הצלחה טקטית אינה הכרעה אסטרטגית. במשמרת הנוכחית של נתניהו התבצעו חיסולים, כיבושים ותקיפות מרשימים; אבל לא הגענו ל"יום שאחרי" בעזה, לא נפתרה הבעיה בגבול הצפון, ולא נעצר פרויקט הגרעין האיראני. דרכו של נתניהו אינה מובילה לסיום, אלא לסבב הבא.

תומכי נתניהו טוענים כי "לאחר טבח ה-7 באוקטובר נתניהו התעשת וחזר להיות 'מר ביטחון'. הוא מביא עוד ועוד הישגים צבאיים מרהיבים, ולכן הוא האיש הנכון להמשיך ולהנהיג את המדינה."

הטענה הזו נשמעת סבירה – עד שבודקים אותה. הצלחה טקטית ואסטרטגיה הם שני דברים שונים לגמרי, והערבוב ביניהם הוא בדיוק מה שנתניהו רוצה שנעשה.

חיסול של מנהיג טרור, כיבוש של שכונה, תקיפה של מתקן אסטרטגי – אלה הישגים ביצועיים. האסטרטגיה שואלת שאלות אחרות לגמרי: מה המטרה שאנחנו מנסים להשיג? מהן הדרכים האפשריות להשיג אותה? איך בוחרים ביניהן – לפי העלות, לפי סיכוי הצלחה, לפי ההשלכות ארוכות הטווח?

מה קורה אחרי ההישגים הטקטיים? מי שולט בשטח שפינינו? מה מונע את הסבב הבא? לשאלות האלה נתניהו לא מציע תשובות. ולהיעדר תשובות יש מחיר.

1

עזה: חוסר הכרעה כמדיניות

למעשה, גם לאחר ה-7 באוקטובר נמשך הדפוס הידוע של נתניהו – הימנעות מהחלטות קשות. ג'באליה נכבשה ארבע פעמים, אבל ברצועת עזה אין שלטון חלופי. בלעדיו כל כיבוש הוא זמני, ושום התקדמות של ממש איננה מושגת.

הדריכה במקום: כיבוש שחוזר שוב ושוב

היעדר תוכנית ל"יום שאחרי" בעזה הופך את הישגי צה"ל לזמניים בלבד. ללא גוף שלטוני חלופי, שייכנס לשטח לאחר הפינוי הצבאי, צה"ל נאלץ לכבוש שוב ושוב את אותם אזורים שכבר שוחררו.

חיילנו משלמים בדם ואנו משלמים בתקציב על כיבוש של אותה הקרקע, פעם אחר פעם. זוהי לא לחימה לקראת ניצחון; זוהי לחימה כדי לא להפסיד, עד לסבב הבא.

ג'באליה לבדה נכבשה בידי צה"ל ארבע פעמים. שלוש הפעמים הראשונות היו בדצמבר 2023, מאי 2024 ואוקטובר 2024.

בינואר 2025 צה"ל נסוג ממעוז הטרור, ובמרץ 2025, שב צה"ל לכבוש את אותה שכונה בעזה פעם הרביעית. בכל פעם הוצגה הכניסה לג'באליה כמבצע חיוני; בכל פעם שכחנו לשאול מדוע הצורך בכך קם מחדש.

חיילים אבלים על חברם שנהרג בלחימה ברצועת עזה, 11 ביולי 2025 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

הטבלה שנתניהו לא מציג לציבור

מקור: ויקיפדיה – מלחמת חרבות ברזל, ציר זמן. כל "ניצחון" מוביל לניצחון הבא.

המחיר של כל כניסה מחדש שולם בתקציב, בשחיקה של הלגיטימציה הבינלאומית, ובדמם של חיילי צה"ל.

מעבר לעלויות הישירות, יש כאן כשל מבני עמוק יותר: כל עוד לא תהיה ישות שלטונית שתחליף את חמאס בשטח שנכבש, צה"ל יוצא – וחמאס חוזר.

זוהי מלחמת התשה שנוצרה כתוצאה מהיעדר אסטרטגיה, אך לא בשגגה. מישהו בממשלה ידע שזה יקרה. הוא פשוט בחר לא להחליט.

"היום שאחרי" של נתניהו: מסמך ללא תוכן

בפברואר 2024 פרסם נתניהו מסמך ל"יום שאחרי" – באישון לילה, לא בשידור חי. פרשנים סבורים כי הבחירה בשעת הלילה אינה מקרית: מסמך שמפרסמים בגאווה מציגים בשידור חי בשעת שיא. מסמך שמפרסמים בחשכה – הוא מסמך שמתביישים בו.

