יחסם של הצעירים בארצות הברית לישראל משתנה לרעה. לפי סקר של מכון גאלופ, שיעור הצעירים האמריקאים (בני 18–34) שמזדהים עם ישראל יותר מאשר עם הפלסטינים עומד כיום על כ-5% בלבד. מדובר בשפל חסר תקדים ביחסם של האמריקאים, מכל קבוצת גיל שהיא, לישראל.

לפי אותו סקר, רוב בקרב הציבור האמריקאי כולו אינו מזדהה כיום עם ישראל יותר מאשר עם הפלסטינים – בפעם הראשונה מאז שהסקר הזה החל להתפרסם, ב-2001, וכנראה בפעם הראשונה בכלל. 

ממשלת ישראל מנסה להגיב להידרדרות באמצעות מסע יחסי ציבור, בעלות של עשרות מיליוני דולרים; במלים אחרות, הממשלה מנסה לקנות בכסף את האהדה שאבדה.

האם התחזקות ממדאני מצביעה על הרעה ביחס לישראל? 

ראש עיריית ניו-יורק, זוהרן ממדאני, משתייך לשמאל הרדיקלי והוא בעל עמדה שלילית מאוד ביחס לישראל. השפעתו של ממדאני על מפלגתו הדמוקרטית נמצאת בשיאה.

בפריימריז לבחירות במפלגה הדמוקרטית שהתקיימו החודש, ממדאני תמך בשלושה מועמדים לקונגרס – ברד לנדר, קלייר ולדז ודרייליזה אווילה-שבליה, וכולם ניצחו.

הניצחונות הללו ממצבים את ראש העיר בן ה-34 כשחקן מפתח לאומי במפלגה, וכמעט מכפילים את הנציגות בקונגרס של האגף הסוציאליסטי במפלגה, שאליו הוא שייך.

כמובן שהיחס לישראל אינו שיקול מרכזי בהצבעתו של הבוחר האמריקאי הממוצע. אבל בכל שלושת המרוצים בהם ניצחו המועמדים שהריץ ממדאני ישראל כן הייתה סוגיה משמעותית – ובשלושתם, המועמדים הביקורתיים ביותר כלפי ישראל היו אלה שניצחו.

לנדר (כמו רבים מהפעילים הפוליטיים המבקרים את ישראל) הוא יהודי, והוא התמודד מול יהודי אחר – דן גולדמן. לנדר מכנה את הרג האזרחים הפלסטינים במלחמה בעזה "רצח עם" (ג'נוסייד) ותקף את גולדמן על כך שהוא מסרב להשתמש בביטוי הזה. הלובי הפרו-ישראלי בארה"ב, איפא"ק, תמך בגולדמן; אבל פרשנים תיארו את תמיכת הלובי בגולדמן כ"נשיקת מוות".

עם זאת, מועמדים פרו-ישראליים מובהקים כמו ריצ'י טורס וגרייס מנג, שמרו בפריימריז על מקומם במועמדות לקונגרס. כך או כך, תוצאות הבחירות מראות התמיכה בישראל הפכה בפריימריז במפלגה הדמוקרטית מנכס פוליטי לנטל.

ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני, משוחח עם כתבים בניו יורק, 17 בנובמבר 2025 (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

האם היחלשות התמיכה בישראל היא מגמה לאומית?

המצב בניו יורק אינן חריג. לפי נתוני גאלופ, בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית, 65% מזדהים עם הפלסטינים, לעומת 17% בלבד עם ישראל.

גם אהדת הרפובליקאים בישראל צנחה ב-15% לשפל של למעלה משני עשורים. שיעור התמיכה של האמריקאים במלחמה בעזה ירד ל-32%. שיעור הנשאלים שביטאו יחס שלילי לראש הממשלה בנימין נתניהו טיפס ל-52% – הגבוה ביותר מאז 1997 (שנה שגם בה נתניהו היה ראש ממשלת ישראל).

לא מדובר, איפוא, בבעיה מקומית בעיר אמריקאית כלשהי, ב"בעיית תדמית" או ברעש תקשורתי, אלא בשינוי מבני, המהווה סיכון ממשי לאחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל – הברית עם ארה"ב. 

מה עשתה ממשלת ישראל לבלימת הירידה באהדה בארה"ב?

מול המשבר הזה בחרה הממשלה בכלי מובהק אחד – שיווק. תיקים שהוגשו תחת חוק רישום הסוכנים הזרים האמריקאי (FARA) חשפו רשת מסועפת של חוזים.

