החתימה בוושינגטון לא תביא לפירוק נשק בשטח, ופער זה לא ייסגר על ידי צבא לבנון החלש או באמצעות "פתרון" סורי.

בסוף יוני, נחתם בוושינגטון הסכם מסגרת בין ישראל ללבנון, ומייד נשמעו הצהרות ניצחון משני צדי הגבול. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו קרא לזה הישג היסטורי, ראש ממשלת לבנון נוואף סלאם הציג אותו כצעד לקראת ריבונות מלאה, ושר החוץ האמריקאי מרקו רוביו בירך על ההסכם המגיע לשני העמים.

יש בהחלט מה לברך עליו; זו פעם ראשונה מזה עשרות שנים שממשלת לבנון חותמת על מסמך המקבל אחריות על הנעשה בשטחה, ומחייבת את עצמה לפירוק כל הארגונים החמושים הלא־מדינתיים – ניסוח דיפלומטי מנומס המכיל בתוכו את פירוק חזבאללה.

אבל בין הצהרת כוונות לבין מציאות בשטח קיים פער גדול, ואסור לנו כאזרחים ישראלים שחיים עם התוצאה, להשלות את עצמנו שהנייר הזה הופך מחר את צבא לבנון לכוח המפרק את חזבאללה מנשקו.

בין הצהרת כוונות בהסכם המסגרת עם לבנון לבין המציאות בשטח קיים פער גדול, ואסור לנו, כאזרחים ישראלים שחיים עם התוצאה, להשלות עצמנו שהנייר הזה הופך מחר את צבא לבנון לכוח המפרק את חזבאללה מנשקו

הבעיה אינה ברצון, אלא ביכולות. ייתכן שבביירות לראשונה מזה זמן רב, ישנה הנהגה שבאמת רוצה להוציא את המדינה מעבדות לחזבאללה ולאיראן. הנשיא ג'וזף עאון וראש הממשלה סלאם מגדירים את ההסכם הישג דיפלומטי, וגם הציבור החילוני והנוצרי בלבנון מותש ממלחמה שלא בחר בה.

אבל רצון פוליטי הוא לא אותו דבר כמו יכולת מבצעית. צבא לבנון, כפי שגם גופי מחקר ישראליים מזהירים בבירור, נחות אל מול ארגון חזבאללה גם במצבו החלש כיום.

מדובר בצבא ששנים ארוכות פעל לצד חזבאללה או הסיט מבטו הצידה כשהארגון התבצר בדרום המדינה, כאשר חלק מאנשי צבא לבנון אינם נאמנים לממשלת לבנון ומשתפים פעולה עם חזבאללה. לבקש מצבא זה, לפרק בכוח ארגון המחזיק כ־15–20 אחוז מהמושבים בפרלמנט, נהנה מתמיכה עמוקה בקהילה השיעית ומחזיק ביכולת צבאית עצמאית, זו לא בקשה טכנית – זו בקשה העלולה להוביל למלחמת אזרחים, וחזבאללה כבר רמז על כך בגלוי.

התגובה של חסן פדלאללה, חבר פרלמנט מטעם חזבאללה, לחתימת ההסכם – הייתה ברורה: ארגון הטרור לא ימסור את נשקו, ורואה בשטח שהוא מחזיק זכות קיום. מנהיג הארגון נעים קאסם הלך רחוק יותר וכינה את ההסכם "שגיאה היסטורית", תוך שהוא דורש להפריד לחלוטין בין נסיגת ישראל לבין סוגיית הנשק בכל לבנון.

הבעיה אינה ברצון, אלא ביכולות. רצון פוליטי הוא לא אותו דבר כמו יכולת מבצעית. צבא לבנון, כפי שגם גופי מחקר ישראליים מזהירים בבירור, נחות אל מול ארגון חזבאללה גם במצבו החלש כיום

זו לא רק רטוריקה, זו הצהרת כוונות של ארגון טרור, המבין כי ברגע שהוא יתפרק מנשקו, הוא מאבד את מקור הכוח האמיתי שלו, לא רק מול ישראל, אלא מול החברה הלבנונית. ולכן ההסכם, ככל שהוא מנוסח היטב, נשען על הנחת יסוד בעייתית, שממשלה חלשה תכפה על ארגון חמוש חזק ממנה לוותר על נשקו מרצון.

לעניות דעתי, מהלך פיילוט של שני אזורים, כפי שעולה מפרסום פרטי ההסכם, אין בכך די וההישג יהיה מוגבל. פיילוט זה מתוכנן להתקיים באזור נבטיה, לאחר שצה"ל כבר השלים טיפול בתשתיות חזבאללה ומעביר אחריות לצבא לבנון בפיקוח אמריקאי. ישראל מבהירה שהיא נשארת ב"קו הצהוב" ובאזור הביטחון עד שיוכח בפועל, ולא בהצהרות, שחזבאללה לא מתבסס מחדש.

