קרב אידיאולוגי עז ניטש בארצנו הקטנטונת בין המחנה ה"משיחי" למחנה האנטי-משיחי. המחנה הליברלי מאשים את המחנה המשיחי ב"עליונות יהודית" בשמה רוצים לכונן כאן מדינת אפרטהייד/הלכה/ח'ומייניסטית. 

אני רוצה להציע אבחנה שונה לוויכוח. אני טוען כי אין כאן מחנה שחף ממשיחיות או מתודעת עליונות יהודית. כל הוויכוח בין המחנות הוא בעצם על מה טיבה של המשיחיות אותה אנו אמורים לגלם ומה הוא הייעוד המיסיונרי (=השליחות) שלנו בהתאם לכך.

ואני אסביר: את היותו של המחנה הדתי-פונדמנטליסטי, זה הקרוי "משיחי", בעל תודעת עליונות – אין צורך להסביר. את זאת הם אומרים בריש גלי. אלא שאם נקשיב לביקורת המופנית מהכיוון הנגדי כלפי עליונות זו, נשמע טיעון שהינו לא פחות עליוני במהותו: הצורך להיות "אור לגויים". ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". שוב ושוב מכה המחנה הליברלי על חטאו של המחנה המשיחי בכך שהוא חוטא ל"מוסר היהודי".

אני טוען שאין כאן מחנה החף ממשיחיות או מתודעת עליונות יהודית. כל הוויכוח בין המחנות הוא בעצם על מה טיבה של המשיחיות שאנו אמורים לגלם ומה הוא הייעוד המיסיונרי (=השליחות) שלנו בהתאם לכך

הנה כי כן, אין לנו כאן ויכוח בין בעלי תחושת עליונות לבין נאורים "רגילים" שבסך הכל סולדים מפשיזם. טיעוני הנגד לעליונות היהודית-דתית-משיחית, משקפים תודעה לא פחות משיחית ועליונה, רק בגוון הפוך: במקום להיות עליון בדמות פשיזם מדיני-הלכתי שבראשו עומד מקדש על גבי מקום כיפת הסלע בהר הבית, הרי שעלינו להיות עליונים – כך מטיפים לנו – ברוחנו. במוסר שלנו. בדוגמה האישית שלנו לעולם. בהוכחה שלנו כי העם היהודי עשוי מדנ"א תרבותי נעלה המקדש את החיים, את ההשכלה, את החופש, השוויון והקידמה ומתוך תהומות המזרח-התיכון מפיץ את בשורת הנאורות אל כל העולם. זהו הרי היה חזונו המרכזי של דוד בן-גוריון, ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל: "חברת מופת". לפי בן גוריון מדינת ישראל לא נועדה להיות רק מקלט פיזי בטוח לעם היהודי, אלא חברת אנוש מופתית ומודל לחיקוי.

זאת תודעת עליונות משיחית פר-אקסלנס: עליונות יש כאן כמובן, וגם משיחיות יש כאן כי הרי מה היא משיחיות אם לא מיסיון = שליחות? המשיח – גם בחוג החרד"לי – אינו דמות מיסטית שתרד מן השמיים ותגאל את האנושות. המשיח הוא תפקיד. תפקיד שנוטלת על עצמה – במקרה שלנו – אומה שבדעתה לגאול את עצמה ואת העולם מן הכאוס ההיסטורי.

אלו מאמינים כי השליחות הזו היא להקריב קורבנות על הר הבית, ואלו מאמינים כי השליחות הזו היא להיות המדינה בעלת המוסר הנעלה ביותר במזרח-התיכון. אלו ואלו משיחיים. אלו ואלו עליונים בתודעתם. אלו ואלו רואים בעצמם הכול חוץ מעוד אוסף של אנשים שנכפה עליהם לחיות יחד במסגרת גבולות מסוימים, מה שנקרא "מדינה". 

זה לא שאין בינינו אנטי-משיחיים. ישנם גם ישראלים שלא מזהים (בלשון המעטה) צדק גדול מדי במפעל הציוני ומתוך חשיבה פרקטית דוגלים בשתי מדינות לשני עמים, ולו משום זכויותיהם השוות של שני העמים. אבל אלו שוליים שבקושי יש להם ייצוג בכנסת. המיינסטרים הישראלי-יהודי הינו משיחי. באבו-אבוה משיחי. וגם עליון בתודעתו, כמובן.

האם יכול להיות אחרת? לדעתי לא. כי כמו שאומרים בימין – ובזה הם צודקים: "אנחנו לא דנמרק וגם לא נהיה דנמרק". הסיפור העצמאי שלנו כאן בארץ הזו לא התחיל כמו בדנמרק, הוא לא מתרחש בסביבה דמוית-דנמרק ולכן הוא גם לעולם לא יילך לשם.

אלו מאמינים כי השליחות הזו היא להקריב קורבנות על הר הבית, ואלו מאמינים כי השליחות הזו היא להיות המדינה בעלת המוסר הנעלה ביותר במזרח-התיכון. אלו ואלו משיחיים. אלו ואלו עליונים בתודעתם

העם היחיד ששרד גלות של 1700 שנה, את רצח העם הגדול בהיסטוריה, חזר לארצו רק כדי לגלות שהספיקו להתיישב כאן אחרים, נלחם איתם ובתוך כל זה שואף להיות דמוקרטיה "רגילה" ככל העמים – לעולם לא יהיה רגיל ככל העמים.

הסיפור שלו שונה מלכתחילה. באף דמוקרטיה ליברלית אחרת אין חוק שבות. אף דמוקרטיה ליברלית אחרת לא מצמידה לזהות הדמוקרטית גם את הזהות האתנו-דתית שלה. אף דמוקרטיה ליברלית אחרת לא מחזיקה במקביל 2 מיליון איש תחת שלטון צבאי. אנחנו הכלאה ייחודית ובמסגרתה אנו חיים, פועלים ומתמודדים, לא באף מסגרת אחרת.

אנחנו שונים ולנצח נישאר כאלה. לפחות כל עוד המדינה היהודית-דמוקרטית תמשיך להתקיים במרחבי המזרח-התיכון. המאבק היחיד שנותר כאן כאמור הוא איזה משיח בדיוק אנחנו רוצים להיות, את מה אנחנו מגדירים כ"אור" ואיך אנחנו רוצים לשווק אותו הלאה, לגויים.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.