שריקת הפתיחה למונדיאל 2026, המתקיים על דשא האצטדיונים הנוצצים של צפון אמריקה, הצמידה מאות מיליוני אוהדים ברחבי העולם הערבי והמוסלמי למסכי הטלוויזיה.

אך בעוד השחקנים נלחמים על תהילה ספורטיבית, מאחורי הקלעים מתחולל קרב מרתק לא פחות – הקרב על פניו של האסלאם המודרני.

בשנים האחרונות, עולם הכדורגל הפך מתרבות פנאי לזירה הלכתית תוססת, בה אנשי דת ופוסקי הלכה רשמיים נאלצים לנהל "משחק הגנה" תרבותי.

מאחורי הקלעים של המונדיאל מתחולל קרב מרתק לא פחות – על פניו של האסלאם המודרני. עולם הכדורגל הפך מתרבות פנאי לזירה הלכתית תוססת, בה אנשי דת ופוסקי הלכה נאלצים לנהל "משחק הגנה" תרבותי

מאיסורי צניעות ועד להתאמת זמני התפילה להפרשי השעות המשמעותיים, פסקי ההלכה האסלאמיים כבר מזמן לא נשארים בין כותלי המסגדים, הם עלו למגרש, והם מנסים לקבוע את חוקי המשחק עבור הדור הערבי והמוסלמי הצעיר.

כדי להבין את עולם פסקי ההלכה (פַתְו͘ות) בכדורגל, ראשית צריך להבין שהאסלאם מגדיר את הכדורגל כשלעצמו כ"מֻבַּאח" (מותר) – שהרי מדובר במשחק ספורטיבי התורם לבריאות הגוף. אולם, הבעיה מתחילה ב"מסביב" – בלבוש, בזמן, בכסף, וברגש.

צפייה במשחקי גביע העולם ומשחק כדורגל ככלל מותרים באופן עקרוני, בתנאי שאינם מסיחים את הדעת ממילוי חובות דתיות, ואינם מלווים במעשים אסורים כגון: חשיפת איברים אינטימיים, שנאה המובילה לסכסוכים, הימורים, שימוש במילים מגונות וגסויות תוך כדי עידוד ועוד.

יש פוסקי הלכה הרואים במשחק הכדורגל דבר אסור אם המשחקים מבוססים על פרסים כספיים או "גביעים" משום שהם סוג של הימורים.

פתווה שהוציא שיח' סלפי בשם יונס מחיון ממצרים, הנוגעת לצפייה במשחקי המונדיאל עוררה מחלוקת נרחבת ברשתות החברתיות. מחיון תקף את הכדורגל ואת גביע העולם המתקיים כעת בארה"ב, באומרו: "זה מבזבז זמן וחיים ומבלבל אנשים. איזו תועלת מרוויח הצופה או העוקב מצפייה במשחקי כדורגל?".

מחיון לא הסתפק בזה ואף תקף את השחקן הארגנטינאי ליונל מסי, וגינה את הנוהג של "לקיחת שחקנים כמודלים לחיקוי", באומרו: "השחקן הזה עלול להיות אויב הדת".

מאיסורי צניעות ועד להתאמת זמני התפילה להפרשי השעות – פסקי ההלכה האסלאמיים כבר מזמן לא נשארים בין כותלי המסגדים, הם עלו למגרש, והם מנסים לקבוע את חוקי המשחק עבור הדור הערבי והמוסלמי הצעיר

מה לגבי קריאות עידוד והעלבות בין אוהדים?

ההלכה המוסלמית התייחסה לעניין, באומרה כי עלבונות, הוצאת דיבה, לעג או התעללות מילולית, גם אם נעשים בצחוק, אינם מותרים, וכי האיסור אינו קשור לעידוד עצמו, אלא להתנהגויות פסולות שעלולות ללוות אותו.

חדית'ים (מסורות שבעל פה) המיוחסות לנביא מוחמד מדגישות, כי העלבת מוסלמי היא רשע ולחימה בו היא חוסר אמונה. לדברי הנביא, האסלאם קורא למאמין לנצור את לשונו, שכן אחרת הוא ייזרק לאש הגיהינום.

סוגיית צניעות הגוף של השחקן

באסלאם, הגבר מחויב לשמור על צניעות גופו מהטבור ועד הברך (כולל). מכנסי כדורגל מודרניים, מעצם טבעם, קצרים מהברך וחושפים את הירכיים של השחקנים בזמן ריצה ובעיטה.

פוסקים שמרנים מאוד (במיוחד מהזרם הסלפי או הווהאבי, כמו השייח' אבן באז הסעודי) קבעו כי צפייה בשחקנים שירכיהם חשופות היא חטא, וכי על שחקן מוסלמי ללבוש מכנסיים המכסים את הברך (כפי שרואים לפעמים בליגות מקומיות קטנות או באימונים במדינות שמרניות).

פוסקים מתונים יותר (כמו מוסד "אַלְ-אַזְהַר" במצרים) הוציאו פתוות מקלות, הטוענות שחשיפת הירך תוך כדי פעילות ספורטיבית אינטנסיבית אינה נעשית למטרת פיתוי, ולכן היא מותרת על מנת לאפשר למוסלמים להשתלב בספורט העולמי.

באסלאם, הגבר מחויב לשמור על צניעות גופו מהטבור ועד הברך (כולל). מכנסי כדורגל מודרניים, מעצם טבעם, קצרים מהברך וחושפים את הירכיים של השחקנים בזמן ריצה ובעיטה

המונדיאל בצפון אמריקה וסוגיית ההתנגשות עם זמני התפילה

במונדיאל 2026, הפרשי השעות בין ארה"ב, קנדה ומקסיקו לבין המזרח התיכון יוצרים מצב שבו משחקים מרכזיים משודרים ישירות בזמן תפילות הערב והלילה.