עיתון הארץ תיאר את המסמך כ"נטול כל חזון, שבוי בקונספציית העמקת הכיבוש". כלומר, המסמך היחיד שהממשלה טרחה לייצר לא הציע חלופה ממשית, אלא הצדקה לאי-הצעת חלופה.

שנתיים עברו מאז, והמצב עדיין לא השתנה: חמאס שנה עדיין שולט על קרוב למחצית רצועת עזה ועל רוב אוכלוסייתה.  

2

הצפון: הפסקת אש שאיננה הפסקת אש

הפסקת האש שנחתמה עם לבנון בנובמבר 2024 לא יושמה. חיזבאללה לא פורז, צה"ל לא נסוג מלבנון, ובזמן מבצע "שאגת הארי חזבאללה החל שוב במלחמה עם ישראל , שעדיין נמשכת.

הסכם הפסקת האש מאפריל 2026 הוא זמני, ללא ערובות – והוא גם אינו מיושם. המו"מ עם לבנון מתפתח, אך הלחימה נמשכת במקביל.

מיגון גבול צפון התעכב במשק שנים. בשבוע שעבר אישרה הכנסת תקציב של 6.6 מיליארד שקל למיגון. – אך התקציב למיגון כבר אושר בעבר והמיגון לא בוצע.

בית במושב חניאל שנפגע במטח הטילים של חזבאללה לצפון. 12 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Baz Ratner)

הפסקת האש מנובמבר 2024 – על הנייר בלבד

בנובמבר 2024 הוכרזה הפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה, בהתבסס על החלטה 1701 של מועצת הביטחון. ההסכם בין ישראל ללבנון חייב פירוז של חיזבאללה מנשקו ונסיגה שלו צפונה לליטאני, וכן נסיגה הדרגתית של צה"ל מדרום לבנון.

לפי בדיקה של המרכז הישראלי לגיאואסטרטגיה (ICGS), אף אחד מהצדדים לא קיים את ההסכם במלואו: חיזבאללה לא התפרק מנשקו ולא נסוג, ונסיגת צה"ל לא הושלמה. הסכם שאף אחד מהצדדים אינו מקיים אינו הסכם – הוא תצוגה.

התוצאה הגיעה במרץ השנה: עם פרוץ מבצע "שאגת הארי", חיזבאללה הצטרף ללחימה נגד ישראל. ב-16 באפריל 2026 הוכרזה הפסקת אש זמנית לעשרה ימים, בתיווך אמריקני.

ממשלת לבנון התחייבה לרסן חיזבאללה, אך ישראל שמרה על זכותה לפעול בכל עת מפני "התקפות מתוכננות, קרובות או מתמשכות". ניסוח כזה אינו הפסקת אש – הוא רשות להמשיך. ומי שמבקש רשות להמשיך אינו מחפש שקט; הוא מחפש כיסוי.

המו"מ עם לבנון – היסטורי בהצהרות, שברירי בתוכן

ב-14 באפריל השנה התקיימה הפגישה הראשונה בין שגרירי ישראל ולבנון בוושינגטון. אלה השיחות הישירות הראשונות בין שתי המדינות מזה יותר מ-40 שנה, ומבחינה פורמלית, זהו רגע היסטורי.

ב-4 ביוני, לאחר ארבעה סבבי שיחות, הסכימו הצדדים על הפסקת אש, שהותנתה בפינוי חיזבאללה מדרום לנהר הליטאני ובפריסת צבא לבנון ב"אזורי פיילוט". על הנייר, זה נשמע כמו התקדמות.

אלא שהפער בין ההצהרות לציפיות חשוף לגמרי. בישראל מבינים היטב כי ממשלת לבנון – שלא הצליחה לגרש אפילו את שגריר איראן מביירות, גם לאחר שהכריזה עליו "פרסונה נון גרטה" – לא מסוגלת לפרק את חיזבאללה מנשקו.

מדינה שאינה מסוגלת לגרש שגריר אינה מסוגלת לפרק ארגון מזוין שמושרש בתוכה עמוק מאז 1982. בביירות מצהירים במפורש שהמגעים הם "מהלך פונקציונלי מוגבל ולא תהליך מדיני רחב". שני הצדדים יודעים בדיוק עד כמה המסגרת הזו מוגבלת; רק ממשלת ישראל מציגה אותה כהישג.

