מצד המדינה ומצד נציגי המוסדות. חלק מההסברים השתנו תוך כדי הדיון, חלקם סתרו זה את זה, ואחרים נשמעו כניסיון מאוחר להלביש הצדקה מלאכותית להעברת הכסף.

וכאן צריך לעצור. אם אין הסבר עקבי, אם אין תשתית עובדתית, אם אין מספרים ברורים – על מה בדיוק אמורה הכנסת לפקח? מה בדיוק בית המשפט אמור לבחון? ומה הציבור אמור להבין מכל זה?

ואם המדינה אינה מסוגלת לספק מידע מהימן על שאלה כל כך בסיסית, כמו הסיבה לתוספת תקציבית לחינוך, עולה השאלה המתבקשת: מה קורה בתוספות התקציביות המורכבות הרבה יותר?

פיקוח מתחיל במידע. במבנה אחד, ברור, של עובדות שממנו אפשר לשאול שאלות. כשגם הבסיס הזה אינו קיים, הפיקוח מאבד משמעות והופך למראית עין – סוג של הצגה, שבה כולם מדברים, אבל אף אחד לא באמת יודע על מה.

ואם המדינה אינה מסוגלת לספק מידע מהימן על שאלה כל כך בסיסית, כמו הסיבה לתוספת תקציבית לחינוך, עולה השאלה המתבקשת: מה קורה בתוספות התקציביות המורכבות הרבה יותר?

ועדת הכספים של הכנסת, בהובלת ח"כ חנוך מילבצקי (במרכז) מצביעה על העברת תקציבים למוסדות חרדיים, 31 בדצמבר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

יותר מ־20 גורמים, אפס אחריות

ואז נחשף בדיון פרט נוסף, מדהים לא פחות, שמבהיר מדוע הבלגן הזה אינו מקרי. כשנשאלה השאלה מי אחראי על התהליך כולו, התברר כי היו מעורבים בו יותר מ־20 גורמים ממשלתיים שונים.

זה היה גם ההסבר שמסרה נציגת המדינה לתמיהת השופטים מדוע תגובת המדינה לעתירה לא הוגשה במועד. לדבריה, היה עליה לאסוף נתונים על פרטי העברת הכספים מכל אותם גופים. וכשמעורבים יותר מ־20 גורמים, לכל אחד מהם יש אליבי מובנה: "אני אחראי רק על חלק", "אני רק מבצע", "אני קיבלתי נתון", "אני העברתי הלאה", "זה אצלם", "זה אצלנו".

כך נראית מדינה בלי בעל בית – הר של חתימות ואישורים, שבה יד ימין אינה יודעת מה עושה יד שמאל.

בשלב הזה היה אמור לקום מישהו ולומר "עצור": לעצור את התהליך עד שייווצר סדר בנתונים, או עד שהעניין יאושר באופן מסודר לפי הנהלים בוועדת הכספים. במדינה קיימים בעלי תפקידים שהוסמכו בדיוק לרגעים כאלה: יועצים משפטיים של הכנסת, משפטנים באוצר, החשב הכללי – וכללים שאמורים להיות קשיחים.

בשורה התחתונה, הסיבה אינה משנה. שומרים שמגיעים אחרי שהדלת כבר נפתחה אינם שומרים – הם רק עדים. ובדמוקרטיה, עדים אינם מספיקים

אבל מהדיון עלה הרושם שהכסף למוסדות החינוך החרדיים חלף על פני כל שומרי הסף כאילו לא היו קיימים. אולי לא הוצגה בפניהם התמונה המלאה. אולי הניחו שוועדת הכספים תאשר ממילא. אולי לא רצו להיות אלה שמונעים תשלום לשכר ונושאים באשמה לפתיחת משבר.

בשורה התחתונה, הסיבה אינה משנה. שומרים שמגיעים אחרי שהדלת כבר נפתחה אינם שומרים – הם רק עדים. ובדמוקרטיה, עדים אינם מספיקים.

גבר סופר שטרות כסף, 9 ביולי 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

זו לא תקלה – זו השיטה

כאן מגיע הטוויסט: המדינה הודתה שלא מדובר באירוע חריג, אלא בפרקטיקה שיטתית. זו קביעה שהייתה צריכה לזעזע את המערכת כולה. לכאורה, הדיון בבג"ץ עסק בהעברת מיליארד שקל למוסדות חרדיים, אך באותה מידה היה יכול לעסוק בכל העברה תקציבית אחרת לכל גורם אחר.

בפועל, מדובר בשאלה יסודית בהרבה: מהו תפקידה של הכנסת בזמן אמת? אם השיטה היא "קודם מעבירים, אחר כך מאשרים", המשמעות היא לא רק שהכנסת חלשה – אלא שקיים מנגנון שמאפשר לעקוף אותה, ובפועל לרוקן מתוכן את פעילותה.

אם עד היום נטען שוועדת הכספים היא "חותמת גומי", הרי שהדיון הזה חשף בעיה עמוקה יותר: לעיתים אין אפילו חותמת. יש דף שעליו נכתב "מאושר" רק כדי לסמן וי

אם עד היום נטען שוועדת הכספים היא "חותמת גומי", הרי שהדיון הזה חשף בעיה עמוקה יותר: לעיתים אין אפילו חותמת. יש דף שעליו נכתב "מאושר" רק כדי לסמן וי.

וזו השאלה היחידה שצריכה להישאר אחרי שהרעש סביב "מיליארד שקלים לחרדים" ייעלם: אם הכסף כבר יצא, איזה פיקוח בכלל נותר – ומי מפקח על הממשלה בזמן אמת?