החמצת תפילה בציבור (במסגד) בשל צפייה במשחק נחשבת לחטא חמור בעיני אנשי הדת. המונדיאל מייצר "תחרות" ישירה על תשומת הלב של הצעירים בין חובת התפילה לבין צפייה במשחקים בלייב.

לקראת טורנירים גדולים, מועצות פתווה רשמיות (כמו במפרץ או בירדן) מוציאות פתוות, לפיהן אין להעדיף להטוטנות של בני אדם על פני חובת הבורא. עם זאת, פסקי הלכה יצירתיים יותר מאפשרים חיבור תפילות תחת תנאים מסוימים, או היתר לצפות במשחק בתנאי שהאוהד מתפלל מייד עם שריקת המחצית.

"אַלְ-וַלַאא וַאלְ-בַּרַאא" (הנאמנות וההתנערות מכפירה): לעודד נבחרת "כופרת"?

זהו אחד המושגים הרגישים ביותר בתיאולוגיה האסלאמית – הדרישה לאהוב ולגלות נאמנות רק למוסלמים, ולהתנער מתרבותם ומנהגיהם של שאינם מוסלמים.

החמצת תפילה בציבור (במסגד) בשל צפייה במשחק נחשבת לחטא חמור בעיני אנשי הדת. המונדיאל מייצר "תחרות" ישירה על תשומת הלב של הצעירים בין חובת התפילה לבין צפייה במשחקים בלייב

מה קורה כשצעיר מוסלמי בקהיר, בריאד או בעמאן מעריץ בצורה עיוורת את כריסטיאנו רונאלדו, ליונל מסי, או לובש את חולצת נבחרת צרפת או גרמניה?

אנשי דת רדיקליים הוציאו בעבר (ומחדשים גם כיום) פתוות חריפות האוסרות על לבישת חולצות של נבחרות מערביות, במיוחד אם יש עליהן סמלים נוצריים (כמו הצלב בסמל של נבחרת פורטוגל, ברזיל ועוד).

מנגד, הפסיקה המרכזית קובעת שמדובר ב"הערצה ספורטיבית גרידא" שאינה קשורה לאמונה הדתית, ולכן היא מותרת, כל עוד האוהד אינו מחקה את אורח החיים הלא-מוסלמי של השחקן (כמו שתיית אלכוהול או קעקועים).

כדורגל ותעשיית ההימורים

המונדיאל מלווה בתעשייה מטורפת של הימורי ספורט, משחקי "פנטזי מונדיאל" ואפליקציות נושאות פרסים, אשר לגביהם חל איסור מוחלט באסלאם.

אנשי דת נדרשים לענות על מאות שאלות באתרי אינטרנט אסלאמיים: האם מותר להשתתף בליגת פנטזי של המונדיאל? הפסיקה המקובלת כיום היא: אם ההשתתפות היא בחינם והפרסים ניתנים על ידי צד שלישי (ספונסר) כמתנה – זה מותר (חַלַאל). אך אם כל משתתף משלם דמי כניסה שמהם ממומן הפרס – זה מוגדר כהימורים לכל דבר ועניין (חַרַאם).

מה קורה כשצעיר מוסלמי בקהיר, בריאד או בעמאן מעריץ בצורה עיוורת את רונאלדו, מסי, או לובש חולצת נבחרת צרפת או גרמניה? אנשי דת רדיקליים הוציאו פתוות חריפות האוסרות על לבישת חולצות של נבחרות מערביות

סוגיית שחקני הכדורגל המקצוענים בתוך המגרש (ורמדאן)

למרות שמונדיאל 2026 מתקיים בחודשים יוני-יולי (ולא ברמדאן), הסוגייה ההלכתית של "העבודה ככדורגלן" מעסיקה מאוד את ההלכה המוסלמית. פוסקי הלכה במצרים ובערב הסעודית הוציאו בעבר פתווה מיוחדת המגדירה כדורגלנים מקצוענים המשחקים בחו"ל כ"מֻסַאפִרוּן" (נוסעים/עוברי אורח).

מעמד זה מעניק להם הקלות הלכתיות מפליגות, כמו הזכות לשבור את הצום (אם המשחק נופל על חודש הרמדאן) או לקצר תפילות, מכיוון שהכדורגל הוא מקור פרנסתם הרשמי והם מייצגים את המדינה או האומה המוסלמית.

כוחו של האסלאם המודרני טמון בכך שהוא למד לא רק לשרוד בתוך המרחב הגלובלי, אלא לאמץ אותו, לשחק לפי חוקיו ולנצח אותו במגרש שלו. חכמי ההלכה יכולים להמשיך לחלק כרטיסים צהובים ואזהרות, אך המשחק האמיתי כבר מזמן יצא משליטתם. הכדורגל והדת ימשיכו לרוץ זה לצד זה על המגרש של המאה ה-21, בדרבי נצחי שאין בו מנצחים או מפסידים – אלא רק התאמה בלתי פוסקת לרוח הזמן.

מור שפירא היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. מומחית לשפה הערבית, התקשורת הערבית והאסלאם. רותמת את הידע שלה בערבית ובתשע שפות נוספות, ואת בקיאותה בתרבות הערבית כדי לתמוך במאמצי צה"ל במלחמה. הופיעה רבות בתקשורת בערוצים כאן 11, דמוקרTV, מכאן 33 (ערבית).