בסיום מושב הקיץ של הכנסת לשנת 2026 התכנסה בכנסת שדולה המקדמת הצעת חוק להקמת מועצות שכונתיות נבחרות. סקר שהוצג באותה ישיבה מסביר מדוע השכונה נותרה הדרג היחיד שבו ישראלים עדיין מסוגלים להגיע להסכמה. לא המדינה ולא העירייה: דווקא השכונה היא שתיתן לישראלים דרך לשקם את המרקם החברתי ואת האמון ההדדי.

*  *  *

ב־21 ביולי התקיימה בכנסת ישיבת עבודה של השדולה לייצוג אישי וקהילתי בשלטון המקומי, העוסקת בשאלה אחת: איך יישמע קולו של התושב בעירו. את השדולה רשם ח"כ עמית הלוי (הליכוד), והיוזמה באה מתנועת "דרך ארץ" וממרכז המחקר שלה, "דור מוריה".

את התנועה מוביל הרב אלכסנדר חייט מירושלים – רב אורתודוקסי בעל כמה תארים אקדמיים, המלמד שפת תכנות ותורה. סביב השולחן ישבו פעילי הקבוצות העירוניות של התנועה, ישראלים דוברי רוסית, והם שניסחו את הצעת החוק שנדונה. את סוגיות הביטחון העלה יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בועז ביסמוט.

ביולי התקיימה בכנסת ישיבת עבודה של השדולה לייצוג אישי וקהילתי בשלטון המקומי, העוסקת בשאלה: איך יישמע קולו של התושב בעירו. סביב השולחן ישבו פעילי הקבוצות העירוניות של התנועה, ישראלים דוברי רוסית

הכול צומח מטענה אחת של חייט. הציבור דובר הרוסית – כשישית מן האוכלוסייה היהודית בישראל – מורכב מאנשים שכל אחד מהם חזק בפני עצמו: מהנדסים, רופאים, יזמים, מדענים. אבל בין האנשים האלה לבין המדינה אין דבר. כל אדם מסתדר בכוחות עצמו כל עוד הוא יכול, וכשאינו יכול – אין לאן לפנות.

עוצמה ציבורית אינה נובעת מכישרון אלא ממוסדות, ואותם מנסה התנועה להשלים. מכאן שתי ההצעות שנדונו בישיבה: האחת על קולו של התושב בעירו, השנייה על נגישות לשירותים ממלכתיים.

הראשונה היא הצעת החוק למועצות שכונתיות, שהונחה על שולחן הכנסת ב־25 במאי. על הנייר אפשר להקים ועד שכונתי כבר היום: האפשרות מעוגנת בפקודת העיריות. בפועל כמעט אין כאלה, כי הכול תלוי בעירייה – הדבר נתון לשיקול דעתה הבלעדי. ואם תקים, היא שתקבע בעצמה במה יעסוק הוועד ומאיזה תקציב.

הצעת החוק הופכת את המועצה לנבחרת, מחייבת את הרשות להקים אותה משהתקיימו התנאים הקבועים בחוק, מפרטת מה בדיוק המועצה מחליטה, ומקצה לשכונה נתח מתקציב העירייה. במילים אחרות: לשכונה יש כסף משלה וסמכויות משלה, ולתושב יש למי לפנות בעניין בית ספר, כביש או גינה ציבורית.

החשבון פשוט. אחרי הבחירות לכנסת יתחילו הערים כמעט מייד להיערך לבחירות לרשויות המקומיות ב־2028 – מחזור של חמש שנים שנמדד מן המועד המקורי, אוקטובר 2023, והדחייה בשל המלחמה לפברואר 2024 לא איפסה אותו. אם יספיקו לחוקק, יבחרו הישראלים לא רק ראשי ערים ומועצות עיר אלא גם את המועצות השכונתיות שלהם.

לכן מתכוונת "דרך ארץ" לפנות לחברי הכנסת המתמודדים בבחירות בהצעה לכלול את החוק במצעם ולהתחייב בפומבי להעבירו בכנסת הבאה. זו בקשה צנועה: חוק המקנה לתושב קול ברחוב שלו אינו שייך לימין ולא לשמאל, ואינו עולה למועמד דבר במערכה שהוא באמת מנהל.

