מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב, שערכו פרופ' איתי אטר, פרופ' ניתאי ברגמן ודורון זמיר על בסיס נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ורישיונות משרד הבריאות, מצא כי בשנים 2023–2024 עזבו את ישראל 949 רופאים. כיוון ש-440 רופאים חזרו לארץ באותה תקופה, מדובר בעזיבה של 509 רופאים נטו.

ב-2024 לבדה איבדה ישראל, נטו, 328 רופאים. זהו שיא מאז תחילת המדידה של עזיבת רופאים ושבר חד אחרי עשור של יציבות יחסית. גל זה נוחת על מערכת שכבר סובלת מצפיפות רופאים ומהזדקנות שלהם יותר מהממוצע במדינות המפותחות. רבע מהרופאים בישראל בני 67 ומעלה.

החוקרים מזהירים מפני "יציאה משיווי משקל" וממעגל היזון שלילי, וקושרים את הזינוק למשבר הפוליטי-ביטחוני שמתקיים בארץ מסוף 2022. לפי סקרי דעת קהל, הגורם הדוחף לעזיבת משכילים אינו השכר, אלא איכות השלטון, המצב הפוליטי-ביטחוני והחשש לעתיד הילדים.

כמה רופאים עזבו את ישראל?

ד"ר ברי דנינו, סגן מנהל המחלקה לאורתופדיית ילדים במרכז הרפואי איכילוב, פרסם לפני כשבועיים באתר המקצועי DoctorsOnly טור דעה שכותרתו "האבחנה: אובדן התקווה". בטור הוא תיאר כיצד עמית בכיר, מנהל יחידה, סגר את מרפאתו ועזב עם משפחתו לניו זילנד.

דנינו טען כי מתוך כעשרים מומחים שאיתם עבד מאז סיום התמחותו, יותר משליש כבר עזבו. לדבריו, אין מדובר ברופאים שנכשלו אלא במצטיינים, וזו "בריחת תקווה" ולא בריחת מוחות רגילה.

טור דעה הוא עדות, לא נתון. אך כוחו של הטור הוא בכך שהוא מצביע על מגמה שכבר תועדה באופן מערכתי. מה מראים הנתונים? מי בדיוק עזב, כמה, מתי, והאם זו אכן מגמה חדשה, או רעש סטטיסטי? הנתונים המערכתי חמור לא פחות מהעדות של דנינו.

המחקר "ממצאים עדכניים על הגירת ישראלים", של חוקרי מאוניברסיטת תל אביב לפי נתוני הלמ"ס בשילוב רישיונות משרד הבריאות עוסק בין השאר ברופאים. לפי הממצאים, בשנים 2023–2024 עזבו 949 רופאים ישראלים. בקיזוז רופאים שחזרו מדובר ב-509 נטו.

ב-2024 לבדה עזבו 530 רופאים, חזרו 202, והמאזן השלילי עמד על 328 – שיא מאז תחילת המדידה של עזיבת הרופאים.

הנקודה המכריעה אינה המספר הבודד אלא קו המגמה. במשך כ-13 שנה נע מאזן ההגירה השלילי של רופאים בטווח יציב יחסית, בין אפס ל-130 בשנה. מאז 2021 חל שינוי חד: מ-116 ב-2021, ל-135 ב-2022, ל-181 ב-2023, ועד ל-328 ב-2024 – פי 2.5 בתוך שלוש שנים בלבד.

השיפוע התלול והעקבי הביא את החוקרים לדבר על "יציאה משיווי משקל".

המחקר מגדיר "מהגר" כמי ששוהה מחוץ לישראל יותר מ-270 יום בשנה הראשונה, כך שרופאים ברילוקיישן קצר אינם נכללים בו. כמו כן, הספירה אינה כוללת רופאים עולים שהצטרפו למערכת באותה תקופה. 

חולה קורונה מונשם במצב קשה במחלת הקורונה בבית החולים הדסה עין כרם, 1 בפברואר 2021, אילוסטרציה (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

האם היה מחסור ברופאים בארץ גם לפני גל העזיבה?

גל העזיבה אינו מתרחש בחלל ריק, אלא במערכת שכבר מתוחה. לפי דוח כוח האדם של משרד הבריאות (מרץ 2025), עמד מספר הרופאים בישראל ב-2022 על 3.5 רופאים לכל 1,000 תושבים – מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD, שעמד על 3.7.