ובינתיים, ישראל ממשיכה לתקוף מטרות של חזבאללה בלבנון, לשטח כפרים ולהעמיק את "רצועת הביטחון", חיילי צה"ל נהרגים מדי יום, ותושבי הצפון חיים תחת אש בלתי פוסקת וללא כל ביטחון.

מו"מ ללא יכולת אכיפה הוא לא תהליך שלום. הוא המשך הסכסוך בשם אחר.

המיגון שאושר שוב ושוב, אך לא התבצע 

הדפוס הזה התקיים גם בנוגע למיגון הבתים בגבול הצפון. תקציבים למיגון היישובים הקרובים לגבול אושרו כבר לפני שנים. אך מעקב זמן ישראל חשף כי בשטח, רוב עבודות המיגון שאושרו לא בוצעו, ורק כמה מאות מרבבות הבתים מוגנו בפועל, גם לפני ה-7 באוקטובר וגם אחרי חידוש המלחמה בצפון.

בחודשים האחרונים, החליטה הממשלה פתאום לאשר מחדש את תקציבי המיגון שכבר אושרו. אבל גם הליך האישור מחדש התארך בלא צורך. 

גורמים מקצועיים אמרו כי ההחלטות על שיקום, מיגון והטבות המס לקו העימות הוסרו מסדר היום שוב ושוב בגלל "גחמה פוליטית או כעסים". לדבריהם, ההחלטות היו מוכנות, הנוסחים סוכמו, אנשי המקצוע אישרו – ואז מישהו בממשלה כעס על מישהו אחר, וכל הצפון שילם את המחיר.

בשבוע שעבר התקיימה ישיבת ממשלה בנושא הצפון ללא רה"מ נתניהו, ללא שר הביטחון ישראל כץ, בנוכחות שלושה שרים בלבד. בישיבה אושרה תוכנית בהיקף של כ-13 מיליארד שקל, מהם 6.6 מיליארד למיגון כל הבתים עד מרחק של 9 ק"מ מגבול לבנון.

ההחלטה העבירה את סמכות הביצוע מידי משרד הביטחון – שנכשל בפרויקט הממ"דים – למשרד הבינוי והשיכון. אך מדובר בתקציבים שאושרו גם בעבר, הוכרזו בטקסיות, ולא עמדו במבחן היישום. נמתין ונראה, האם וכמה יתבצע הפעם.

נזק בקריית שמונה בעקבות פגיעת טיל של חזבאללה, 30 במאי 2026 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

חזרת התושבים לתושבים חלקית ושברירית

לפי נתונים שפורסמו בספטמבר 2025, שבו לבתיהם כ-87% מתושבי הצפון שפונו במהלך המלחמה הקודמת עם חזבאללה. זהו נתון שממשלת נתניהו מציגה כהישג.

עם זאת, יש פערים חדים בין המושבים והקיבוצים, שכמעט כל תושביהם חזרו, לקריית שמונה ומטולה, שם שיעורי החזרה נמוכים בהרבה. רק כשני שלישים מתושבי ק"ש וכמחצית מתושבי מטולה חזרו. אלפים מהתושבים שחזרו ברחו דרומה שוב עם פרוץ הקרבות במרץ השנה, אף שלא קיבלו כל סיוע בכך.

התושבים הללו זקוקים למיגון ולהסדר מדיני לפני שניתן לדבר על חזרה בטוחה.

לפי מחקר של מכון INSS, כ-80% מהמפונים הצביעו על שיפור המיגון כתנאי מרכזי לחזרה. כלומר: הממשלה ידעה בדיוק מה נדרש כדי שהצפון יתאכלס מחדש, אך לא סיפקה זאת.

ניצחון צבאי ללא הסדר מדיני יציב, וללא אבטחת הביטחון בגבולות, הוא כמו כיבוי שריפה ללא סגירת ברז הגז. זה לא כישלון מקרי – זה הדפוס.

פעילות חיילי צה"ל בדרום לבנון. אפריל 2026 (צילום: דובר צה"ל )

3

איראן: כרוניקה של אשליות – מהסכם הגרעין ועד היום

ביטול הסכם הגרעין ב-2018 האיץ את תוכנית הגרעין האיראנית. מאז, בכל מלחמה עם איראן הוכרז על "ניצחון" – שאחריו הגיעה מלחמה יקרה עוד יותר.