גם גורמים ישראלים בכירים מודים בגלוי כי אם הפיילוט בשני תאי השטח הראשונים ייכשל, לא יהיה מעבר לשלב הבא. זו לא מפת דרכים לפירוק כללי של חזבאללה – זו בדיקת היתכנות זהירה ומדודה, שתלויה בכל שלב באימות אמריקאי־ישראלי ולא בהצהרה לבנונית.

גם מכוני מחקר ישראליים מזהירים: בלי דרך אמינה להתגבר על ההתנגדות הפוליטית והצבאית של חזבאללה, ההסכם עלול להישאר מסמך שאפתני על הנייר, ולא מציאות מבצעית.

לדעתי ההישג יהיה מוגבל. גם מכוני מחקר ישראליים מזהירים: בלי דרך אמינה להתגבר על ההתנגדות הפוליטית והצבאית של חזבאללה, ההסכם עלול להישאר מסמך שאפתני על הנייר, ולא מציאות מבצעית

והפתרון הסורי? זה לא פתרון – זה הימור מסוכן. ובכל זאת מתוך התסכול הזה, עלה בשבועות האחרונים רעיון נוסף – הפעם מפי הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, שהביע אכזבה מהאופן בו ישראל "לא מצליחה להזיז" את חזבאללה, וטען שהוא קרוב ל"לתת את זה לסוריה", כלומר לאפשר לנשיא הסורי אחמד א-שרע, לשעבר מוחמד אל ג'ולאני, מנהיג ארגון הג'יהאד הסלפי, להיכנס לדרום לבנון ולהילחם בחזבאללה.

הבעיה היא שאיש לא ביקש מא-שרע לספק את הפתרון הזה, והוא עצמו דחה את ההצעה בפומבי, יותר מפעם אחת. הוא הבהיר שדבריו של טראמפ "פורשו באופן שגוי", שסוריה לא מתכוונת "לפלוש ללבנון מחר בבוקר", ושתפקידה יהיה לכל היותר סיוע מדיני, כלכלי וחברתי, דרך המוסדות הלבנוניים ולא בכניסה צבאית.

וגם אם א-שרע היה רוצה, השאלה האם הוא יכול נשארת פתוחה לגמרי. הצבא הסורי החדש עדיין בתהליך בנייה, מתמודד עם שברים פנימיים ועדתיים עמוקים, ואינו ערוך למבצע צבאי מורכב מחוץ לגבולותיו.

גם גורמים ישראלים שמכירים את התמונה מהצד השני של הגבול, תיארו את הרעיון כ"מציאות וירטואלית" – חזבאללה כבר לא קיים כמעט בסוריה עצמה, וכניסה סורית ללבנון עלולה לגרור את דמשק לביצה, להחריף מתחים עדתיים, ואף לספק לאיראן ולחזבאללה נרטיב חדש של "כיבוש סוני", שיחזק ולא יחליש אותם. במילים פשוטות: סוריה זה לא פתרון, זה הימור על מדינה שרק מתחילה לעמוד על הרגליים, שיכול להתפוצץ בפנים של כל הצדדים – כולל ישראל.

לסיכום, עם פחות אשליות ויותר סבלנות, ההסכם עם לבנון הוא הישג אמיתי – אבל הישג דיפלומטי, ולא ביטחוני. פירוק חזבאללה מנשקו, אם בכלל יקרה, לא יקרה כי חתמו על נייר בוושינגטון, וגם לא כי מישהו יעביר את התיק לצבא זר שממילא מסרב לקחת אותו. זה יקרה בתהליך איטי, כואב ומדורג, שבו ישראל שומרת על חופש פעולה אמיתי בשטח, ארה"ב ממשיכה ללחוץ ולאמת כל שלב, וצבא לבנון בונה בהדרגה, בזהירות ותחת פיקוח, את היכולת והלגיטימציה לעשות מה שהוא לא הצליח לעשות עשרים שנה.

גם אם א-שרע היה רוצה לטפל בחזבאללה בסוריה, לא בטוח שהוא יכול. הצבא הסורי החדש עדיין בתהליך בנייה, מתמודד עם שברים פנימיים ועדתיים עמוקים, ואינו ערוך למבצע צבאי מורכב מחוץ לגבולותיו

מי שמצפה לתוצאה מהירה – מהסכם, מסוריה, או מכל קיצור דרך אחר, זהו מתכון לאכזבה. ומי שחי על הגבול הצפוני של מדינתנו יודע, המחיר של אשליה בטוחה יותר בפוליטיקה מאשר בשטח, אבל בסוף הוא נגבה באותו מטבע.

סטיב בלחסן הוא סא"ל (במיל'), מתמחה בניתוח סוגיות גיאופוליטיות וביטחוניות. בעל תואר MBA בניהול משברים ובניית חוסן, עם התמחות בחיבור שבין אסטרטגיה צבאית לחוסן לאומי ואזרחי.