בליל יום העצמאות 2026 ביקש צעיר ישראלי בן 21, ימנו בנימין זלקה, מחבורת נערים, להפסיק להשתולל בתוך פיצרייה בפתח תקווה שבה עבד. זו הייתה כל "הפרובוקציה": לא אגרוף. לא סכין. לא איום. רק משפט פשוט, כמעט תמים: "חבר'ה, די". 

כמה שעות לאחר מכן הוא כבר היה מוקף בחבורת נערים, מוכה, נדקר ומוטל על הקרקע. קשה ליישב בין פרק הזמן שחלף, לבין הניסיון להציג את האירוע כ"אדישות" רגעית או אובדן שליטה ספונטני.

כזכור, ארבע שנים קודם לכן, בקריית שמונה, צעיר ישראלי אחר בן 18, יואל להנגהל, מצא את עצמו במרכזה של תקיפה המונית. גם שם היו עשרות צעירים. גם שם היו מצלמות. גם שם היה המון. וגם שם, אדם אחד הפך לשק חבטות אנושי. וגם שם, איכשהו, נמצא המונח המשפטי המרגיע: "אדישות". כמה נוחה המילה הזאת.

גם יואל להנגהל, ישראלי בן 18, מצא עצמו במרכזה של תקיפה המונית. גם שם היו עשרות צעירים, היו מצלמות והיה המון. וגם שם, אדם אחד הפך לשק חבטות אנושי. וגם שם, איכשהו, נמצא המונח המשפטי המרגיע: "אדישות"

"אדישות" נשמעת כמעט פילוסופית. כמעט אינטלקטואלית. מילה שמרככת את מה שהעין ראתה.

לא לינץ'. לא ציד. לא שנאה. רק "אדישות". אלא שאדם המוקף בהמון, נבעט, נדקר ומושפל לעיני קהל – איננו קורבן של אדישות. אדישות היא כשמישהו אינו משיב להודעה. לא כאשר עשרות אנשים סוגרים על אדם ברחוב.

ובשני המקרים יש פרט שאסור לברוח ממנו: ימנו היה צעיר ישראלי ממוצא אתיופי. יואל היה צעיר ישראלי מקהילת בני מנשה, בעל חזות מזרח-אסייתית.

בשני המקרים הקורבנות נראו "אחרים". לא חריגים בשל מעשיהם. לא בגלל עבר פלילי. לא משום שנהגו באלימות. אחרים, בגלל פניהם.

האם די בכך כדי להוכיח משפטית שמדובר בפשע שנאה? כמובן שלא.

אך השאלה האמיתית היא אחרת: האם מישהו בכלל מעוניין לבדוק את האפשרות הזאת ברצינות?

בישראל, קיימת נטייה כמעט אינסטינקטיבית לברוח מהמונח "פשע שנאה", כל עוד ניתן להסתתר מאחורי מילים סטריליות ונוחות יותר: "קטטה", "אירוע אלימות", נוער בסיכון", "הסתבכות".

הכול, רק לא לשאול את השאלה הפשוטה: האם חלק מן האלימות, נבע גם מן העובדה שהקורבן נתפס כמי שאינו שייך.

לא לינץ'. לא ציד. לא שנאה. רק "אדישות". אלא שאדם המוקף בהמון, נבעט, נדקר ומושפל לעיני קהל – איננו קורבן של אדישות. אדישות היא כשמישהו אינו משיב להודעה. לא כאשר עשרות אנשים סוגרים על אדם ברחוב

המשפט הישראלי מכיר היטב בחומרתן של עבירות שבוצעו ממניע גזעני או משנאה. הדין מאפשר להחמיר ענישה, כאשר עבירה נעשית מתוך עוינות ושנאה כלפי ציבור או קבוצה מסוימת. הסיבה לכך ברורה: פשע שנאה איננו פוגע רק בקורבן הישיר; הוא שולח מסר לקהילה שלמה. והמסר הוא: "דע את מקומך".

לכן, כאשר צעיר ממוצא אתיופי או בעל חזות אסייתית מוקף בחבורת נערים שמרגישה בנוח להפוך אותו למופע רחוב, חובה לפחות לבדוק אם הייתה שם גם שכבת עומק של גזענות, דה-הומניזציה או סימון חברתי.

אלא שאולי הסיפור הגדול יותר כלל אינו הרוצחים, אלא הצופים.

