בשיח הציבורי בישראל נהוג להציג ביטחון, כלכלה ורווחה כשלושה עולמות נפרדים. יש את הוויכוחים על גבולות והסכמים, את השיח על צמיחה ותעסוקה, ואת הדיון על בריאות, חינוך ורווחה. אבל ההיסטוריה מלמדת שהתחומים הללו קשורים זה בזה הרבה יותר מכפי שאנחנו נוטים לחשוב.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא תקופת ממשלת יצחק רבין השנייה, בשנים 1992-1995.

למי ששכח, מדובר היה בתקופה של אתגרים עצומים. ישראל קלטה בתוך שנים ספורות קרוב למיליון עולים מברית המועצות לשעבר. מערכת הבריאות עמדה תחת עומס חסר תקדים. מערכת החינוך נדרשה להתרחב במהירות. הביקוש לדיור, לתעסוקה ולשירותי רווחה זינק.

אבל ההיסטוריה מלמדת שתחומי הביטחון והכלכלה קשורים זה בזה הרבה יותר מכפי שאנחנו נוטים לחשוב. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא תקופת ממשלת רבין השנייה, בשנים 1992-1995

לכאורה, כל הסיבות היו קיימות לצמצום השקעות חברתיות ולהידוק חגורה. אבל אז קרה בדיוק ההפך.

ממשלת רבין בחרה להשקיע במדינה. לא רק בתשתיות, בכבישים ובבנייה, אלא גם בבני האדם. היא הרחיבה את ההשקעה בחינוך, בבריאות וברווחה, מתוך תפיסה שחוסן לאומי נבנה לא רק באמצעות צבא חזק, אלא גם באמצעות חברה חזקה.

השיא נרשם בחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהפך את הזכות לבריאות לזכות אוניברסלית עבור כל תושבי המדינה. שלושים שנה לאחר מכן, עדיין מדובר באחד החוקים החברתיים החשובים ביותר שנחקקו בישראל.

הנתונים מספרים את הסיפור טוב מכל סיסמה. במהלך שנות ה־90 עלתה ההוצאה הלאומית לבריאות מכ־7.3% מהתוצר לכ־8.4% מהתוצר (מאז שנת 2000 צנחה חזרה ל-7% ולא עלתה שוב, בשונה מרוב מדינות ה-OECD).

במקביל גדלו משמעותית תקציבי החינוך, נבנו אלפי כיתות לימוד חדשות ונקלטו מאות אלפי תלמידים במסגרת גל העלייה הגדול. ההוצאה החברתית הכוללת של מדינת ישראל הגיעה לכ־28%-29% מהתוצר, מהגבוהות בתולדות המדינה. זו לא הייתה רק תקופה של משא ומתן מדיני; זו הייתה תקופה של השקעה רחבת היקף באזרחי ישראל.

האם זה קרה רק משום שעמד בראשות הממשלה אדם בעל תפיסה חברתית? או שמה זה קרה רק בזכות הסכמי אוסלו? כנראה שגם וגם, אבל הסיפור האמיתי נמצא במפגש ביניהם.

לכאורה, כל הסיבות היו קיימות לצמצום השקעות חברתיות ולהידוק חגורה. אבל אז קרה בדיוק ההפך. ממשלת רבין בחרה להשקיע במדינה. לא רק בתשתיות, בכבישים ובבנייה, אלא גם בבני האדם

לאחר עשורים שבהם ישראל נשאה בנטל ביטחוני כבד במיוחד, תחילת שנות ה־90 הביאה עמה שינוי אזורי ובינלאומי. המלחמה הקרה הסתיימה. נפתחו ערוצי הידברות עם הפלסטינים. נחתם הסכם שלום עם ירדן. תחושת האיום לא נעלמה, אך נדמה היה שאפשר להתחיל לחשוב גם על העתיד האזרחי של המדינה.

כתוצאה מכך, הוצאות הביטחון כאחוז מהתוצר ירדו בהדרגה לעומת העשורים שקדמו לכך. במקביל, המשק הישראלי צמח במהירות, ההשקעות הזרות גדלו, והאמון בכלכלה הישראלית התחזק. השילוב הזה יצר מרחב תקציבי חדש.

אבל כאן מגיע החלק החשוב ביותר: המרחב התקציבי הזה לא מחליט בעצמו לאן יופנה הכסף. זו כבר החלטה פוליטית.

ממשלת רבין בחרה להפנות חלק משמעותי מהמשאבים להשקעה באזרחים. היא ראתה במערכת הבריאות, במערכת החינוך ובמערכת הרווחה נכסים אסטרטגיים לא פחות ממטוסים, טנקים או גדרות. היא הבינה שחוסן לאומי אינו נמדד רק ביכולת לנצח מלחמות, אלא גם ביכולת של אזרחים לקבל טיפול רפואי בזמן, לשלוח את ילדיהם למערכת חינוך איכותית ולחיות בכבוד.

כמי שעבדה כל חייה במערכת הבריאות, קשה לי להתעלם מההשוואה להווה. ישראל של 2026 עשירה לאין שיעור מזו של 1995. התוצר לנפש גבוה בהרבה, תעשיית ההייטק הפכה למנוע צמיחה עולמי, וההכנסות הלאומיות גדלו באופן דרמטי. ובכל זאת, ההוצאה הלאומית לבריאות לא גדלה, בתי החולים צפופים יותר, התורים ארוכים יותר, המחסור בכוח אדם רפואי חמור יותר, והפערים בין המרכז לפריפריה נותרו עמוקים.