חמור מכך הוא הרכב הגילאים: בסוף 2023 היו בישראל 46,981 רופאים רשומים, ורבע מהם כבר חצו את גיל 67, לעומת 17% בלבד ב-2010. כוח האדם הרפואי בישראל נמנה עם המבוגרים ביותר במדינות ה-OECD.

לכך מצטרף לחץ נוסף: רפורמת יציב, הנכנסת לתוקף ב-2026, מצמצמת את ההכרה בלימודי רפואה במוסדות בחו"ל. דווקא בוגרי חו"ל אלה איישו בעבר חלק ניכר מן ההתמחויות בפריפריה, ולכן המחסור צפוי להחריף שם תחילה.

במילים אחרות: גל הפרישה הצפוי, צמצום מקורות ההכשרה, וכעת גם יציאה מואצת של מומחים פעילים – שלושתם פועלים באותו כיוון.

למה הגירת רופאים שונה מהגירה רגילה?

הטענה השכיחה היא שהגירה היא עניין של כסף: שכר גבוה יותר, יוקר מחיה נמוך יותר. אך נתוני המחקר מצביעים על תמונה מורכבת יותר דווקא בקרב הרופאים. ב-2024 שני שלישים מן הרופאים שעזבו הוכשרו במוסדות ישראלים – עלייה לעומת כ-60%–65% בשנים קודמות.

כלומר, המערכת מאבדת יותר ויותר רופאים שהוכשרו על חשבון הציבור הישראלי, ושנדרשות שנים ארוכות כדי להחליפם. זהו ההבדל המהותי. אובדן של רופא צעיר טרם התמחות הוא אובדן של פוטנציאל; אובדן של מומחה ותיק, בוגר הארץ, הוא אובדן של הון אנושי שכבר הבשיל – של ידע, ניסיון ניתוחי ויכולת לחנוך את הדור הבא.

דנינו, בטורו, ניסח זאת כפרשנות אישית: לטענתו, עמיתיו עוזבים לא משום שהם מחפשים שכר גבוה יותר אלא משום שאיבדו אמון באפשרות לחיות כאן "חיים נורמליים". 

הפרשנות האישית של דנינו תואמת את המחקר. סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מנובמבר 2025 מצא כי  ישראלים בעלי הכנסה גבוהה ובעלי מקצועות בעלי ניידות גלובלית – הפרופיל המובהק של רופא בכיר – הם הנוטים ביותר לשקול עזיבה של הארץ.

הסקר מצא כי בקרב הנמנים עם המרכז ועם השמאל הפוליטי, גורמי הדחיפה ה"נפיצים" ביותר אינם השכר, אלא המצב הפוליטי, איכות השלטון, הרפורמה המשפטית (ההפיכה המשטרית) והחשש לעתיד הילדים. הנתון שמספרים הרופאים על עצמם – לא שכר, אלא אמון – עולה בקנה אחד עם תמונת המאקרו.

החוקרים מדגישים כי הסכנה אינה במספרים הנוכחיים של העוזבים כשלעצמם, אלא בדינמיקה. כל רופא שעוזב מחליש את המחלקה שהוא משאיר מאחור: העומס על הרופאים הנותרים גדל, השחיקה מתעצמת, ויכולת המערכת לחנוך מתמחים נשחקת.

מערכת מוחלשת הופכת אטרקטיבית פחות, וכך גדל התמריץ של רופאים נוספים לשקול עזיבה. כל יציאה, בלשון החוקרים, מגדילה את התמריץ של העמיתים לעשות כמוה. מרגע שהמספרים יחצו סף קריטי, הזהירו, היפוך המגמה עלול להיות קשה ביותר.

זהו ההבדל בין נתון מטריד לנתון מסוכן. נתון מטריד הוא צילום מצב. נתון מסוכן הוא מנגנון שמזין את עצמו – וזה בדיוק מה שהחוקרים מתארים.

רופאים וצוותי רפואה מפגינים בבי"ח שיבא נגד המהפכה המשפטית, 7 למארס 2023 (צילום: מחאת קפלן)

מדוע יש משבר של אמון בקרב הרופאים בישראל?

אם המניע לעזיבת רופאים אינו השכר, אלא האמון, מתבקשת השאלה במה בדיוק נשחק האמון. כאן הדיון יוצא מתחום הבריאות ללב המחלוקת הציבורית. בסקרים לא נמצאה סיבה ישירה ובודדת לעזיבת רופאים, אך הם הגדירו את איכות השלטון והחשש לעתיד הילדים בלב ההחלטה לעזוב.