הציבור דובר הרוסית – כשישית מן האוכלוסייה היהודית בישראל – מורכב מאנשים שכל אחד מהם חזק בפני עצמו: מהנדסים, רופאים, יזמים, מדענים. אבל בין האנשים האלה לבין המדינה אין דבר

ההצעה השנייה נראית מתחום אחר לגמרי. היא נובעת מאותה טענה. נישואים, גירושים, גיור, קבורה ובירור יהדות אינם עניין דתי פרטי בישראל. אלה הליכים ממלכתיים, ובלעדיהם אדם אינו יכול להקים משפחה ואינו יכול להביא את הוריו לקבורה.

אלא שעבור רבים מעולי ברית המועצות לשעבר ההליך הזה נתקע. הרבנות הראשית אינה יודעת לקרוא מסמכים סובייטיים, מחסום השפה מחמיר את הבעיה, ובמועצות הדתיות המקומיות אין מי שמתמצא בשתי המערכות. התוצאה היא ששירותי הסיוע הממלכתיים קיימים על הנייר, ובפועל נותרים מול המערכת לבדם גם עולים חדשים וגם ותיקים.

תיקים שאצל ישראלים אחרים נסגרים בתוך שבוע נמשכים כאן שנים.

השדולה מציעה פתרון בשני צעדים: להקצות במועצות הדתיות המקומיות תקנים לרבנים דוברי רוסית – לשם כך די בהחלטת ממשלה – ולהוסיף בחוק הרבנות הראשית רב ראשי שלישי, דובר רוסית.

אין מדובר במכסה עדתית: התפקיד מוגדר לא לפי מוצא אלא לפי כשירות: שליטה בשפה והיכרות עם הארכיונים הסובייטיים. והקשר למועצות השכונתיות ישיר. העירייה מחליטה על השכונה, הרבנות רושמת נישואים וקבורה – שני השירותים קיימים במדינה, שניהם ממומנים, ושניהם אמורים לעמוד לרשות כל אזרח. מה שאינו קיים הוא כתובת שאליה יוכל אדם מסוים לפנות בעניינו: בשכונה אין גוף שיטפל ברחוב שלו, ובמועצה הדתית אין מי שיעבור על התיק שלו. מועצה שכונתית ורב בתקן הם שתי תשובות שונות לאותו חסר.

הקבוצות העירוניות של "דרך ארץ" פועלות בירושלים, פתח תקווה, חיפה, נהריה, אשקלון, עכו, אשדוד, ראשון לציון, בת ים, כרמיאל, טירת כרמל, בני ברק, חולון, נתניה וערים נוספות. אלה קבוצות שבהן פועלים יחד ישראלים דתיים וחילונים, שכבר מנסים – בינתיים בלי חוק – למפות את בעיות השכונה, לבחור בין חלופות פתרון ולאתר משאבים למימושן. כך בודקים אם מה שכתוב בהצעת החוק באמת עובד, ואם מועצות שכונתיות יכולות לשמש כלי לשיתוף פעולה בין־מגזרי.

נישואין, גירושין, גיור, קבורה ובירור יהדות אינם עניין דתי פרטי בישראל. אלה הליכים ממלכתיים, ובלעדיהם לא ניתן להקים משפחה או להביא הורים לקבורה. אלא שעבור רבים מעולי ברית המועצות לשעבר ההליך נתקע

הסעיף האחרון בסדר היום הוקדש להצגת הנתונים. מרכז המחקר "דור מוריה" ומכון "גאוקרטוגרפיה" סקרו בסוף יוני מדגם ארצי מייצג של 1,006 נשאלים בני 18 ומעלה; טעות הדגימה ±3.1%.

הממצא הראשון: המדינה מסכימה בדבר אחד. את הכלכלה מציינים 26.4% כבעיה החשובה ביותר לקראת הבחירות, והמספר כמעט אינו זז בין המגזרים – מ־23.7% בקרב הנשאלים הערבים ועד 30.1% בקרב המסורתיים. הביטחון במקום השני בסך הכול, 24.9%, אך שם ההסכמה נשברת: 33.9% בקרב הדתיים לעומת 7.7% בקרב הערבים. בכלכלה, ורק בכלכלה, אומרים חילונים, דתיים וערבים אותו דבר.