ביטול הסכם הגרעין ותוצאותיו

ב-2018, נתניהו שכנע את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לבטל את הסכם הגרעין, בטענה שהביטול יבלום את איראן ויאלץ אותה לחתום על הסכם טוב יותר. זו הייתה אחת הטעויות האסטרטגיות החמורות של העשור.

לפי המעקב הקפדני של סוכנות האנרגיה הבינלאומית והממשל האמריקאי, איראן דווקא עמדה בכל התחייבויותיה בהסכם הגרעין שבוטל. כלומר, הביטול לא בא בתגובה להפרת ההסכם – הוא בא בתגובה להסכם שעבד.

הפורום לחשיבה אזורית מציין כי: "ממשל טראמפ, בעידודו הנלהב של נתניהו פרש מההסכם במאי 2018 ללא תוכנית חלופית".

תוצאת הביטול: איראן דהרה לגרעין ללא פיקוח והגיעה לרמת העשרת אורניום של 60%. לפי צעד אחד מנשק גרעיני.  מאז ביטול ההסכם, איראן השיגה 408.6 ק"ג אורניום מועשר ברמת של 60% – פי 30 יותר ממה שאושר לה בהסכם 2015.

בסוף ספטמבר 2025 הופעל מנגנון הסנאפבק, ובאוקטובר 2025 הכריזה איראן שאינה מחויבת עוד למגבלות ההסכם כלל. במקום להיות כבולה ל-3.67% העשרה ופיקוח אינטנסיבי, היא עכשיו חופשיה לעשות כמעט כל מה שתרצה.

במקום לבלום את איראן, ביטול ההסכם האיץ את תוכנית הגרעין שלה. זו לא הערכה בדיעבד – זו הייתה האזהרה שנאמרה מראש על ידי מומחים רבים, והיא התממשה בדיוק כפי שנאמר.

תוכנית הגרעין האיראנית לפני ואחרי הביטול:

מקורות: ויקיפדיה – פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן; ynet – דוח IAEA מאי 2024. המצב הגרעיני האיראני בשנת 2026 גרוע לאין שיעור ממצבו ב-2018.

"עם כלביא", "שאגת הארי" – דפוס שחוזר על עצמו

נתניהו הציג "תמונת ניצחון" בסיום כל מלחמה עם איראן. זה לא מקרי – זו שיטה. כל סיום של הלחימה מוגדר כהצלחה, כל הפסקת אש מוצגת כהישג, וכל תקיפה מצולמת ומופצת כראיה לכוח. הציבור רואה את הניצחון; מה שלא מוצג הוא תשובה לשאלה שתמיד צריכה לעלות: ומה עכשיו?

ב-13 ביוני 2025 יצא לדרך מבצע "עם כלביא" ("מלחמת 12 הימים") – מבצע ישראלי בסיוע אמריקאי נגד איראן, שנועד לפגוע ביכולות הגרעין והטילים שלה. בסיומו הכריזו נתניהו וטראמפ כי "האיום האיראני הוסר".

פחות משמונה חודשים לאחר מכן, ב-28 בפברואר, יצאו ישראל וארה"ב למלחמת "שאגת הארי" – שוב נגד איראן, הפעם במטרה להפיל את המשטר עצמו. גם בפתחה של המלחמה הזו הוכרז כי "האיום האיראני יוסר". הדפוס מוכר: הניצחון מוכרז, האיום "מוסר" – ואז האיום חוזר, ומחייב מבצע יקר עוד יותר.

גורמי חילוץ והצלה מפנים גופה מהאתר בבאר שבע שנפגע מטיל ששיגרה איראן, 24 ביוני 2025 (צילום: John Wessels / AFP)

שיטת הסבבים

מה שנכון לזירה האיראנית נכון גם לזירה הפלסטינית. ישראל יצאה ליותר מעשרה מבצעים בעזה: "חורף חם" (2008); "עופרת יצוקה" (2008-2009); "עמוד ענן" (2012); "צוק איתן" (2014 כלל גם כניסה קרקעית);

"גן סגור" (2019), "חגורה שחורה" (2019), "שומר החומות" (2021), "עלות השחר" (2022) ו"מגן וחץ" (2023). אחרי כל כל אחד מהם הוכרז על "ניצחון" על חמאס.

ב-7 באוקטובר 2023 ביצע חמאס את הטבח הגדול, שהוכיח שכל ה"נצחונות" הללו כלל לא היו ניצחונות. מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", ושוב הוכרז אינספור פעמים על "ניצחון".