הוצאות הביטחון כאחוז מהתוצר ירדו בהדרגה לעומת העשורים שקדמו לכך. במקביל, המשק הישראלי צמח במהירות, ההשקעות הזרות גדלו, והאמון בכלכלה הישראלית התחזק. השילוב הזה יצר מרחב תקציבי חדש

דווקא כאשר האוכלוסייה מבוגרת יותר, שיעור החולים הכרוניים גבוה יותר, והצרכים הבריאותיים גדולים יותר, חלקה של ההוצאה הלאומית לבריאות בתוצר נמוך מזה שהיה בסוף שנות ה־90. גם ההוצאה החברתית הכוללת אינה מגיעה לרמות שאפיינו את אותה תקופה.

אין בכך כדי לטעון שכל בעיותיה של מערכת הבריאות היו נפתרות אילו תהליך אוסלו היה מצליח. ההיסטוריה אינה פועלת כך. גם אין משמעות הדבר שכל ממשלה שמקדמת הסכם מדיני תביא בהכרח לשגשוג חברתי.

אבל יש קו מחבר ברור בין הדברים.

במאה ה־21, ביטחון לאומי אינו נמדד רק ביכולת להגן על הגבולות, אלא גם ביכולת להבטיח לאזרחים בריאות, חינוך, יציבות כלכלית וחוסן חברתי. כלכלה משגשגת, מערכת בריאות מתפקדת וחברה מלוכדת הן חלק בלתי נפרד מעוצמתה של מדינה.

גם למלחמות ולניהול סכסוך מתמשך יש מחיר כלכלי וחברתי. לפי נתוני משרד האוצר, ההוצאה הביטחונית של ישראל הגיעה בשנת 2024 ל־8.4% מהתוצר, לאחר שהוצאות המלחמה בעזה ובלבנון הסתכמו ביותר מ־110 מיליארד שקל.

כל משאב שמופנה להתמודדות עם סכסוך מתמשך הוא משאב שאינו מושקע במיטות אשפוז, בתקני רופאים, בכיתות לימוד, בתחבורה ציבורית או בבריאות הנפש. לכן, הסדרים מדיניים אינם רק שאלה של יחסי חוץ, אלא גם של סדרי עדיפויות לאומיים ושל היכולת להשקיע בעתיד האזרחי של המדינה.

גם למלחמות ולניהול סכסוך מתמשך יש מחיר כלכלי וחברתי. לפי נתוני האוצר, ההוצאה הביטחונית של ישראל הגיעה ב-2024 ל־8.4% מהתוצר, לאחר שהוצאות המלחמה בעזה ובלבנון הסתכמו ביותר מ־110 מיליארד שקל

כאשר ממשלות בוחרות לקדם הסדרים מדיניים במקום לנהל סכסוכים אינסופיים, הן אינן יוצרות רק הזדמנות להפחתת אלימות אלא גם ירידה בהוצאה לביטחון, צמיחה של עסקים וחברות וכניסת השקעות זרות. הן יוצרות אפשרות להפנות קשב, משאבים ואנרגיה לאומית פנימה אל החברה עצמה. וכאשר אותן ממשלות מחזיקות גם בתפיסת עולם חברתית, התוצאה יכולה להיות השקעה עמוקה יותר בבריאות, בחינוך וברווחה.

זו אולי המורשת המשמעותית ביותר של ממשלת רבין השנייה. לא רק הניסיון להגיע להסדר מדיני, אלא ההבנה שהיעד הסופי של הביטחון אינו הביטחון עצמו אלא היכולת לתת לאזרחים לשגשג, לצמוח ולחיות חיים טובים יותר.

במבט לאחור, שנות ה־90 מזכירות לנו ששלום איננו רק יעד מדיני. הוא גם כלי כלכלי וחברתי. הוא מאפשר למדינה להשקיע פחות בניהול הסכסוך ויותר בניהול העתיד.

השאלה הגדולה של ישראל בשנת 2026 אינה רק כיצד לנצח במלחמה הנוכחית. השאלה היא איזו מדינה אנחנו רוצים לבנות ביום שאחרי. האם נמשיך למדוד הצלחה רק במספר האיומים שסיכלנו, או גם במספר הרופאים שהכשרנו, הכיתות שבנינו, החולים שטופלו בזמן והילדים שקיבלו הזדמנות שווה.

כאשר ממשלות בוחרות לקדם הסדרים מדיניים במקום לנהל סכסוכים אינסופיים, הן אינן יוצרות רק הזדמנות להפחתת אלימות אלא גם ירידה בהוצאה לביטחון, צמיחה של עסקים וחברות וכניסת השקעות זרות

או במילותיו של יצחק רבין עצמו:

"ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כול, האדם – האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם. הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, וביטחון הוא גם התקווה של האדם" (הישיבה הראשונה של הכנסת ה-13, 13 ביולי 1992).

ד"ר רתם סיון הופמן היא רופאה מומחית לרדיולוגיה אבחנתית. מצנתרת מוח בכירה, לשעבר מנהלת מכון הדימות במרכז הרפואי מאיר, יו"ר פורום ישראל בריאה. אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו (במיל.), לצוער בקורס חובלים ולמתבגרת. ממובילות תנועת "אמא ערה" וחברה בחוג להנעה מדינית של מפלגת הדמוקרטים.