הממצא השני: הדבר אינו משפיע על ההצבעה. כשנשאלים אותם אנשים מה החשוב ביותר עבורם בבחירת מפלגה, את הכלכלה מציינים 9.6%. במקום הראשון, בפער גדול, אישיות המנהיג – 30.9%. הבוחר מזהה את הבעיה ומצביע כאילו אינה קיימת, משום שכבר מזמן אינו מצפה שמה שהובטח ייעשה.

הממצא השלישי מסביר מדוע ההסכמה בצמרת אינה נוצרת. כל מחנה סבור שהמדינה מתנהלת לפי כללי יריבו. בקרב החילונים 42.8% רואים בישראל מדינה דתית ו־30.9% מדינה חילונית; בקרב הדתיים התמונה מתהפכת – 49.8% מגדירים את המדינה חילונית ו־26.6% דתית. השאר בכל קבוצה השיבו "במידה שווה" או לא הביעו עמדה. לוויכוח ששני צדדיו רואים את עצמם מפסידים אין נקודה טבעית שבה הוא נסגר.

חילופי שלטון אינם נובעים מכך. 67.4% אינם מרוצים מן הממשלה ו־54.7% סבורים שהכיוון שגוי, אך למפלגות הקואליציה מצביעים 32.1%, לרשימות האופוזיציה היהודיות 44.1%, למפלגות הערביות 4.5%, לאחרות 4.7%, ו־14.8% טרם החליטו – במגזר הערבי 31.4%. קולות האופוזיציה מתחלקים בין חמישה מחנות לפחות. תשעה מכל עשרה שכבר החליטו אינם מתכוונים לשנות את דעתם. התוצאה תלויה לא בשכנוע אלא בשאלה אם רשימות האופוזיציה ירוצו יחד או לחוד – ובשיעור ההצבעה.

תוצאה אחת עומדת בפני עצמה. גם בקרב מי שמרוצים מן השלטון, האמון נתון לאדם ולא למפלגה: בקרב הסבורים שהמדינה הולכת בכיוון הנכון, 60.9% מציינים את בנימין נתניהו כראש הממשלה המתאים ביותר, ואילו 39.5% מוכנים להצביע לליכוד – פער של 21.4 נקודות בין מנהיג למפלגתו שלו, בקרב תומכיו שלו. זה כבר לא עניין של ממשלה מסוימת. מפלגה, מצע, ממשלה – זו השרשרת שדרכה אמורה ציפייתו של בוחר להפוך להחלטה, והשרשרת הזאת נותקה.

הישראלים לא שכחו להסכים. זה קורה בקנה מידה קטן יותר. שכנים שלעולם לא יסכימו ביניהם על הרפורמה המשפטית מסתדרים היטב בעניין בית ספר, כביש וגינה. עבודה כזאת נעשית גם עכשיו, דרך ועדי שכונות וקבוצות תושבים יוזמות, אלא שאין להן זכויות, אין להן סמכויות ואין להן כסף. הצעת החוק נותנת את שלושתם.

שכנים שלעולם לא יסכימו ביניהם על הרפורמה המשפטית מסתדרים היטב בעניין בית ספר, כביש וגינה. זה נעשה גם עכשיו, בוועדי שכונות וקבוצות תושבים – אך ללא זכויות, סמכויות וכסף. הצעת החוק נותנת את שלושתם

נהוג לקרוא את הפוליטיקה הישראלית כמרוץ ל־61 מנדטים. נתוני יוני אומרים שהקואליציה אינה מגיעה לרוב, ולאופוזיציה אין מבנה שלטון מוכן. אבל העניין אינו באריתמטיקה של מנדטים: לא קולות חסרים אלא מקומות שבהם האזרח באמת מכריע במשהו. בחירות אינן מספקות זאת. מוסדות של השתתפות ציבורית יכולים.

איגור קמיניק הוא אסטרטג פוליטי, ופעיל אזרחי ישראלי בולט. הוא משמש כמנכ"ל המרכז האנליטי האסטרטגי הישראלי והארגון הלא ממשלתי דור-מוריה. עבודתו מגשרת במידה רבה בין מחקר מדיניות ציבורית לבין הסברה תקשורתית, ומכוונת במיוחד לקהל הדמוגרפי הגדול דובר הרוסית בישראל.