במסגרת מבצע שכונה "פרויקט אסתר", שילם משרד החוץ הישראלי, דרך חברת Bridges Partners וסוכנות Havas, כ-900 אלף דולר לגיוס 14–18 משפיענים אמריקאים שפרסמו תוכן פרו-ישראלי, בתעריף שעמד, לפי פרסומים, על כ-7,000 דולר לפוסט.

במקביל, נחתם חוזה גדול עם בראד פרסקייל, מנהל הקמפיין הדיגיטלי לשעבר של דונלד טראמפ, שקיבל 1.5 מיליון דולר בחודש, עבור קמפיין מבוסס בינה מלאכותית שכוון לצעירים, בעיקר בני דור ה-Z, וכלל אופטימיזציה למנועי חיפוש וניסיון לעצב את תשובותיהם של צ'אטבוטים.

נתניהו אמר בפגישה עם משפיענים בניו יורק: "עלינו להילחם בנשק המתאים לשדות הקרב שבהם אנו פועלים, והחשובים ביותר הם ברשתות החברתיות". כלומר: לפי נתניהו, הירידה בתמיכת הציבור האמריקאי בישראל נובעת מהפסד בקרב על התוכן ברשתות החברתיות.

כשהאבחנה היא "הפסדנו את הקרב על הפיד", הפתרון יהיה תמיד עוד השקעה בפיד, ולא בחינה מחדש של המדיניות עצמה.

איתמר בן גביר וגדעון סער במליאת הכנסת, 19 במרץ 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

האם אפשר "לשווק את הדרך החוצה" ממשבר מדיני?

המהלך שעשתה הממשלה אינו מחוסר היגיון. כל מדינה מנהלת דיפלומטיה ציבורית; המגמה האנטי-ישראליות מושפעת בחלקה מאנטישמיות, וזאת אמיתית ומסוכנת; הזירה הדיגיטלית אכן מעצבת את התודעה.

אבל שחיקת התמיכה בישראל אינה נובעת מהיעדרם של פוסטים פרו-ישראליים ברשתות, אלא מאירועים, ממדיניות ומבעיה באמינות – ואת אלה לא ניתן לתקן בקמפיין ממומן, מתוחכם ככל שיהיה.

גרוע מכך, החשיפה תחת FARA הפכה את הכלי לנטל: ברגע שמתפרסם כי תוכן "אותנטי" ממומן, למעשה, בידי ממשלה זרה, הוא מאבד את ערכו. אחת מחברות יחסי הציבור (SKDK) אף נסוגה מהחוזה עם משרד החוץ הישראלי.

שיווק יכול להבליט מסר טוב, אך אינו יכול להחליף מדיניות שמייצרת מסר רע. כאשר אותה ממשלה מתקצבת רשת משפיענים בחו"ל אך אינה מטפלת בשורשי השחיקה, היא מטפלת בתסמין ומתעלמת מהמחלה. קמפיין הוא איפור; הוא אינו תרופה.

לסיכום: האם דיפלומטיה ציבורית אינה לגיטימית? היא לגיטימית ונהוגה בכל העולם. השאלה אינה אם לעסוק בהסברה, אלא אם אפשר להחליף בה מדיניות – וכאשר מקור השחיקה הוא מהלכים ואירועים, קמפיין ממומן מטפל בקצה הלא נכון של הבעיה.

מדוע חשיפת המימון פוגעת במאמץ? משום שערכו של תוכן "אותנטי" נשען על האמון בו. ברגע שמתברר כי הוא ממומן בידי ממשלה זרה ומחויב ברישום כסוכן זר, הוא נתפס כתעמולה – והאפקט מתהפך.

האם התחזקות ממדאני במפלגה הדמוקרטית מעידה בהכרח על קריסת התמיכה בישראל? לא, אם בוחנים אותה כשלעצמה. מועמדים פרו-ישראליים ניצחו גם הם בפריימריז, וישראל ממילא אינה שיקול מרכזי עבור רוב הבוחרים. אך התחזקות ממדאני היא חלק מתמונה רחבה ועקבית של שחיקה בתמיכה, בעיקר בקרב צעירים ובקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית.

לקראת הבחירות, יש מספר שאלות שכדאי לחשוב עליהן: כשנכס אסטרטגי מתפורר, האם הבוחר מעדיף ממשלה שמתקצבת משפיענים בחו"ל – או כזו שמטפלת בשורש הבעיה – במהלכים המרחיקים את ידידי ישראל?

ואם ישראל לא איבדה את התקציב, אלא את האמון, ולא התקציב – מי שמבקש לקנות אותו בכסף, אינו מבין שזה בדיוק מה שאי אפשר לקנות?

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.