הקמפיין היעיל והמושקע של גדי איזנקוט ומפלגת "ישר" שהקים עשה את מה שהוא היה אמור לעשות – העביר את הבכורה בגוש מתנגדי בנימין נתניהו מנפתלי בנט לאיזנקוט, שהלך והתחזק ככל שבנט הלך ונחלש.

בסקרים האחרונים השתווה מספר המנדטים של איזנקוט לזה של הליכוד, ובחלק מהסקרים הוא גובר גם על נתניהו בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה. למעשה מדובר בהגשמת החלומות של מנהלי הקמפיין של איזנקוט, אשר זיהו את החולשה היחסית של גוש בנט-לפיד וניצלו אותה כדי להעביר את איזנקוט לראש הגוש.

הבעיה כמובן היא שבנט אינו היריב של איזנקוט (אף שעיקר הקמפיין כוון נגדו) אלא נתניהו. וכאן, למרבה האכזבה, לא נרשמה שום התקדמות, אולי אפילו להפך. הקמפיין של איזנקוט לא הוסיף אפילו מנדט אחד לגוש מתנגדי נתניהו, שנשאר תקוע סביב 60-55 מנדטים, כפי שהיה בתחילת הקמפיין.

הבעיה היא שבנט אינו היריב של איזנקוט (למרות שעיקר הקמפיין כוון נגדו) אלא נתניהו. וכאן, למרבה האכזבה, לא נרשמה התקדמות, אולי אפילו להפך. הקמפיין של איזנקוט לא הוסיף אפילו מנדט לגוש מתנגדי נתניהו

כדי להבין את הפרדוקס הזה צריך להביט במבט רחב יותר על המציאות הפוליטית שבה אנחנו נמצאים. לצורך כך אפשר להסתכל על הבחירות שנערכו בהונגריה באפריל 2026, שם גברה מפלגת "טיסה" בראשות פטר מדיאר על מפלגתו הוותיקה והלאומנית-פופוליסטית של ויקטור אורבן, וניצחה בבחירות ברוב גדול.

במבט שטחי נראה שמדובר בעניין טכני גרידא – התלכדות נדירה מאחורי מועמד יחיד שהבטיחה את הניצחון. אבל הסיבה העיקרית לניצחון היא ההכרה של כל מי שתמך במועמדותו של מדיאר בכך שהמציאות הפוליטית שינתה את פניה: הציבור ההונגרי, ובפרט הצעירים, מאס בדגם ה"דמוקרטיה הלא-ליברלית" של אורבן, ורק מועמד מרכז-ימין צעיר יחסית – שאינו מזוהה עם השמאל הישן אך גם דוחה את הלאומנות הקיצונית – היה מסוגל לגבור עליו. זוהי דוגמה בודדת מתוך מגמה עולמית רחבה ומתועדת.

סיומה של המלחמה הקרה עם התפרקות ברית המועצות בשנות ה-90, והתחזקותן של אליטות השמאל שכפו סדר יום ליברלי-פרוגרסיבי במדינות דמוקרטיות, הובילו בשנים האחרונות להתחזקותן של מפלגות ימין פופוליסטיות המתנגדות לאובדן הזהות הלאומית, לרב-תרבותיות ולהגירה הבלתי מרוסנת.

שתי "מלחמות העולם" שפרצו – בין רוסיה לאוקראינה המאיימת על מדינות אירופה, ובין ישראל לאיראן ושאר מדינות המזרח התיכון – מחזקות מגמת תזוזה ימינה במפה הפוליטית, בעיקר בקרב הצעירים, עם התלכדות פטריוטית ולאומית (שלעיתים אף הופכת ללאומנות). תופעה זו מוקצנת שבעתיים בעידן של רשתות חברתיות ומידע כוזב (פייק) המופץ במהירות ברשתות התקשורת על ידי גופים ומדינות עוינות ומעצים מגמות אלו.

הציבור ההונגרי, ובפרט הצעירים, מאס בדגם ה"דמוקרטיה הלא-ליברלית" של אורבן, ורק מועמד מרכז-ימין צעיר יחסית – שאינו מזוהה עם השמאל הישן אך גם דוחה את הלאומנות הקיצונית – היה מסוגל לגבור עליו

מצב זה נכון שבעתיים בישראל, הנמצאת במלחמה מתמשכת שנפתחה באסון לאומי חסר תקדים, המערבת את האוכלוסייה כולה. לכך מצטרפות גם פעולות הממשלה והשפעת "הרפורמה המשפטית" – אשר מייצגת צורך אותנטי לשינוי – אך הובילה לקרע פנימי קשה.

הקמפיין המוצלח של גדי איזנקוט, אשר העלה אותו לראש הגוש, העביר את מרכז הכובד של האופוזיציה מהימין-מרכז שאותו ייצג בנט, למרכז-שמאל שאותו מייצג איזנקוט.

התוצאות של מהלך זה הן, לטעמי, משמעותיות. קודם כל, הן החלישו את מעמדו של בנט ובכך עצרו את מעבר הקולות מגוש נתניהו לאופוזיציה, שרובם התכנסו במפלגתו של בנט.

גרירת גוש מתנגדי נתניהו שמאלה והיחלשותו של בנט יצרו פער במרכז-ימין, שאליו נכנסה ללא קושי מפלגתם של יועז הנדל וחילי טרופר (על פי הסקרים האחרונים). כך או כך, הפער בין נתניהו למתנגדיו מצטמצם למספר מנדטים חסר משמעות.

הנקודה החשובה הנוספת שראוי להדגיש, בהנחה שמפת המנדטים לא תשתנה באופן רדיקלי, היא שההתמודדות של גוש איזנקוט מול גוש נתניהו תחזיר לכאורה את הדיון לפרדיגמה הקלאסית של ימין מול שמאל. זהו "אזור הנוחות" של נתניהו, והוא ניצח בו בכל מערכות הבחירות האחרונות.

ההתמודדות של גוש איזנקוט מול גוש נתניהו תחזיר לכאורה את הדיון לפרדיגמה הקלאסית של ימין מול שמאל. זהו "אזור הנוחות" של נתניהו, והוא ניצח בו בכל מערכות הבחירות האחרונות

אם לסכם: הקמפיין של איזנקוט, ככל שיהיה מוצלח, מתעלם מתמונת המציאות העכשווית של תזוזת הבוחרים ימינה, ומנסה לשחזר קמפיינים דומים שנכשלו בעבר. התוצאות, כפי שניתן לשער, יהיו בהתאם.

סא״ל (בדימוס) ד״ר דן שיאון. בעל דוקטורט במדעי המדינה מאוניברסיטת בר אילן במגמה לאסטרטגיה, מודיעין וביטחון. ספרו ״עידן האש: פרדיגמת לחימה חדשה״ עוסק בהפעלת הכוח האווירי במאה ה-21.