רבים שואלים כיום "מי יכול להאמין לסרטון מזויף"? השאלה הופכת אקטואלית במיוחד לקראת בחירות 2026.

אבל זוהי השאלה הלא נכונה. השימוש בבינה המלאכותית ליצירת תעמולת כזב לא מיועד, בעיקרו, לשכנע את הגולשות והגולשים שזיוף ספציפי כזה או אחר הוא אמת. תפקידה הוא לשחוק את עצם היכולת  להבחין בין אמת לזיוף, ולמכור לכל מצביע מציאות רגשית המותאמת לו באופן אישי.

ההגנות המוסדיות מפני הפצת מידע כוזב הן אמיתיות וראויות, אך איטיות וחלקיות מכדי להגן על שיקול הדעת של הגולש. קו ההגנה הראשון על טוהר הבחירות הוא אזרחי, לא רגולטורי.

הרשת כבר מוצפת בסרטוני AI שמפיצים מפלגות, פעילים ופוליטיקאים. חלקם משכנעים, חלקם מגוחכים – וכולם מזמינים את אותה שאלה אינסטינקטיבית: מי יאמין לזה בכלל? השאלה הזו מרגישה חכמה – אבל היא בדיוק המלכודת. כי המשחק הוא כבר לא על מה שנאמין לו, אלא על עצם היכולת להבדיל.

"מי יאמין לזה" – והטעות המסתתרת בשאלה

כשמפלגת השלטון מפרסמת סרטון AI שבו ראשי האופוזיציה יושבים בממשלה בראשות אחמד טיבי ושואלת "ביבי או טיבי"? הסרטון עשוי להיראות מגוחך דיו כדי להעלות חיוך ואת השאלה המתבקשת: מי יאמין לזה?

אלא שזוהי בדיוק הטעות.ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מסבירה כי מטרת הסרטונים הללו כבר אינה להתחפש לאמת, אלא לעשות משהו אחר לגמרי. מי שמודד אותם בסרגל של "אמיתי או מזויף" מפספס את כל המהלך.

הנשק הראשון: לא לשכנע – לעייף

כשהמרחב מוצף בתוכן מיוצר, נוצרת תופעה שחוקרים מכנים "דיבידנד השקרן": ככל שיותר קל לזייף הכול, כך קל יותר גם לפסול הכול כזיוף. סרטון אמיתי של מועמד נתפס כמביך? אפשר פשוט להכריז שהוא "דיפ-פייק".

התוצאה אינה שתאמין לשקר מסוים, אלא שתפסיק להאמין לכלום – ובחלל הזה, הרגש מחליף את העובדות. הסכנה האמיתית היא לא שמישהו יוליך את הבוחר המתלבט שולל פעם אחת, אלא שהוא יישחק, עד שיוותר לגמרי על ההבחנה בין אמת לשקר.

הנשק השני: לא תשדיר אחיד, אלא "מסחטה רגשית אישית"

החלק המסוכן יותר נמצא מתחת לפני השטח. ה-AI מאפשרת לייצר עשרות גרסאות של אותו מסר, ולהתאים אותו לכל גולש וגולש ברמת דיוק גבוהה – לא עוד תשדיר בחירות אחיד, אלא מסר שמדבר ישירות אל הפחד, הכעס או התקווה של כל אדם בנפרד.

ההשפעה האמיתית של ה-AI אינה רק יצירת דיפ-פייק, אלא מעבר ממיקרו-טרגטינג רגיל למיקרו-טרגטינג על סטרואידים; יצירת בוטים אישיים שמנהלים "שיחות אינטימיות" עם הבוחר. 

וזה גם לא רק "אנחנו"

לתמונה נכנס שחקן נוסף שאינו ישראלי כלל. ארגון "פייק ריפורטר" חשף רשתות תעמולה זרות, התומכות בחמאס ובאיראן, ופועלות בעברית באתרים, ערוצי יוטיוב וחשבונות, המתחזים לתקשורת ישראלית ולמשתמשים מקומיים.

כלומר, לצד התעמולה המפלגתית הגלויה, פועלת שכבה נסתרת שמטרתה לערער את האמון הציבורי מבחוץ. הקו המפריד בין "קמפיין לגיטימי" ל"מבצע השפעה עוין" נעשה דק מתמיד.

