במשך 30 שנה הבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב ושוב כי כוחה של ישראל, הרתעה ותיאום הדוק עם וושינגטון ינטרלו את האיום האיראני ואת טבעת השלוחות של איראן שסביב ישראל: חמאס בעזה, חזבאללה בלבנון, והחות'ים בתימן. כל אלה, יחד עם איראן, היו בעיני הדוקטרינה מערכת אחת.

מאמר זה בוחן את ההבטחה הזו באופן כרונולוגי, זירה אחר זירה, מטבח ה-7 באוקטובר 2023 ועד ההסכם בין ארה"ב לאיראן ביוני 2026 – ומראה כיצד הפער בין ההבטחות לתוצאות הלך והעמיק בכל החזיתות.

טבעת אחת, הבטחה אחת

נתניהו תיאר את האיומים על ישראל כמערכת מחוברת – "התמנון": הראש בטהרן, והזרועות בעזה, בלבנון ובתימן. ההבטחה הייתה שעוצמה ישראלית והקרבה לוושינגטון יאפשרו לחתוך את הראש ולשתק את הזרועות גם יחד.

על כך עמדו שתי הנחות נסתרות: שעוצמה צבאית מספקת תכריע, ושהניסיון והקשרים של נתניהו עם וושינגטון יבטיחו שישראל תעצב את התוצאה, ולא רק תגיב לה. בשנים 2023-2026 נבחנו ההנחות הללו באופן מלא בכל הזירות.

7 באוקטובר 2023: היום שבו התפיסה קרסה

המבחן נפתח בזרוע הקרובה ביותר של התמנון- עזה. הקריסה הייתה מיידית: ב-7 באוקטובר 2023 פרצה זרוע עזה את הגדר וביצעה בישראל טבח שהיווה את האסון הגדול ביותר בתולדות ישראל: יותר מ-1,200 הרוגים ו-251 חטופים.

הדוקטרינה, שכל תכליתה הייתה למנוע בדיוק את התרחיש הזה – הרתעה ששומרת על שקט – קרסה ביום אחד. זו הייתה נקודת הפתיחה של כשל מתגלגל, שהלך והתברר בכל זירה בתורה.

מי באמת החזיר את החטופים?

אחרי הטבח פתחה ישראל במלחמה שנמשכה כשנתיים, גבתה את חייהם של למעלה מ-900 חיילים, ולכל אורכה, חלק ניכר מהחטופים נשארו בעזה, ורבים מהם נרצחו ונהרגו שם. בסופו של דבר, מי שהביא להשבתם לא היה המהלך הצבאי הישראלי, אלא התערבות וושינגטון.

לפי הסכם הפסקת האש בעזה, שנחתם בתיווך נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שוחררו 20 החטופים האחרונים שנותרו בחיים בעזה בתוך מספר ימים, ולאחר מכן הוחזרו גופותיהם של כל החטופים החללים. בהסכם הופיע הדפוס שחזר על עצמו: ההכרעה התקבלה בוושינגטון, לא בירושלים.

לבנון ותימן: הזרועות שלא נשברו

מול הזרוע הצפונית – חזבאללה – רשמה ישראל הישג טקטי אמיתי: חיסולו של מזכ"ל ארגון הטרור, חסן נסראללה, בספטמבר 2024, אך לא הכרעה אסטרטגית.

עשרות אלפי תושבים פונו מצפון ישראל למשך יותר משנה, לצד למעלה משישית מאוכלוסיית לבנון. לאחר הפסקת אש שנחתמה בעקבות חיסול נסראללה, המלחמה מול חזבאללה התחדשה השנה. כלומר: האיום נדחה, אך לא הוסר.

הזרוע הרחוקה, תימן, כלל לא נשברה. החות'ים שיגרו לעבר ישראל למעלה מ-130 טילים בליסטיים ועשרות כטב"מים, הרגו אזרח ישראלי, ושיבשו את השיט הבינלאומי בים האדום. הם הפסיקו לתקוף את ישראל עם חתימת הסכם הפסקת האש בעזה, לא מתוך הרתעה ששברה אותם.

בנימין נתניהו נואם באו"ם נגד הסכם הגרעין עם איראן, 27 בספטמבר 2012 (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

איראן: המלחמה לא הפילה את המשטר

ב-28 בפברואר השנה יצאו ארה"ב וישראל יחד למלחמה נגד ראש התמנון – איראן. נתניהו קיבל מטראמפ כל מה שביקש: שותפות מלאה בין שני הצבאות, הפצצות של מטוסי B2 על איראן. התוצאה הוגדרה גם בעיתון ישראל היום, המזוהה עם הימין, כ"כישלון אסטרטגי מהדהד".

המהלכים במלחמה נגד איראן היו קיצוניים. במהלך המערכה חוסל המנהיג העליון של המשטר, עלי חמינאי עצמו, לצד מפקדים בכירים ו-14 ממדעני הגרעין שלה. אבל המשטר לא נפל: עלי הוחלף בבנו הקיצוני, מוג'תבא.