כל סבב גדול מקודמו: יותר נפגעים, יותר נזק, יותר עייפות חברתית, יותר עלות כלכלית. הדפוס לא השתנה – הוא רק התייקר.

דפוס "הניצחון הזמני": כל סבב נוצר בחלקו מכך שהסבב הקודם לא הסתיים בהכרעה. מקורות: ויקיפדיה – מבצע שאגת הארי; מבצע עם כלביא; מלחמת חרבות ברזל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום מוקלט בעקבות המתקפה האמריקאית באיראן, 22 ביוני 2025 (צילום: צילום מסך, וידאו לע"מ)

4

האם ההחלטות הביטחוניות מושפעות מניגוד עניינים?

בג"ץ קבע כי קיים ניגוד עניינים "קיצוני ביותר" בין תפקידו של נתניהו כרה"מ לבין האינטרס האישי שלו כנאשם בהליך הפלילי. מנהיג שזקוק למלחמה כדי לדחות את משפטו אינו יכול לקבל החלטות נקיות על סיוםה.

הסיבה העמוקה ביותר לכך שנתניהו אינו יכול לנהל את הביטחון כראוי היא האינטרס האישי, שמפעיל עליו לחץ מתמיד בכל החלטה שהוא מקבל.

בג"ץ קבע כי "מתקיים ניגוד עניינים מובנה, חריג, עוצמתי וקיצוני ביותר" בין תפקידו כראש ממשלה לבין האינטרס האישי שלו בעיכוב ההליך הפלילי.

ודוק: בית המשפט לא אמר שנתניהו אשם – אלא שכהונתו כרה"מ בזמן שהוא גם נאשם היא פגומה באופן מבני. ומבנה פגום מייצר החלטות פגומות.

העיתונאי משה גורלי מהעיתון כלכליסט ניסח זאת בחדות: "המילכוד של נתניהו: בין עדות לנבצרות". הכתבה של גורלי מראה קשר ישיר בין הארכת המלחמה לבין דחיית מועד העדות.

נתניהו ביקש לדחות שוב ושוב לדחות את עדותו במשפט בשל אירועים, פגישות ואיומים מדיניים וביטחוניים. המלחמה משמשת לנתניהו כמגן, ככלי לדחיית אחריות וכעילה לדחיית הדיון המשפטי – בו-זמנית.

המסקנה ההגיונית כואבת, אך הכרחית: מנהיג שזקוק למלחמה כדי לדחות ועדת חקירה ממלכתית, הליך פלילי ובחירות – אינו יכול לקבל החלטות נקיות על סיום הלחימה או על עסקה לשחרור חטופים.

זאת, משום שהאינטרסים שלו והאינטרס הביטחוני של ישראל אינם זהים. הביטחון הופך לכלי בשירות ההישרדות – וזה לא המקום שממנו מקבלים את ההחלטות הטובות ביותר.

ההבחנה שנתניהו מונע מאתנו לעשות

מי שטוען שנתניהו מתנהל היטב כעת נופל באותו פח שבו נפלנו אחרי "צוק איתן", "שומר החומות" ו"עם כלביא". בכל אחת מהמבצעים הללו היו הישגים טקטיים מרשימים ולחלק מהציבור הייתה הרגשה שהפעם זה שונה. אבל זה לא היה שונה.

הצלחות טקטיות – חיסולים, תקיפות, כיבושים – הן חשובות, אך אינן תחליף לאסטרטגיה. אסטרטגיה שואלת לאן מגיעים; טקטיקה שואלת רק איך מגיעים לשלב הבא. נתניהו נכשל באסטרטגיה, או נמנע מלעסוק בה.

המסקנה: נתניהו הוא האיש שמעולם לא הכריע – ולא בגלל חוסר יכולת צבאית. צה"ל מנצח בשדה הקרב. הכשל הוא היעדר אסטרטגיה: אין מטרה מוגדרת, אין דרכי פעולה שנבדקו, אין תוכנית ליום שאחרי.

כל עוד נתניהו מנווט ללא אסטרטגיה, ישראל תמשיך לחיות באשליות של ביטחון – עד הפיצוץ הבא.

אידה קידר-מליץ היא סופרת. בעבר כיהנה כסגנית נשיא לכספים אלביט בע"מ. בעלת תואר M.Sc בניהול תעשייתי מהטכניון, ותואר M.A בפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה.