חובב תיאטרון שיגיע לניו יורק ישמע על "ענק" (GIANT), הצגה שמועמדת לכמה פרסי טוני, אשר יוכרזו היום (שישי, 5 ביוני). ראיתי אותה בלונדון בשנה שעברה, ואשמח לסייע למי שמתלבט אם להשקיע בה את זמנו ואת כספו.

רמז: במשך שעתיים לא הרגשתי כאילו אני צופה במחזה, אלא דימיתי שאני מאזינה ליהודים נבוכים בחו"ל, שנאלצים להתמודד עם עצמם ועם סביבתם בתקופה קשה לישראל, כמו זו.

הענק הוא סופר הילדים המנוח רואלד דאל, כמעט שני מטרים גובהו. הוא אביהם של ספרים אהובים ובהם "מתילדה" ו"צ'ארלי בממלכת השוקולד", וגם אנטישמי מוצהר – משפחתו התנצלה על כך לפני כמה שנים.

במשך שעתיים לא הרגשתי כאילו אני צופה במחזה "ענק" על רואלד דאל, אלא דימיתי שאני מאזינה ליהודים נבוכים בחו"ל, שנאלצים להתמודד עם עצמם ועם סביבתם בתקופה קשה לישראל, כמו זו

העלילה מתרחשת ב-1983 בביתו בכפר באנגליה, בעקבות ביקורת שכתב על ספר אודות התנהלות ישראל במלחמת לבנון הראשונה, ובה סטריאוטיפים על יהודים, כולל פחדנותם והשפעתם בעולם, והשוואתנו לנאצים. בראיון בעקבות הסערה, הוא אמר בין היתר שיש משהו באופי היהודי שמעורר עוינות – אפילו מנוול (STINKER) כמו אדולף היטלר לא נטפל אליהם ללא סיבה.

במחזה שתי דמויות יהודיות, אחת אמיתית ואחת פיקטיבית. האמיתי הוא טום משלר, המו"ל הבריטי המאופק של דאל, שנולד בברלין ב-1933 ונמלט עם הוריו לבריטניה בילדותו. ג'סי סטון המומצאת, יהודייה ניו-יורקית דעתנית, מייצגת את המו"ל האמריקאי. המפגש נועד לשכנע את דאל להתנצל, מחשש לפגיעה כלכלית בכולם (ספוילר: הם נכשלים).

לאורך ההצגה חשבתי בעיקר על תחושותיו של משלר, שסייע להפוך את דאל לתופעה עולמית ולעשיר מופלג. גם הוא אינו פטור מהאנטישמיות של הסופר, שמתייחס אליו כאל "יהודי טוב", אך כזה שנותר נאמן לעמו. משלר, שבצעירותו שהה בקיבוץ, אומר שאינו "מתגעגע לירושלים" – הוא מעדיף את חייו כבן מיעוט בבריטניה. עם זאת, הוא מסרב לבקשתו של דאל להודות שישראל היא הבעיה.

כמוני, משלר המומחז חש אי-נוחות מעצם הדיון שמתקיים על הבמה, שכן ברור שבהיותו אנטישמי, דאל פסול מלכתחילה כבן שיח – אי-אפשר ואין סיבה להתווכח עם מי שסבור שיהודים פגומים מיסודם, ובהשלכה – כך גם מדינתם.

אבל משלר ואני יודעים שגם אם רגש קמאי הוא מקור הביקורת על ישראל, אין בכך בהכרח לפסול אותה באופן גורף. מה על משלר לעשות? להתבטא ולספק תחמושת לאנטישמים, שמשפחתו סבלה מהם? שמא לנוכח היכרותו האישית עם הסכנה הטמונה באנטישמיות, חובתו לצאת נגד מבקרי המדינה היהודית, ולעשות שקר בנפשו? ולמה בכלל עליו לעמוד בפני ההתלבטות הזו? הוא הרי בן תרבות קוסמופוליטי, מה לו ולמדינה מסוכסכת במזרח התיכון?  

סטון הפיקטיבית, אישה מצליחה בתחום תחרותי, בטוחה בעצמה ובזהותה היהודית-אמריקאית. היא נחושה לעמוד על שלה, גם במחיר כלכלי, והיא מאתגרת חזיתית את דאל ואת דעותיו – דבריה בהצגה משקפים כנראה דיונים שהתקיימו בסוגיה בין הוצאת הספרים האמריקאית ובין הסופר.

לאורך ההצגה חשבתי בעיקר על תחושותיו של משלר, שסייע להפוך את דאל לתופעה עולמית ולעשיר מופלג. גם הוא אינו פטור מהאנטישמיות של הסופר, שמתייחס אליו כאל "יהודי טוב", אך כזה שנותר נאמן לעמו

אני תוהה כיצד המחזאי, מארק רוזנבלט הבריטי, היה מצייר את דמותה כעת, לנוככח התדרדרותה המהירה של ישראל בדעת הקהל בארה"ב, בקרב דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, ואף אצל יהודים.

זאת בעוד הביקורת על ישראל גולשת לעתים לאנטישמיות, לא תמיד ניתן להצביע על הגבול ביניהן, והסוגייה הפכה לחלק ממאבק פוליטי, למשל בין הממשל והאקדמיה, או בתוך המפלגה הדמוקרטית, בה תומכים רוב היהודים בארה"ב. מה עושים כאשר הלב עם ישראל, אבל הראש עם ערכים ליברלים, אליהם מדינת היהודים מפנה עורף?

הביקורות שקראתי על ההצגה בלונדון התמקדו בגבול בין דעות קדומות לביקורת לגיטימית; בחופש הביטוי; בפער בין גדלותו של דאל כסופר וקטנותו כאדם; והאם אפשר להפריד בין יוצר ויצירותיו – עיינו ערך המלחין האנטישמי ריכרד וגנר והקולנוען וודי אלן.

לא ראיתי התייחסות לזווית שמעיקה עליי: המצוקה של יהודים בתפוצות כאשר מעמדה של ישראל מתערער. האם חובתם להתייצב לימינה, שהרי גם אם היא פגומה, אין ליהודים מדינה אחרת? שמא עליהם לדרוש ממנה לעמוד בציפיותיהם? ואולי, למי שאינו גר בישראל, אין זכות לנקוט עמדה? ובכלל, מה מהות הקשר בינם לבינה? האם היא מרכיב בזהותם? אם כן ואם לא, מה ההשלכות עבורם, ועבורנו בישראל? ועוד לא שאלנו, מיהו יהודי.

אני מדמיינת קהל בניו יורק צופה במחזה, בעת שגוברת הטענה שישראל גררה את אמריקה למלחמה לא לה. אני מנסה לדמיין אילו מחשבות עוברות בראשם של היהודים באולם, ושל הצופים שאינם יהודים. האם זכותם לנקוט עמדה כלפי ישראל זהה? מה הם אומרים זה לזה כשהמסך יורד?

לא ראיתי התייחסות לזווית שמעיקה עליי: מצוקת יהודים בתפוצות כשמעמד ישראל מתערער. האם חובתם להתייצב לימינה, שהרי גם אם היא פגומה, אין ליהודים מדינה אחרת – לדרוש ממנה לעמוד בציפיותיהם?

נו, אז לראות, או לא לראות? מי שמבקש להבין משהו על הקשיים שעומדים כעת בפני יהודים במערב, במיוחד הליברלים שבהם, ימצא בהצגה הרבה חומר למחשבה, לדאגה. מי שרוצה להתאוורר – מוטב שימצא בילוי אחר.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.