פרשת גירוש מבקשי המקלט מישראל לרואנדה הפכה לאחד המקרים הבולטים בשיח הציבורי סביב יחסי הכוחות בין הממשלה לבין בית המשפט העליון. תומכי המהלכים לצמצום כוחם של בתי המשפט נוהגים להציג את הפרשה כ"הוכחה" לכך שבית המשפט "סיכל", כביכול, מדיניות ממשלתית.

אך בחינה מדוקדקת של ההשתלשלות המשפטית והעובדתית מעלה תמונה שונה לחלוטין: לא בית המשפט הוא שמנע מהלך חוקי, אלא היעדר בסיס חוקי ומדיני אמיתי למהלך הוא שהוביל לכישלונו.

מה הרקע לפרשת גירוש מבקשי המקלט לרואנדה?

הרקע לפרשה היה ניסיון של ממשלת ישראל לקדם מדיניות של "הרחקה למדינה שלישית", שבמסגרתה מבקשי מקלט מאריתריאה וסודן יגורשו לרואנדה, ומקצתם גם לאוגנדה.

הממשלה טענה כי קיים הסכם עם רואנדה שיבטיח את קליטת המגורשים, אך סירבה לחשוף את פרטי ההסכם בטענה ל"סודיות מדינית". כבר בשלב זה עלתה שאלה מהותית: האם אכן קיים הסכם מחייב שמבטיח את זכויות המגורשים, או שמדובר בהצהרה כללית בלבד?

מה התרחש בביהמ"ש שדן בעתירות נגד הגירוש לאוגנדה?

במהלך הדיונים בעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון נגד גירוש מבקשי המקלט, דרשו השופטים שוב ושוב מהמדינה להציג ראיות לקיומו של הסכם שבו רואנדה, ואולי גם אוגנדה, מוכנות לקבל את מבקשי המקלט תמורת תשלום כספי שישראל תשלם.

בית המשפט לא פסל מראש את עצם הרעיון של גירוש מבקשי המקלט למדינה שלישית, אלא ביקש לוודא שהמהלך עומד בדרישות הדין הבינלאומי והישראלי – ובראשן, שהמגורשים לא יישלחו למקום שבו נשקפת להם סכנה, או שבו לא יובטחו זכויותיהם הבסיסיות.

הדרישה להצגת הסכם קונקרטי הייתה חלק מרכזי בבחינת ביהמ"ש. אלא שהממשלה התקשתה לספק תשובות ברורות ונמנעה מהצגת הסכם עם רואנדה, או עם אוגנדה. הממשלה ביקשה ארכות חוזרות ונשנות, עיכבה את הצגת המסמכים, ולעיתים אף שינתה את טענותיה במהלך ההליך.

במקביל, גורמים רשמיים ברואנדה הכחישו בפומבי את קיומו של הסכם מחייב לקליטת מגורשים מישראל, והבהירו כי אין התחייבות כזו מצדם. מצב זה יצר פער מהותי בין טענות הממשלה בישראל לבין המציאות המדינית בפועל.

מבקשי מקלט מתנדבים בדרום, אוקטובר 2023 (צילום: סיגל קוק אביבי)

כיצד הסתיים הדיון המשפטי על גירוש מבקשי המקלט?

בסופו של דבר, כאשר התברר כי אין הסכם שקוף, מחייב ובר אכיפה עם רואנדה, המדינה עצמה חזרה בה מהתוכנית והודיעה לבית המשפט כי לא ניתן ליישם את מדיניות הגירוש כפי שתוכננה.

כלומר, לא ניתן פסק דין אקטיבי של בית המשפט שפסל הסכם קיים לגירוש מבקשי מקלט. מה שהתברר בביהמ"ש הוא שהבסיס העובדתי, שעליו נשענה המדיניות, היה רעוע, אם בכלל היה קיים.

ביהמ"ש לא מנע גירוש למדינה שלישית באופן עקרוני; הוא דרש תנאים מינימליים של חוקיות והגנה על זכויות אדם – תנאים שלא התקיימו במקרה זה.

חשוב להדגיש כי גם בפסיקות קודמות הכיר בית המשפט באפשרות של הרחקת מבקשי מקלט למדינה שלישית, כל עוד מתקיימים תנאים ברורים של בטיחות והסכמה של אותה מדינה.

לכן, הטענה כי בית המשפט "חסם" מדיניות ממשלתית מטעמים אידיאולוגיים אינה עומדת במבחן העובדות.

אילו היה הסכם אמיתי, שקוף ומגובה בהתחייבויות ברורות מצד רואנדה, בית המשפט לא היה מתערב במהלך – דבר זה הובהר בצורה ברורה בדיונים.

מה ניתן ללמוד מהפרשה על יחסים הממשלה ובתי המשפט?

למרות שביהמ"ש לא מנע ולא התכוון למנוע גירוש מבקשי מקלט, בהנחה שהיה הסכם מדיני שהיה מאפשר זאת, המקרה ממשיך לשמש ככלי בידי מבקרי מערכת המשפט, הטוענים כי היא "חורגת מסמכותה" ו"מונעת מהממשלה למשול".

אלא שהביקורת מתעלמת מהעובדה הפשוטה: בית המשפט אינו מונע מדיניות חוקית, אלא בוחן האם היא עומדת בכללים הבסיסיים של שלטון החוק.

במקרה זה, הבעיה לא הייתה התערבות שיפוטית, אלא היעדר תשתית חוקית ומדינית מספקת. ממשלת ישראל כשלה בהגעה להסכם עם מדינה שלישית שתקלוט את מבקשי המקלט.

לראיה: אותם מבקשי מקלט מעטים שכן גורשו לרואנדה, לא נקלטו ברואנדה, אלא נאלצו לחזור ולהיות פליטים, תוך סיכון חייהם.

סיכום: הפרשה ממחישה את חשיבות הביקורת השיפוטית

המסקנה העולה מפרשת גירוש מבקשי המקלט לרואנדה היא הפוכה מזו שמנסים להציג מבקרי מערכת המשפט.

המקרה דווקא מדגים את חשיבותה של ביקורת שיפוטית עצמאית: היא אינה חוסמת את הממשלה, אלא מבטיחה שהממשלה תפעל במסגרת החוק ובהתבסס על עובדות אמיתיות.

ללא ביקורת כזו, קיים חשש שמדיניות תיושם גם כאשר היא נשענת על הסכמים לא קיימים או על מצגים שאינם עומדים במבחן המציאות – מצב שעלול לפגוע הן בזכויות אדם והן באמינותה של המדינה בזירה הבינלאומית.

אורי טל טנא עובד 25 שנים בחברת פינטק מובילה, עם התמחות מתמטית ופיננסית. בעל טור בעיתון "כלכליסט" מאז היווסדו. כותב בעיקר בתחום שוק ההון. בוגר תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב.