מערכת הבריאות היא אות ומופת לדו-קיום במדינת ישראל

מערכת הבריאות היא אות ומופת לדו-קיום במדינת ישראל. גם היום, למרות הכול. בזכות הכול. אבל הדו-קיום הזה נתון לכרסום ונמצא תחת איום של המציאות הישראלית שטופת הגזענות והשנאה.

25 שנה אני במערכת הבריאות הציבורית. למדתי בסורוקה, התמחיתי בנהריה, עבדתי ברמב"ם, במאיר ובבילינסון. התמחיתי בחדרי הניתוח, בדימות ובצנתורים. הובלתי מחקר, ניהלתי מחלקה.

בכולם, בלי יוצא מן הכלל, חלקתי, ואני עדיין חולקת, ימים ולילות, שבתות וחגים, הצלחות וכישלונות, הצלת חיים ואובדן חיים עם מאות אנשים. רופאים ורופאות, מתמחים ובכירים, אחיות, דימותנים, סניטרים (משנעים) וצוות מנהלה.

המוצא, השפה, הדת או המגדר לא היוו מעולם מדד לקולגיאליות המקצועית ולחברות האישית. דוברי עברית, רוסית, ערבית או אמהרית, מוסלמים, נוצרים ויהודים, עובדים ביחד, כתף אל כתף, מצילים חיים.

המוצא, השפה, הדת או המגדר לא היוו מעולם מדד לקולגיאליות המקצועית ולחברות האישית. דוברי עברית, רוסית, ערבית או אמהרית, מוסלמים, נוצרים ויהודים, עובדים ביחד, כתף אל כתף, מצילים חיים

בחדר הלם עם חולה לא יציב שצריך הנשמה או בחדר ניתוח עם חולה מדמם, השאלה אם הם צמים ברמדאן או חוגגים את חג המולד פשוט לא רלוונטית. כולם פשוט עובדים הכי טוב שהם יכולים.

בעשורים האחרונים שיעור אנשי הצוות הרפואי מהחברה הערבית הולך וגדל. זה קשור במגוון סיבות, אבל זו עובדה קיימת. נכון ל-2023 כ-25% מהרופאים ו-27% מהצוות הסיעודי היו ממוצא ערבי, וב-2026 משרד הבריאות דיווח בכנסת כי עד גיל 60 מועסקים במערכת הבריאות כ־11 אלף רופאים ערבים ודרוזים, לעומת כ־20 אלף רופאים יהודים.

המשמעות היא שמי שמצילים את חיינו, מטפלים בחולים ובפצועים, מחליפים חיתולים ומגישים אוכל, הם צוותים רפואיים המורכבים בשיעור ניכר מאזרחים ישראלים דוברי ערבית כשפת אם. ויש לזה כמובן השפעה על הדינמיקה בתוך הצוות, החברויות והשפה שבה מתנהלת העבודה.

אבל אין לזה השפעה על איכות הטיפול.

בשלוש השנים האחרונות טופלו בבתי החולים עשרות אלפי פצועים (כ-26,000, אם לדייק, עד דצמבר 2025). הצלחנו להציל פצועים שבעבר לא היה להם סיכוי, בזכות הפינוי המהיר והטיפול בשטח, ובזכות היכולות הגבוהות של הצוותים בבתי החולים. איש מעולם לא שאל מה המוצא של הרופאה או האח המטפלים. איש לא עצר טיפול.

בשלוש השנים האחרונות טופלו בבתי החולים עשרות אלפי פצועים. הצלחנו להציל פצועים שבעבר לא היה להם סיכוי. איש מעולם לא שאל מה המוצא של הרופאה או האח המטפלים. איש לא עצר טיפול

והנה אנחנו עדים השבוע למתקפה חסרת תקדים על צוות רפואי בטיפול נמרץ ברמב"ם רק בשל מוצאו. משפחות בעת מצוקה חשות לא פעם שהצוות לא מבין אותן. ייתכן שזה גם נכון. כאשר צוות ממוקד בעבודה, לפעמים יש פחות רגישות לתחושת המשפחה. בעיקר כשזה בלילה, ויש משימות להספיק. זה כמובן לא מוצדק ודורש טיפול והכשרה נכונה לצוותים רפואיים. וליבי עם המשפחה שברגעיה הקשים ביותר חשה שבנה לא מקבל טיפול ראוי.

