מתחת ללוחות האבן של המצודה ההיסטורית נחשפה לא רק הנדסה צבאית חסרת תקדים, אלא ראי חד לאסטרטגיה האיראנית כולה ולמשבר הזהות העמוק שפוקד את טהרן בשעה קשה זו.

מבצרים אינם חיים רק מאבנים, הם חיים מהמשמעות שתרבויות מטמיעות בהם. מימי הצלבנים ועד נסיגת ישראל מלבנון במאי 2000, שימש הבופור ציר, סביבו נסובו מיתוסים לאומיים, טראומות קרב ושאלות קיומיות על גבולות הכוח הישראלי.

ברם מה שנחשף עתה, בעקבות תמרון כוחות צה"ל לעומק הקרקע הלבנונית, אינו רק תגלית ארכיאולוגית של מלחמה, אלא חלון הצצה לשבר האסטרטגי שממנו לא תתאושש בקלות הדוקטרינה הגדולה של איראן.

מה שנחשף עתה, בעקבות תמרון כוחות צה"ל לעומק הקרקע הלבנונית, אינו רק תגלית ארכיאולוגית של מלחמה, אלא חלון הצצה לשבר האסטרטגי שממנו לא תתאושש בקלות הדוקטרינה הגדולה של איראן

התגלית מתחת למוצב אינה רק מנהרות הברחה או תשתית מקומית עלובה, מדובר במדינה תת-קרקעית: חדרי פיקוד ממוזגים, מערכות אוורור תעשייתיות, מאגרי דלק ומים, תשתיות קשר עצמאיות. קומפלקס המסוגל לקלוט חטיבות קומנדו שלמות ולקיימן ללא צורך בקשר עם העולם שמעל.

פרויקט שכזה אינו עולה מיוזמה מקומית של ארגון גרילה ואינו נבנה מתרומות קהילתיות. טביעת האצבע של משמרות המהפכה האיראנית ה-IRGC – חרותה בו מהשלב ההנדסי הראשוני ועד לברגים האחרונים.

הבופור כ"נושאת מטוסים מבטון"

כדי להבין מדוע טהרן השקיעה הון עצום בסלע גיר בדרום לבנון, שעל פי הערכות מוערך במאות מיליוני דולרים, יש להבין את הלוגיקה הפנימית של אסטרטגיית "איחוד הזירות". הרעיון, שהפך לאבן יסוד של התפיסה הביטחונית האיראנית בעשור האחרון, פשוט ביסודו ומסוכן ביישומו, יצירת טבעת אש סביב ישראל, המופעלת בו-זמנית מחמישה כיוונים: עזה, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, באופן שיגרום לקריסת מנגנוני ההגנה הישראליים תחת עומס רב זירתי.

בתוך ארכיטקטורה זו, חזבאללה, ובפרט ביצוריו התת-קרקעיים, לא נועדו לנצח בקרב. אלא לתפקד כבסיס קדמי של הרפובליקה האסלאמית ולהנחית מכה על העורף הישראלי. גם תחת עליונות אווירית מוחלטת – הוא נועד לרתק כוחות ולמנוע ממדינת ישראל את הפריווילגיה של מלחמה חד-זירתית. בלשון אסטרטגית – הבופור היה ה"משענת" המרכזית של תיאוריה שלמה.

חזבאללה, ובפרט ביצוריו התת-קרקעיים, לא נועדו לנצח בקרב. אלא לתפקד כבסיס קדמי איראני, גם תחת עליונות אווירית מוחלטת הוא נועד לרתק כוחות ולמנוע ממדינת ישראל את הפריווילגיה של מלחמה חד-זירתית

כשהקונספציה פגשה את הבוץ

וכאן טמון הפרדוקס שיעסיק חוקרי ביטחון לשנים. ככל שהתמרון הקרקעי של צה"ל העמיק ונחשפו מנהרה אחר מנהרה, ונכסי האסטרטגיה האיראנית נמוגו, טהרן לא הגיבה בגמישות ובנסיגה מדינית, אלא בהקשחה. תנאים נוקשים יותר, רטוריקה עזה יותר ושיגורים ארוכי טווח מנקודות אחרות בציר.