יש כלים משפטיים לטיפול בפייק ניוז, אבל הם לא מספיקים 

קיים כלי משפטי, האמור לתת לרשויות כלים להבחין בין סאטירה מסומנת להטעיה מכוונת. הכנסת אישרה חוק לסימון תעמולת בחירות, שמבדיל ביניהן.

קיים גם תקדים משפטי שיצר אבחנה ברורה בין תעמולה לגיטימית להטעיה: ועדת הבחירות המרכזית אישרה לשידור סרטון תעמולה, שבו נראה צילום מפוברק של ח"כ יאיר לפיד, עם כיתוב בו נאמר כי "הדמות אינה לפיד" (שנוסף לסרטון בדיעבד, בעקבות ביקורת ציבורית); אבל באותה נשימה, הוועדה הזהירה: "אין לראות באישור הסרטון אישור לשימוש ב'דיפ פייק' בתעמולת בחירות"

במישור האזרחי, "פייק ריפורטר" ואיגוד האינטרנט השיקו קמפיין שנועד ללמד את לזהות זיופים.

אבל הכלים הטובים הללו מגיעים מאוחר מדי ובאיטיות רבה מדי. עד שצו מניעה מתפרסם, התוכן כבר משלים את מעגל ההפצה שלו. החקיקה מגדירה "הפרעה לבחירות" במונחים מיושנים, שלא נכתבו לעידן הדיגיטלי.

וחשוב מכל: "דיבידנד השקרן" אינו עבירה – אי אפשר לפסול אדם על כך שהפסיק להאמין. הרגולטור יכול לסמן סרטון. הוא לא יכול לסמן את הספק שהסרטון הזה זורע בקיומה של האמת עצמה.

כאן נכנסת האחריות האישית. שלושה הרגלים פשוטים יכולים לעזור יותר מכל חוק. קודם כל – לעצור לפני שמשתפים תוכן שמעורר רגש עז; דווקא העוצמה הרגשית היא הסימן שהסרטון מסוכן. שנית: לבדוק את המקור לפני שמגיבים לסרטון, ולא להפך. והעיקר: לסרב להיגרר לעמדה לפיה "אי אפשר להאמין לאף אחד" – כי זו בדיוק התוצאה שתעמולת הכזב מנסה שנגיע אליה.

מחקר שנערך ופורסם לאחרונה בארה"ב מצא כי סרטוני "דיפ-פייק" אינם מטעים, בהכרח, יותר מזיופים פשוטים וזולים. לפי המחקר, עמדתו הפוליטית של הצופה משפיעה על יכולתו לזהות זיוף יותר מהאיכות הטכנולוגית של הזיוף עצמו.

כלומר, הבעיה היא פחות הכלי ויותר הנטייה האנושית להאמין למה שנוח לנו להאמין בו.

מתלבט השומר על ההבחנה בין מה שמרגיז אותו לבין מה שאינו נכון, מנצח את המכונה עוד לפני שהצביע בבחירות.

הסיכום: ההגנה אינה תלויה רק ברגולטור, אלא גם בגולש

ב-2026 ה-AI לא ינסה בעיקר לשכנע אותך שזיוף הוא אמת. הוא ינסה לשחוק את היכולת שלך להבדיל – ולמכור לכל אחד מציאות רגשית משלו. ההגנה האמיתית אינה תלויה ברגולטור, אלא בארבע פעולות שכל גולש יכול לאמץ:

• לעצור לפני שמשתפים תוכן שמצית רגשות עזים. 
• לבדוק את המקור לפני התגובה, ולא אחריה – שנייה אחת של ספק שווה יותר משעה של תיקון.
• לחשוד דווקא במסר שמדבר אליך "בול", כאילו נתפר למידותיך. ייתכן שהוא אכן נתפר במיוחד בשבילך.
• לסרב לעמדה לפיה "אי אפשר להאמין לאף אחד". העמדה הזאת היא בדיוק התוצאה שהתעמולה רוצה שנגיע אליה.

בעזרת הכלים הללו, כל מצביע יוכל לשמור על שיקול דעתו העצמאי. כי מי שמחכה שהמערכת תשמור בשבילו על שיקול הדעת – כבר ויתר עליו.

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.