מדינת ישראל, חוקקה כבר בשנת 1998 את חוק "לא תעמוד על דם רעך". המחוקק הבין אז, עיקרון פשוט: חברה אינה יכולה להתקיים כאשר אנשים צופים באדם גוסס ופשוט ממשיכים הלאה.

לפי החוק, אדם הניצב מול אדם אחר, המצוי בסכנה חמורה ומיידית לחייו, חייב להושיט עזרה ולכל הפחות להזעיק משטרה, מד"א או גורם הצלה אחר, כל עוד אין בכך סיכון ממשי לעצמו.

אלא שנדמה כי ישראל של 2026 פיתחה גרסה מעודכנת ומצמררת לחוק:

"לא תעמוד על דם רעך, תצלם אותו לטיקטוק". זו אולי התמונה המפחידה ביותר בשני האירועים.

לא רק עצם האלימות. אלא הנורמליזציה שלה. נערים ונערות עומדים מסביב. מביטים. מצלמים. צוחקים. וממשיכים הלאה. כאילו רצח הוא תוכן. כאילו אדם המתחנן על חייו הוא עוד סרטון קצר לצפייה.

הדין הישראלי מאפשר להחמיר ענישה כשעבירה נעשית ממניע גזעני, עוינות או שנאה לציבור מסוים. זאת משום שפשע שנאה אינו פוגע רק בקורבן הישיר, הוא שולח מסר לקהילה שלמה: "דע את מקומך"

והחברה הישראלית? היא כבר כמעט אינה שואלת: "מדוע איש לא עצר זאת?" היא שואלת: "יש סרטון?"

ייתכן שחלק מן העומדים מן הצד, אינם עבריינים מבחינה פלילית. ייתכן שלא תמיד ניתן להוכיח אחריות פלילית ישירה. אך מבחינה מוסרית וציבורית, אדם הרואה מישהו מוכה למוות ואינו מתקשר למשטרה, איננו "בלתי מעורב". הוא חלק מן האירוע.

וכאן צריך לומר גם מילת הערכה על התקשורת. הסיקור הנרחב של רצח ימנו זלקה היה חשוב, ראוי ומכובד. סוף-סוף, התקשורת הישראלית סירבה לאפשר לעוד רצח להפוך לעוד שורת טקסט חולפת בתחתית המסך. כך בדיוק אמורה עיתונות לפעול.

אך דווקא משום כך, קשה להתעלם מן השאלה: היכן אותה זעקה כאשר נרצחים צעירים בחברה הערבית?

מדוע רצח של צעיר יהודי מצליח להחזיק אולפנים פתוחים, פאנלים, כתבות מגזין ושעות מסך, בעוד שרצח בחברה הערבית מסתכם לעיתים בכותרת קצרה ובבאנר שנעלם בתוך שעה? עוד ירי. עוד חיסול. עוד הרוג. כאילו מדובר בדיווח על מזג האוויר.

אין הבדל בין דם לדם. אם רצח של צעיר ממוצא אתיופי מזעזע מדינה שלמה  ובצדק, אז גם רצח של צעיר ערבי בטירה, בלוד, בכפר יאסיף, בכפר קרע, באום אל-פחם, בשפרעם או ברהט, צריך לזעזע מדינה שלמה.

כי ברגע שחברה מתחילה להתרגל לכך, כי יש מגזרים שבהם רצח הופך ל"שגרה", היא אינה מאבדת רק את המצפן המוסרי שלה. היא מאבדת גם את יכולתה להילחם באלימות.

מדוע רצח צעיר יהודי מחזיק אולפנים פתוחים, פאנלים, כתבות מגזין ושעות מסך, בעוד רצח בחברה הערבית מסתכם בכותרת קצרה ובבאנר שנעלם תוך שעה? עוד ירי. חיסול.  הרוג. כאילו מדובר בדיווח על מזג האוויר

והשאלה האמיתית איננה רק איזה סעיף יופיע בכתב האישום. השאלה, היא איזה סוג של חברה אנחנו הופכים להיות: חברה שבה אדם שמוכה למוות ברחוב מקבל עזרה, או חברה שבה הוא מקבל בעיקר צפיות בטיקטוק?

עו"ד אדם פראירה עוסק, בין היתר, במשפט החוקתי, הפלילי וזכויות האדם, וחוקר את יחסי הגומלין בין משפט, מדיניות ציבורית וחברה בישראל. עמית ביוזמת צעד - תקשורת בונה אמון.