בשבועות האחרונים חזרו יהודה ושומרון להיות מוקד הסיכון המרכזי של מדינת ישראל. לא בגלל אירוע יחיד או פיגוע בודד שתפס כותרות, אלא בגלל הצטברות סימנים שמזהה כל העוסק בהערכת מצב מקצועית.

עלייה בתדירות ניסיונות הפיגוע, התרחבות המעגל הגאוגרפי, ירידה בגיל המפגעים והתקצרות מחזור הזמן בין החלטה לביצוע – אינם נתונים אקראיים, אלא מגמה.

תשעה באב והימים שאחריו סיפקו את הזרז. העלייה להר הבית, התמונות שהופצו מהמתחם והרטוריקה שליוותה אותן, נקלטו בעולם הערבי ובזירה הפלסטינית, לא כאירוע דתי אלא כהצהרה פוליטית.

תשעה באב והימים שאחריו סיפקו את הזרז. העלייה להר הבית, התמונות שהופצו מהמתחם והרטוריקה שליוותה אותן, נקלטו בעולם הערבי ובזירה הפלסטינית, לא כאירוע דתי אלא כהצהרה פוליטית

אין כאן חידוש. הר הבית שימש נקודת הצתה בכל אחד מסבבי ההסלמה המשמעותיים של שלושת העשורים האחרונים, מספטמבר 2000 ועד מבצעי הלחימה בעזה. אך הפעם ההבדל הוא הזרז הנופל על תשתית שכבר רוויה.

הטעות המרכזית בשיח הציבורי היא ההנחה שפיגוע הוא אירוע ספונטני. למעשה, התשתית הוכנה מראש. פיגוע הוא תוצר של תהליך הנמשך שבועות ולעיתים חודשים. זיהוי מועמד, בניית מוטיבציה, הכשרה בסיסית, השגת אמצעי לחימה, תצפית על היעד ובחירת עיתוי.

כאשר אנו רואים פיגוע היום, אנו למעשה צופים בהחלטה שהתקבלה לפני חודשים, ועלינו להפנים שהפיגועים הבאים נרקמים ברגעים אלו בראשם של גורמי הטרור, והם אינם תגובה למה שיקרה מחר, אלא תוצר של מה שכבר קרה.

בצפון השומרון, במרחב שכם וג'נין, פועלות חוליות בעלות אופי מקומי שאינן מסונפות באופן מלא לאף ארגון מרכזי, אך נהנות ממימון, מהכוונה ומאספקת אמצעים מגורמים חיצוניים, לרבות איראן. המודל הזה הוא הסיוט המבצעי הקלאסי: מבנה מבוזר, ללא היררכיה ברורה, ללא מטה שניתן לפגוע בו, וללא כתובת שניתן להרתיע. מול ארגון היררכי אפשר לפעול בשיטות המוכרות. מול רשת מבוזרת נדרשת עבודת מודיעין אינטנסיבית, מתמשכת ויקרה, שאין לה נקודת סיום.

לוח הזמנים הפוליטי משמש כמכפיל סיכון, וככל שנתקרב למועד הבחירות בישראל, עוצמת האיום תגדל. זו אינה תחזית פסימית, אלא הבנה בסיסית של היגיון הפעולה של ארגוני טרור.

כשאנו רואים פיגוע היום, אנו צופים בהחלטה שהתקבלה לפני חודשים. עלינו להפנים שהפיגועים הבאים נרקמים כעת בראשם של גורמי הטרור, והם לא תגובה למה שיקרה מחר, אלא תוצר של מה שכבר קרה

מערכת בחירות מייצרת שלושה תנאים המשרתים את מבצעי הפיגוע.

1. רגישות ציבורית מוגברת, שבה כל אירוע ביטחוני מקבל משקל פוליטי מוכפל.
2. פוליטיזציה של התגובה, שבה כל החלטה מבצעית נבחנת דרך עדשה מפלגתית, מה שמאט קבלת החלטות ומצמצם את מרחב התמרון של הדרג המקצועי.
3. חלון ההזדמנויות שבין ממשלה יוצאת לנכנסת, שבו הרציפות התפיסתית נשחקת.

ארגוני הטרור למדו את המערכת הישראלית היטב. הם מבינים שפיגוע בתקופת בחירות אינו רק אירוע ביטחוני, אלא כלי להשפעה על סדר היום הפוליטי הישראלי. זהו שימוש קלאסי בטרור ככלי פוליטי ונעשה בו שימוש חדשות לבקרים.

המילים כתשתית

השיח הבינלאומי המתחדש סביב חזון שתי המדינות, על רקע ההכרזות האחרונות של מספר מדינות אירופיות, אינו מתקיים בחלל ריק. הוא נקלט בשטח בפרשנות מסוימת מאוד, שלפיה המאבק האלים משתלם.

איני נכנס כאן לשאלת ההיתכנות של הסדר מדיני. זו שאלה לגיטימית שיש לה תומכים ומתנגדים רציניים בשני הצדדים ואינה מכריעה את הטיעון המקצועי, שהוא צר יותר. כאשר הכרזות מדיניות מתפרסמות ללא גינוי חד-משמעי של פעולות טרור, או התניה מפורשת בפירוק תשתיות אלימות – נוצר קישור סיבתי בתודעת השטח בין אלימות לבין הישג מדיני. הקישור הזה, גם אם לא התכוונו אליו, משמש כדלק.

ההיסטוריה מלמדת

בכל תקופה שבה נוצרה ציפייה מדינית ללא מנגנון אכיפה מקביל נגד הטרור, ראינו עלייה ולא ירידה בפעילות האלימה. הארגונים שאינם שותפים להסדר מעוניינים לחבל בו, והדרך היעילה ביותר לחבל בתהליך מדיני היא פיגוע.

מעגל התגמול

נוסף על כך פועל גורם שאין להתעלם ממנו: פעולות התגמול. כאן נדרשת אמירה שאינה נוחה לחלק מהחברה הישראלית: אירועי אלימות מצד גורמים ישראליים בשטח, בין אם כתגובה לפיגוע ובין אם ביוזמה, מייצרים מעגל הזנה עצמי. כל אירוע כזה מספק לארגוני הטרור חומר גיוס, מייצר לחץ בינלאומי על ישראל, ומכרסם ביכולת התיאום עם גורמי הביטחון הפלסטיניים.

אירועי אלימות מצד גורמים ישראליים בשטח, כתגובה לפיגוע או ביוזמה, מייצרים מעגל הזנה עצמי. אירוע כזה מספק לארגוני הטרור חומר גיוס, מייצר לחץ בינלאומי על ישראל, ומכרסם ביכולת התיאום עם הביטחון הפלסטיני

מבחינה מקצועית טהורה, מדובר בפגיעה ביכולת המבצעית של ישראל. כל אירוע כזה מסיט משאבי כוח אדם ומודיעין ממשימת הסיכול אל משימת הסדר הציבורי, ומעניק ליריב הישג שלא היה משיג בכוחות עצמו.

זה אינו סיפור מקומי

הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר תהיה להתייחס ליהודה ושומרון כזירה נפרדת. אך הגאוגרפיה אינה מאפשרת זאת.

המרחק מקו התפר לריכוזי האוכלוסייה במרכז הארץ נמדד בדקות נסיעה. ערי השרון, המרחב שסביב כפר סבא, ראש העין, פתח תקווה, ראשון לציון והערים הסמוכות לקו, נמצאות בטווח שאינו מותיר זמן התרעה משמעותי. כל חדירה מוצלחת מתורגמת תוך זמן קצר לאירוע במרחב אזרחי צפוף.

זהו ההבדל המהותי בין הזירה ביהודה ושומרון לכל זירה אחרת, שבה יש מרחב התרעה ומערכות הגנה אקטיביות, ובקו התפר אין. יש גדר, שחלקה אינו רציף, אל מול אוכלוסייה אזרחית.

מסקנה: חבית הנפץ הזו מעולם לא פורקה.

במשך שנים הסתפקנו בניהול הסיכון ובכיבוי שרפות, במקום בטיפול בשורשיו. האשליה היא שהתנאים יציבים, אך הם אינם.

ההערכה המקצועית שלי ברורה: הזירה נמצאת בעיצומו של תהליך הסלמה, לא לפניו. חלון ההיערכות נמדד בשבועות ולא בחודשים. הוא מחייב שלושה דברים.

1. ראשית, השקעה מודיעינית מוגברת ברמת החוליה המקומית, שם מתקבלות ההחלטות.
2. שנית, שמירה קפדנית על הפרדה בין השיקול המבצעי לשיקול הפוליטי לאורך תקופת הבחירות.
3. שלישית, אכיפה נחושה נגד כל גורם המייצר אלימות מצד ישראל, לא כמחווה מוסרית אלא כצורך מבצעי מובהק.

במשך שנים הסתפקנו בניהול הסיכון וכיבוי שרפות, במקום טיפול בשורשיו. האשליה היא שהתנאים יציבים, אך הם אינם. ההערכה המקצועית שלי ברורה: הזירה נמצאת בעיצומו של תהליך הסלמה, לא לפניו

מדינות מוערכות לא לפי מספר האיומים שהן מזהות, אלא לפי המהירות שבה הן פועלות אחרי שזיהו אותם. את האיום הזה זיהינו, השאלה היחידה שנותרה היא מתי נפעל ובאיזה מחיר.

סטיב בלחסן הוא סא"ל (במיל'), מתמחה בניתוח סוגיות גיאופוליטיות וביטחוניות. בעל תואר MBA בניהול משברים ובניית חוסן, עם התמחות בחיבור שבין אסטרטגיה צבאית לחוסן לאומי ואזרחי.