לישראל היו הישגים מודיעיניים גדולים מול איראן. ב-2018, למשל, המוסד הבריח מאיראן את ארכיון מתקני הגרעין שלה. אבל שמונה שנים אחר כך איראן עדיין מעשירה אורניום. אם חדירות עמוקות כאלה, חיסול ההנהגה ומלחמה מלאה לא הפילו את המשטר, הכישלון אינו בביצוע – אלא בהבטחה עצמה.

ההסכם עם איראן: ישראל מחוץ לחדר

שלשום (שבת, 14.6) נחתם הסכם בין וושינגטון לטהרן. לפי מה שפורסם על ההסכם, אף אחת מארבע מטרות המלחמה – הפלת המשטר האיראני, פירוק פרויקט הגרעין, פירוק מערך הטילים שלה ושבירת שלוחות הטרור שלה. 

זאת, למרות שנתניהו הציב כתנאי להסכם הסופי את הוצאת האורניום המועשר מאיראן, פירוק תשתיות ההעשרה, הגבלת ירי טילים והפסקת התמיכה בשלוחות. אך ישראל כלל אינה צד להסכם, כך שהתנאים שהציב נתניהו אינם רלוונטיים לו.

לפי דיווחי Iran International, איראן זכתה בהסכם בהפסקת הלחימה נגדה, השעיית הסנקציות עליה, שחרור כספים שלה בסך כ-24 מיליארד דולר ובשיקום. בתמורה, היא נותנת בעיקר את פתיחת מיצר הורמוז, שהיא סגרה במלחמה.

לפי דיווחים בתקשורת הבינלאומית, האורניום המועשר אמור להיות מדולל בתוך איראן. זאת, בניגוד להסכם הגרעין שחתם נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, עם האיראנים, שבמסגרתו הוצא 98% מהאורניות לרוסיה, ובניגוד להבטחות של טראמפ ונתניהו, לפיהם כל האורניום המועשר היה אמור לצאת מאיראן.

עוד דווח כי נתניהו נותר באפלה לגבי הפרטים. טראמפ תקף את נתניהו אישית, אמר עליו "הוא אדם מאוד קשה" והוסיף שעליו להיות אסיר תודה. גם ההנחה השנייה – שהקרבה לוושינגטון תיתן לישראל לעצב את התוצאה – נפלה.

לבנון: הניצחון שמחירו טרם נקבע

אם שאלת איראן עדיין מאפשרת לנתניהו לזרות ערפל – פרטי ההסכם עם איראן לא פורסמו במלואם, ולוח הזמנים אינו סגור – הרי שהחזית הצפונית מציגה ניסוי בזמן אמת באותו הדפוס, ובה ההתנגשות עם ארה"ב מיידית ומוחשית יותר.

שלשום תקפה ישראל כוחות חזבאללה בדאחיה שבביירות; בתגובה איימה איראן לירות לעבר ישראל. טראמפ עצר את האיום – אך הוסיף נזיפה פומבית לנתניהו.

למחרת הכריזו נתניהו ושר הביטחון ישראל כץ כי צה"ל "יישאר באזורי הביטחון בלבנון, בסוריה ובעזה בלא הגבלת זמן" – הצהרה שפרשנים תיארו כקריאת תיגר מכוונת כלפי המדיניות האמריקאית.

חלק ניכר מ-80 אלף תושבי הצפון שפונו מבתיהם אחרי טבח ה-7 באוקטובר חזרו אליהם ונמצאים בהם היום. וכשהמלחמה בצפון פרצה מחדש, הממשלה החליטה לא לפנות אותם שוב.

לכאורה, מבחינה זאת ההבטחה "להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם" קוימה. אבל המחיר של ההחלטה הזאת הוא שביטחונם של תושבי הגבול מוחזק כעת על ידי נוכחות צבאית ישראלית בשטח ריבוני לבנוני. ללא מסגרת דיפלומטית, ללא לוח זמנים, וללא הסכמה אמריקאית על כמה זמן צה"ל יישאר בשטח.

ההסכם בין ארה"ב לאיראן קובע כי הפסקת האש תחול גם בזירה הלבנונית; אבל ישראל מסרבת לקבל זאת ומאיימת להמשיך להילחם בה.

מאז ה-7 באוקטובר מתקיים דפוס שחוזר על עצמו: ישראל יוצאת למלחמות ומגדירה להן מטרות שיש להן לגיטימציה ביטחונית אמיתית, אך עושה זאת ללא תוכנית שוושינגטון יכולה לתמוך בה לאורך זמן. 

נזק בקריית שמונה בעקבות פגיעת טיל של חזבאללה, 30 במאי 2026 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

המחיר המצטבר

כל הזירות האלה התנהלו תחת ראשותו ובאחריותו של נתניהו, והמחיר מצטבר. בשנות הלחימה נהרגו יותר מאלפיים ישראלים; רבבות נפצעו בגוף ובנפש, אלפי משפחות שכלו את יקיריהן, ועשרות אלפים נעקרו מביתם.

במישור הכלכלי, יחס החוב-תוצר זינק מ-60% ל-69%, המע"מ הועלה ל-18%, דירוג האשראי של ישראל ירד, והעלות הישירה הגיעה לעשרות מיליארדי דולרים.

כך נראית מפת ההבטחות מול התוצאות, זירה אחר זירה:

מעבר למחיר הישיר, ל"דוקטרינת נתניהו" נזק עקיף שנוגע דווקא בהבטחה הגדולה ביותר שהייתה בה. ההיגיון של "עריפת הראש" היה שהחלשת איראן תפתח את הדרך לנורמליזציה עם ערב הסעודית ולמהלך אזורי, שיציב את ישראל במרכז המזרח התיכון. בפועל קרה ההפך.

לפי דיווחים, דווקא מאז שנחלשה איראן פחתה הלהיטות של ערב הסעודית לנורמליזציה עם ישראל. ריאד מתעקשת על התחייבות להקמת מדינה פלסטינית ריבונית כתנאי לכך,  התרחקה מהסכמי אברהם, ומתנהלת מול וושינגטון במסלול נפרד – הסכם הגנה – המדלג על ישראל.

ככל שנתניהו וטראמפ התרחקו זה מזה, וישראל נתפסה כמי שכבר אינה מעצבת את ההכרעות, כך פחת ערכה כשותפה אזורית. הפרס הגדול, שאמור היה להיות הכתר של ה"דוקטרינה", התרחק דווקא ברגע שבו היה אמור להבשיל.

תומכי נתניהו שואלים בתגובה לעובדות הללו: "בתנאים הקיימים, איזה מנהיג היה עושה אחרת?" אבל כישלונו של נתניהו הוא בהבאתה של ישראל לתנאים הללו. שום מנהיג לא היה צריך לפתוח במלחמה עם תוכנית לא אפויה ומטרות שאינן בנות השגה, ואין כל בסיס לטענה שמנהיג אחר היה פותח בה.

מה גם שמדובר בשאלה היפותטית שאינה רלוונטית למציאות, שבה, תחת אחריותו של נתניהו ובניגוד להבטחותיו, המשטר האיראני שרד, הטילים קיימים, פרוייקט הגרעין לא נעלם.

טענה נוספת של תומכי נתניהו היא ש"עדיין מוקדם לשפוט, ההסכם עם איראן הוא רק מזכר ביניים". אך מעבר לעובדה שההסכם הסופי עשוי להיות גרוע עיד יותר מבחינתה של ישראל, עצם העובדה שאחרי מלחמה בכל החזיתות, כל ההישגים נדחו לשיחות שאולי יתקיימו בעתיד, היא בעייתית ביותר. 

טענה נוספת של תומכי נתניהו היא ש"איראן נחלשה" – אך ההסכם דווקא מזרים לטהרן חמצן כלכלי לשקם את שנפגע.

הטענה החזקה ביותר של תומכי נתניהו: "זה ההסכם של טראמפ, לא של נתניהו" – דווקא מוכיחה את העובדה שנתניהו לא קיים את הבטחתו החשובה ביותר. נתניהו הבטיח כי הקרבה שלו לטראמפ תיתן לישראל לעצב את התוצאה כרצונה. העובדה שאי-אפשר לעצב את טראמפ היא בדיוק ההגדרה של הכישלון.

סיכום: ההבטחה לא תואמת את התוצאה 

"דוקטרינת נתניהו" הבטיחה לנטרל מערכת שלמה – עזה, לבנון, תימן ואיראן – באמצעות כוחה של ישראל וקרבתה לארה"ב. אבל בכל הזירות, יש פער עמוק בין ההבטחות לתוצאות.

השאלה שכל אחד מאתנו צריך לשאול את עצמו היא: אם זו התוצאה בכל החזיתות יחד, בסוף מערכה שבה ישראל והמעצמה החזקה בעולם פעלו זו לצד זו – האם התקיימה ההבטחה שנתניהו הבטיח במשך שלושים שנה?

בבחירות הקרובות, התשובה הזאת רלוונטית לפתק שנשים בקלפי. שלושה מסלולים נפרשים לפני הבוחר, ולכל אחד מחיר משלו.

למי שהצביע עד כה לנתניהו, לבחור בו שוב – פירושו להישאר נאמן לדוקטרינה שקרסה ולהבטחות שלא קוימו. לבחור במנהיג מהאופוזיציה – פירושו לחצות קו שלא קל לחצות.

המסלול השלישי, הנוח ביותר, הוא לא לבחור כלל – להישאר בבית, ולתת לתחושת אי-הנוחות להירגע מעצמה. אלא שגם הימנעות היא בחירה, והיא נספרת בדיוק כמו פתק. השאלה היא, איזה משלוש האפשרויות הללו יוכל הבוחר להצדיק בפני עצמו, כשיביט לאחור בעוד שנה.

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.