פרדוקס זה מובן לחלוטין דרך הפריזמה הפסיכולוגית-אסטרטגית. כאשר מדינה רואה את פרויקט הדגל שלה, בו השקיעה עשרות שנים ומיליארדים, מתפורר לנגד עיניה ואינה מסוגלת להודות בכישלון. מנגנון ההגנה הממסדי יוצר הגברה, לא נסיגה. טהרן ניסתה להציל את נרטיב "איחוד הזירות" בדיוק ברגע שבו הוא שקע, על ידי הפעלת לחץ מפצה מזירות אחרות, כדי לשמר את הכסות הרטורית שהמעגל עדיין סגור והציר עדיין פועל.

אלא שמאמץ הפיצוי הזה חשף בדיוק את מה שרצה להסתיר, כי ללא חזבאללה הלבנוני כשיניים מרכזיות, לחץ הבלון התימני והעיראקי אינו אלא אפקט רעש רקע, אך בלתי מכריע.

ההשלכות שמעבר לגבול

תגלית הבופור אינה מסתיימת בגבול הצפון, היא שולחת גלים לכל הפרוקסי בציר הכוח האיראני.

1

ראשית, היא חושפת ברורות את מה שמדינת לבנון העדיפה לא לדעת, הדרום לא היה אי פעם תחת ריבונות לבנונית מלאה. פרויקט הנדסי ממלכתי בסדר גודל כזה, שנבנה מתחת לאפם של ממשלת ביירות ומשקיפי יוניפי"ל, מבהיר כי טהרן ניהלה שטח ריבוני משלה על אדמה זרה. זו אינה אנלוגיה פואטית, אלא עובדה הנדסית.

כאן טמון הפרדוקס שיעסיק חוקרי ביטחון לשנים. ככל שהתמרון הקרקעי של צה"ל העמיק ונחשפו מנהרה אחר מנהרה, ונכסי האסטרטגיה האיראנית נמוגו, טהרן לא הגיבה בגמישות ובנסיגה מדינית, אלא בהקשחה

2

שנית, המסר למיליציות בסוריה ועיראק הוא חד-משמעי: ההשקעה האיראנית אינה ערובה לשרידות. מנהרה, ממוזגת ומבוצרת ככל שתהיה, אינה חסינה מפני נחישות מבצעית. ה"חסינות התת-קרקעית" שהייתה אבן היסוד של דוקטרינת לחימת הצל האיראנית מאז מלחמת לבנון השנייה, הוכחה כאשליה שיטתית.

3

שלישית, וזו אולי ההשלכה הנוקבת ביותר לעתיד: כל הסכם מדיני שלא יכלול מנגנוני בחינה פולשניים ואגרסיביים לתת-הקרקע הדרום לבנוני, יביא להפסקת אש זמנית. ישראל למדה כי ההרחקה מעבר לנהר הליטני אין בה די כדי לחשוף את כוונת הזדון של הארכיטקטורה העתידית.

*  *  *

רשומה זו נכתבה בעוד כוחותינו שולטים במוצב הבופור, תוך מכבש לחצים המופעל על ישראל. יש להיזהר מן הפיתוי הנוח לכתוב "ניצחון" כי אין אנו יודעים אם מדובר בסוף עידן או תחילתו של אחר. 

הניצחון הטקטי על מנהרות הבופור אינו מסיים את הסכנה האיראנית, אלא משנה את צורתה. טהרן תפיק לקחים, תגייס הנדסאים חדשים ותנסה לשחזר בנקודות אחרות. השאלה האסטרטגית הגדולה אינה "האם נצחנו בבופור?" אלא "האם אנחנו מעצבים בנחישות את הסביבה הביטחונית שתמנע את גרסת הבופור הבאה?"

המסר למיליציות: ההשקעה האיראנית אינה ערובה לשרידות. מנהרה, ממוזגת ומבוצרת ככל שתהיה, לא חסינה. ה"חסינות התת-קרקעית", אבן היסוד של דוקטרינת לחימת הצל האיראנית, הוכחה כאשליה שיטתית

מה שהוכח מעל ומעבר לכל ספק הוא שהסבלנות האסטרטגית האיראנית, שנמדדת בעשורים ובמיליארדים, אינה בלתי מנוצחת. היא פגיעה בדיוק במקום בו היא סבורה שהיא הכי בטוחה מתחת לאדמה, בחשכה, מוגנת בסוד הכי נשמר.

המבוך של הבופור נחשף, השאלה מה צופה לנו העתיד?

סטיב בלחסן הוא סא"ל (במיל'), מתמחה בניתוח סוגיות גיאופוליטיות וביטחוניות. בעל תואר MBA בניהול משברים ובניית חוסן, עם התמחות בחיבור שבין אסטרטגיה צבאית לחוסן לאומי ואזרחי.