אבל זה לא קשור למוצא. וההתקפה הזו לא באה בחלל ריק. היא מגיעה אחרי שלוש שנים וחצי של ממשלה גזענית ושל שרים שמדברים נגד הציבור הערבי-ישראלי, ומסיתים בכל עת.

מזכירה רק את השבועות הבודדים של ח"כ לימור סון הר מלך בראשות ועדת הבריאות, שבהם ניהלה דיונים על חקירות ביטחוניות נגד רופאים ערבים, על תפיסת מקומות עבודה על ידי ערבים, ועל ביטול הכרה באוניברסיטאות ערביות (מצוינות).

זה גם מצטרף לעובדה שממשלת ישראל מקדמת לימודי רפואה לחרדים בתנאים מקלים ושכר מופחת בזמן שאלפי רופאים ערבים שלמדו בחו"ל במיטב כספם וזמנם, ועברו בחינות הסמכה, מסתובבים ללא תקן וללא יכולת להתמחות בישראל.

אזכיר את השבועות הבודדים של ח"כ סון הר מלך בראשות ועדת הבריאות, בהם ניהלה דיונים על חקירות ביטחוניות נגד רופאים ערבים, תפיסת מקומות עבודה על ידי ערבים, וביטול הכרה באוניברסיטאות ערביות מצוינות

במחלקה שלי, שאותה ניהלתי עד לאחרונה, יש מתמחים, רופאים ומנהלי יחידות יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים מצוינים. השבעה באוקטובר העמיד את כולנו במבחן לא פשוט, בסערת הרגשות שכולנו הוצפנו בה. הם פחדו להתבטא אל מול הזוועות, אנחנו חיכינו להשתתפות והבנה. שפטנו כל מבט וכל הברה.

היה רגע שהבהיר לי את עומק הקושי, יום לאחר שחרור החטופים האחרונים וחתימת ההסכם, כשעצר אותי מנהל יחידה ערבי מוסלמי במסדרון, בחיוך ענק ואמר לי: "זהו, עכשיו אפשר לחזור לנשום". בעולם שבו הנאמנות והשיפוטיות וחוסר היכולת לראות את הקושי של הצד השני שולטים, זה היה רגע מרגש של שמחה והקלה אמיתית על שובם.

בתוך העולם הזה שלנו, אנחנו נמשיך לטפל ולעבוד ולחלוק חיים משותפים, יהודים וערבים. כי זו מציאות חיינו ואין לנו דרך אחרת.

אבל מעבר לדלתות המחלקה כבר מתרגשת עלינו מציאות קשה של אלימות, שנאה וגזענות ששוטפות את החברה הישראלית. ואם לא נעמוד כחומה בצורה כעת, ביחד, אף אחד לא יהיה מוגן. כי כבר הוכיחה ההיסטוריה שכאשר חברה ושלטון מתחילים למדוד נאמנות ושייכות, המדרון החלקלק לא עוצר בדת או במוצא. ואיש אינו מוגן.

כפי שהקריאות "בוגדים" מבית החלו בערביי ישראל, עברו לשמאל הישראלי, מתחילות לנגוס בגדי איזנקוט ולא עוצרות גם באלוף פיקוד המרכז, כך גם ההתנפלות על צוותים רפואיים בשל מוצאם. איש לא מוגן כאשר שולטות הגזענות והלאומנות.

אנו נמשיך לטפל ביחד, אבל מעבר לדלתות המחלקה כבר מתרגשת עלינו מציאות קשה של אלימות, שנאה וגזענות ששוטפות את החברה הישראלית. אם לא נעמוד כחומה בצורה כעת, ביחד, אף אחד לא יהיה מוגן

נדרש כאן ריפוי עמוק, מהשורש, של החברה הישראלית. וזו חובתנו לרפא ולבנות מחדש את האמון בין חלקי החברה הישראלית כולה.

שולחת איחולי החלמה לכל הפצועים, מי ייתן ויחזרו לאיתנם ולמשפחותיהם.

ד״ר רתם סיון הופמן היא רופאה מומחית לרדיולוגיה אבחנתית. מצנתרת מוח בכירה, לשעבר מנהלת מכון הדימות במרכז הרפואי מאיר, יו"ר פורום ישראל בריאה. אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו (במיל), לצוער בקורס חובלים ולמתבגרת. ממובילות תנועת "אמא ערה", מתמודדת ברשימת הדמוקרטים לכנסת.