אחד הגורמים לאבדן האמון הוא משבר השוויון בנטל. ביוני 2024 קבע בג"ץ פה אחד כי בהיעדר חוק פטור, על המדינה לפעול לגיוס תלמידי הישיבות, וכי אין בסיס חוקי להמשך תקצוב מוסדות שתלמידיהם חייבי גיוס ואינם מתגייסים.

בנובמבר 2025 חידד בית המשפט והוציא צו המחייב אכיפה אישית נגד מי שלא התייצבו לגיוס. במקביל, צה"ל הצהיר על מחסור של כ-12 אלף חיילים, יותר ממחציתם לוחמים – בעוד מספר המתגייסים מקרב עשרות אלפי תלמידי הישיבות בגיל גיוס נותר זעום.

על העלות הכלכלית של ההסדר אין כמעט מחלוקת מקצועית. 130 כלכלנים בכירים התריעו בפני בג"צ כי המשך הפטור, לצד הכבדת נטל המילואים ותקצוב מוסדות שבהם לא מלמדים לימודי ליבה, "מסכנים את קיום המדינה".

בתקציב 2025 הוקצו כ-5 מיליארד שקל ל"כספים קואליציוניים", ובהם כ-1.3 מיליארד שקל לתקצוב ישיבות ומוסדות תורניים.

הצד השני של אותו מטבע הוא שחיקת ההון האנושי שממנו צומחים, בין השאר, הרופאים של מחר. בסקר מיומנויות המבוגרים של ה-OECD לשנים 2022–2023 דורגה ישראל בתחתית הטבלה באוריינות קריאה ובמתמטיקה, ופערי ההישגים בין קבוצות האוכלוסייה נמנים עם הגדולים במדינות המפותחות.

כשמשאבים ציבוריים מופנים גם למוסדות שאינם מלמדים ליבה, ובד בבד מתקשה המערכת לצמצם פערים, נשחקת, בטווח הארוך, אותה תשתית אנושית שעליה נשענת גם הרפואה.

אין במחקרים הללו קביעה שרופא זה או אחר עזב בשל סוגיית הגיוס או סוגיה ספציפית אחרת. המחקרים מצביעים על כך שחלק ניכר מהמשכילים, ביניהם רופאים, עוזבים בגלל אובדן האמון והחשש לעתיד הילדים. הרופא העוזב הוא דוגמא לשחיקה רחבה הרבה יותר.

האם העזיבה קשורה למדיניות הממשלה הנוכחית?

לפי המחקרים, הדיון הציבורי על הגירת ישראלים התחדש לאחר הבחירות של נובמבר 2022, נוכח קידום הרפורמה המשפטית (ההפיכה המשטרית) והמחאה נגדה, והתחזק עוד יותר מאז הטבח ב-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה.

החוקרים מצאו, איפוא, קורלציה בין העיתוי הפוליטי-ביטחוני לבין הזינוק בעזיבה.

מה התוצאה של עזיבת הרופאים את ישראל?

והתוצאה ברורה. מערכת הבריאות הציבורית אינה מותרות, אלא תשתית. הזדקנותה ושחיקתה של המערכת אינן גורמות רק לתורים ארוכים אלא, במקרים קיצוניים, לאבחון מאוחר של מחלות.

כשמדינה מתחילה לאבד דווקא את מי שהכי קשה להחליף, ולא משום שמוצע לו שכר גבוה יותר במקום אחר, אלא משום שאיבד אמון – היא מאבדת יותר מרופאים. 

לסיכום: התמונה המצטברת ברורה: מגמת יציאה חדה של רופאים מהארץ, על רקע מערכת שכבר סובלת ממחסור בכוח אדם ומהזדקנות, בעיתוי שהחוקרים קושרים למשבר אמון פוליטי – משבר הניזון ממחלוקות ערכיות עמוקות, ובהן השוויון בנטל וסדר העדיפויות התקציבי.

שלוש שאלות העולות מהבעיה:

כשהרופאים שהכי קשה להחליף עוזבים לא בגלל שכר אלא, לפי עדותם, בגלל אובדן אמון – האם תוכנית ש"תשפר תנאים" לבדה נוגעת בשורש הבעיה, או שנדרש שינוי רחב יותר?

מערכות הבריאות והחינוך סובלות כבר שנים משחיקה. מדוע להתייחס לגל העזיבה הנוכחי כגזירת גורל, ולא ככשל מדיניות שאפשר למדוד ולתבוע לתקן?

מי מהמתמודדים בבחירות מציב את שימור כוח האדם הרפואי, ואת חיזוק התשתיות שמהן הוא ניזון, כיעד מספרי מדיד, ולא כסיסמה?

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.