לפרופ' שלמה קלדרון

הוא סבל מכאבים עמומים בחלק השמאלי של פיו. הכאבים הורגשו מדי פעם, בלי דפוס ברור, מבלי שהצליח לזהות את מקורם, סיבתם או מחזוריותם. ומשלא עלה בידו לפענח את פשרם, פנה למנתח.

הפרופסור הושיבו מול צג מואר, עליו העלה את הצילום הפנורמי. על המִרקע הופיעה תמונת מערכת שיניו (הוא זרק בה מבט מרוחק, מָשל היה מת ורוחו צופה בשלדו). הרופא הטוב הסביר את תנוחת שן הבינה ואת כיוונה; את העששת בקִצהּ שלה; את דלקת החניכיים שהיא גרמה ואת הצורך בעקירתה. הוא פירט על תעלה נושקת, על עצב סמוך ועל הדיוק המתחייב מכך בהוצאתה.

ותוך כדי שהוא מגולל את תסריט הניתוח נדדה מחשבתו לשנות לימודיו ביסודי, כשלמד על גוף האדם ובכלל זה על מערכת השיניים. "לכל שן צורה משלה ולכל שן יעוד משלה וכולן ביחד יוצרות מבנה חזק המהווה חלק ממערכת העיכול, באשר השיניים משמשות לחיתוך, לעיסה ועיבוד ראשוני של המזון אותו אנו אוכלים".

ובנקודה זו בחן עצמו בנסותו להיזכר בשמותיהן: טוחנות, חותכות, ניבים, בינה – ושם האחרונות ברח לו. הדבר הציק לו עד כדי מטרד. אך לאחר רגע של מצוקה עלה בזיכרונו השם: מלתעות. עכשיו, כשנחה דעתו,  הוציא אנחת רווחה ומנה את המשנן הנשיר (או שיניי החלב) ואת השיניים הכלואות. בכך השלים את תשובתו, סגר את המעגל וחש שהסיר את אבן הנגף לביצוע הניתוח.

תוך שהוא מגולל את תסריט הניתוח נדדה מחשבתו ללימודיו ביסודי ובחן עצמו בנסותו להיזכר בשמות השיניים. שם האחרונות ברח לו, אך לאחר רגע מצוקה עלה בזיכרונו השם וחש שהסיר את אבן הנגף לביצוע הניתוח

ואולם, הסחת הדעת הזו התפוגגה חיש מהר בשוכבו על הכיסא. מחשבותיו התפזרו בבת-אחת כשהמנורה נדלקה וההצגה החלה. הוא התפכח משעשועיו כששמע את הנחיות המנתח לסייעת. חושיו חזרו למציאות כשזווית עינו קלטה את המכשירים המונחים על מגש היחידה הדנטלית.

כאן החל להִִדָרַך וכל הזוטות החלו להתנקז ממוחו. כל כולו היה מרוכז במזרק שהוכן להרדמה, בסקָלפ֪ל, במִפשָק, במקדח, במעלים, במלקחֵי העקירה, בכפית הכירורגית, במחטים ובחוטי התפירה, ואיך לא, במרקקה ובצינור הסקשן שרעש שאיבתו היה לפס הקול של ה"אירוע".

הוא נכנס לכוננות ספיגה כשהוא משלב בלחץ את כפות ידיו ונדבק לגב הכיסא בניסיון לרסן רעידות או תזוזות לא רצוניות. מוחו נאטם לשאר העולם ושמיעתו  התבייתה על צלילי הקולות, הכלים והמכשירים שלצידו, בסננה כל רעש רקע מיותר. תשומת לבו התמקדה כקרן לייזר על הסובב הקרוב, בדגש על הפעולות הקשורות לפיו.

ואז החל מחול החרבות: סטריליזציה, אילחוש, הרדמה, חיתוך, קידוח, חילוץ, ניקוי, תפירה, שטיפה, פד, כרית. פרוצדורה מעגלית מושלמת על פי פרטיטורה מוכרת למנצח.

המנתח עבד בידיים קלות אך בוטחות, בתנועות עדינות אך תכליתיות. כל מטרתו הייתה להתמודד בנחישות אל מול השן המושרשת וברגישות כלפי הפציינט הדואב; איזון דק וקשה בסביבה רגישה, בו עמד בהצלחה מרשימה. כוריאוגרפיה רפואית מדויקת, דינמית וזורמת.

הוא, מנגד, עבר את הניתוח במתח גבוה, עם גוף נוקשה ושרירים מכווצים. הוא הצליב רגליו בהדוק, כשכל איבר בגופו מתחנן להרפיה. פיו פעור עד קריעה ומפרק לסתו כואב.

המנתח עבד בידיים קלות אך בוטחות. הוא, מנגד, עבר את הניתוח במתח גבוה, עם גוף נוקשה ושרירים מכווצים. הוא הצליב רגליו בהדוק, כשכל איבר בגופו מתחנן להרפיה. פיו פעור עד קריעה ומפרק לסתו כואב

ואז בא הסיום הגואל וקריאת הניצחון: היא חולצה. שן הבינה הונחה על המגש כראשו של אויב מר שהובס בקרב אכזר; כראשו הכרות של יוחנן המטביל, המוגש לסָלוֹמֶה על טס כסף. שן גדולה ואימתנית, שהסתתרה שנים ארוכות בשקט זומם.

הוא היה מותש ומרוקן. הכירורג הסביר לו בנינוחות את ההליך שעבר ואת החשש שהנחה אותו: למנוע נזק אגבי, שכן כל סטייה עלולה הייתה לגבות מחיר; ורק ברמיזה הזכיר את עַוויתוֺתיו, שהקשו עליו את המלאכה. הוא השיב שלא הרגיש בהן והתנצל במבוכה.

השלב האחרון היה החזרה למשרד, לקבלת ההנחיות לימים הקרובים – להקלה על הכאב, להתמודדות עם הנפיחות, למניעת זיהום ולתזונה מותאמת.

*  *  *

ובעודו מתאושש בטרקלין המרפאה – כשגופו פורק את המתח שצבר – נטען בו הרהור בדיוני, משעשע עד מטריד:

המונח Tooth Wisdom, שיני התבונה, מוּקנֵה לאותן שיניים הצומחות בגיל מבוגר יחסית, גיל שבו האדם נחשב לנבון. אלו נעקרות דווקא בגיל מתקדם ובוגר כשהן גורמות, או צפויות לגרום, לבעיות רפואיות. וכאן עלתה השאלה, האם לא ניתן היה לפתח שיני בינה מלאכותית שהאלגוריתם והמודל שלהן ישאב מהדקדוק המשפטי, האתי, הפסיכולוגי והחברתי ויעניק למושתל שתי תכונות הדועכות לעיתים במקומותינו – הבושה והחמלה.

האם לא ניתן היה לפתח שיני בינה מלאכותית שהאלגוריתם והמודל שלהן ישאב מהדקדוק המשפטי, האתי, הפסיכולוגי והחברתי ויעניק למושתל שתי תכונות הדועכות לעיתים במקומותינו – הבושה והחמלה

אם שן הבינה המקורית נעקרה כדי למנוע כאב, שן הבינה המלאכותית תתועד להחזיר כאב מסוג אחר – זה שמונע מאדם לפעול בלי בושה ובלי חמלה. שן זו לא תהיה שתל של ידע, אלא שתל של ריסון: ניסיון מאוחר להשיב לאדם ולגוף בו הוא פעיל את הבושה והחמלה שנעלמו מהם והשאירו אותם חשופי עצב.

זו, לא נועדה לשפר את כושר הלעיסה, אלא להשיב לאדם את כושר הבלימה: אותה רגישות פנימית המחוללת תחושות בושה וחמלה, שהתפוגגו לעתים מהפרט ומן השיח הציבורי, אך עדיין נדרשות לקיומה של חברה בריאה ומאוזנת. הבושה היא שומרת הסף של היחיד והחמלה, היא הסחוס המרכך את חיכוכי המפרקים החברתיים והפוליטיים.

בתוך הענן הערמתי של מחשבותיו הוא סחט את מוחו כדי לזהות את מאפייני התכונות הללו. כך הסיק כי הבושה מולידה מבט חיצוני מופנם ויוצרת מנגנון פיקוח פנימי חזק; היא תוחמת את גבולות השיח ומגבילה את מרחב הפעולה; היא שומרת על נורמות דמוקרטיות ומחוללת איפוק וממלכתיות. היעדר בושה מרחיבה את גדרות המותר ומצרה את שדה הביקורת. ואילו החמלה, סבר, יוצרת לכידות חברתית, מעודדת נתינה ודוחפת להתערבות; יש לה תפקיד חשוב בצמצום אי השוויון והיא משמשת ככוח מרסן.

הרהורים אלו ריצדו במוחו, אך כשמבטו נחת על המרשם שבידו, הבין כי נסחף בדמיונו באותה חדות שבה עובדה פשוטה מפלחת חלום מורכב. הוא חש כמו מתאמן בצניחה הנקשר למתקן ה־"Swing" – עליו התרומם בבת אחת, קליל ומנותק – מרחף בין רעיונות נעלים, עד שהרִתמות נמתחו בפתאומיות, הגוף נבלם והאוויר נחתך מהחזה במפגשו הפתאומי עם הקרקע. 

היעדר בושה מרחיבה את גדרות המותר ומצרה את שדה הביקורת. ואילו החמלה, סבר, יוצרת לכידות חברתית, מעודדת נתינה ודוחפת להתערבות; יש לה תפקיד חשוב בצמצום אי השוויון ומשמשת ככוח מרסן

וברגע אחד של חיכוך ושל כוח, התפוגגו  מראשו כל ההָפשטוֹת; ומחשבותיו התכנסו לְשאלה ארצית אחת: היכן נמצא בית המרקחת הקרוב ביותר לקניית האנטיביוטיקה ומשככי הכאבים שנרשמו לו?

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".