בג"ץ פוסל פחות חוקים ממקביליו בעולם

הממשלה, בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין, שינתה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. בממשלה מציגים את השינוי כ"פשרה מאוזנת שנועדה לרסן בית משפט פעלתן", כביכול. אבל בדיקת הנתונים סותרת את שתי ההצדקות המרכזיות למתווה השינוי.

מאז 1995 פסל בית המשפט 24 חוקים בלבד, כ-0.8 פסילות בשנה – שיעור נמוך מזה של בתי משפט מקבילים בעולם. סקר מרכז ויטרבי של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה ש-42% מהציבור מעדיפים את ההרכב הקיים על פני המתווה (29.5%). ה"פשרה"? היא הסכמה בין שני שרים מאותה מפלגה, לא בין מחנות יריבים.

כמה חוקים באמת פסל בג"ץ?

הטענה המרכזית שמצדיקה את המתווה גורסת כי "בית המשפט העליון מתערב יתר על המידה בעבודת המחוקק", כביכול, ולכן יש לשנות את הרכב הוועדה "כדי לרסנו". הנתונים מציגים תמונה הפוכה.

הטענה מגיעה ממקור אחד בלבד: לוין עצמו. בנאום ההשקה שלו בינואר 2023 אמר: "המהפכה החוקתית וההתערבות ההולכת וגדלה של מערכת המשפט בהחלטות הממשלה ובחקיקת הכנסת דרדרו את האמון במערכת המשפט לשפל", לפי N12.

בינואר 2025 הוסיף בוועדת החוקה: "כאשר בית המשפט העליון נמצא בעולמות של התערבות בחקיקה, לא יכול להיות שמצד אחד הוא יחזיק ביכולת לקבוע מי ישב בבית המשפט העליון עצמו", לפי "ישראל היום". לטענה זו אין גיבוי בנתונים עצמאיים.

המקרים שבהם פסלו שופטי בג"ץ? חוקים של הכנסת מועטים ביותר. לפי רשימת המכון הישראלי לדמוקרטיה, מ-1995 ועד 2024 פסל בית המשפט 24 חוקים בלבד, כ-0.8 פסילות בשנה בממוצע. בשנים 2022 עד 2024 בוצעו שתי פסילות בלבד, שיעור שנתי של כ-0.5 – נמוך אף מהממוצע ההיסטורי.

הפער מול הדמוקרטיות האחרות מובהק. לפי בדיקה של ד"ר גיא לוריא ופרופ' יובל שני, תדירות פסילות הוראות החוק בשנה עומדת בישראל מאז 1995 על 0.8, באירלנד על 1.3, בקנדה 1.6, בבריטניה 1.6, בארצות הברית 2.3 ובדרום אפריקה 3.6. בכל אחת מהדמוקרטיות הללו בית המשפט מתערב תדיר יותר מבישראל.

מה בג"ץ באמת עושה רוב הזמן?

הטענה שהעליון הוא "בעיקר בית משפט חוקתי" המכריע בסוגיות ערכיות רחבות אינה תואמת את חלוקת העבודה בפועל. רוב מוחלט של פעילותו הוא ערעורי, לא חוקתי.

הפילוח המספרי מבהיר עד כמה מצומצם החלק החוקתי: לפי ניתוח המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנים 1995–2017 עסקו כ-321 הליכים בלבד בביקורת שיפוטית על חקיקה, לעומת כ-9,000 הליכים אחרים שמתנהלים בבית המשפט העליון בכל שנה – בערעורים אזרחיים, פליליים ומנהליים או בבג"ץ.

הנתון העדכני דומה: רק כ-18% מהתיקים שנפתחו בבית המשפט העליון ב-2023 היו עתירות בג"ץ?, וחלק קטן בלבד מהם בעל אופי פוליטי. מכאן שהצידוק ל"ריסון" נשען על יסוד צר: מרבית עבודתו של בית המשפט העליון היא כערכאת ערעור שגרתית, לא זירת הכרעות חוקתיות.

האם יש הסכמה ציבורית למתווה?

מקדמי המתווה מציגים אותו כמענה לרצון הציבור. סקרי דעת הקהל אינם מגבים זאת.

סקר מרכז ויטרבי של המכון הישראלי לדמוקרטיה מפברואר 2025 מראה ש-42% מהציבור מעדיפים את ההרכב הקיים של הוועדה על פני המתווה, לעומת 29.5% בלבד התומכים במתווה. 47% מהציבור סבורים שהעיתוי אינו מאפשר הליך יסודי, לעומת 37.5% שתומכים בקידומו כעת. 43% מעדיפים האטה בהליך כדי להגיע להסכמות, ובכלל זה כמעט 40% ממצביעי הימין.

התמונה חוזרת במדד הקול הישראלי: לפי מדד הקול של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 43% סבורים שתוכנית לוין גרועה, לעומת 31% שרואים בה טובה. 63% מהנשאלים תומכים בקיומו של דיאלוג בנוגע לרפורמה. כלומר, הציבור מבקש הסכמה רחבה, לא חקיקה חד-צדדית.

גם המומחים חלוקים, לא מאוחדים.

בערך ב"ויקיפדיה" על הוועדה לבחירת שופטים מצוטט נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק כמי שטען שאף על פי שהשיטה הישראלית אינה חפה מבעיות, היא עולה על כל ההצעות לשפר אותה, וכי בעניין זה עדיף שהמדינות האחרות ילמדו מישראל ולא ההפך.

גם פרופ' רבקה ווייל, מומחית למשפט חוקתי, מצוטטת שם כמי שהצביעה על סיכון חמור: הוועדה מוסמכת גם לפטר שופטים, וברגע שהפוליטיקאים ישלטו בה עשוי לבוא הקץ על עצמאות השפיטה, משום שהשופטים יחששו מפיטורים בעקבות פסיקה.

ד"ר גיא לוריא, ד"ר עמיר פוקס ופרופ' עמיחי כהן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה קבעו מפורשות שהמתווה יוביל ל"פוליטיזציה מלאה של הליך בחירת השופטים" ויפגע בעצמאות השפיטה. אין כאן "הסכמה מקצועית".

על מי בכלל נשענת ההשוואה הבינלאומית?

הצידוק נשען על טענה שהמתווה "מתיישב עם המקובל בעולם". ההשוואה הבינלאומית מצביעה לכיוון ההפוך: רוב הדמוקרטיות בנו מנגנונים שנועדו למנוע שליטה קואליציונית חד-צדדית, לא לאפשר אותה.

לפי ניתוח המכון הישראלי לדמוקרטיה, המסתמך על חוקרי המשפט גארופה וגינזבורג, בערכאות הרגילות לגורמים המקצועיים משקל דומיננטי: בבלגיה 50% מחברי הוועדה הממנה שופטים הם שופטים, באיטליה 60%, בצרפת 37%, בפורטוגל 47%, בקרואטיה 64% ובפולין 68%. במדינות ה-OECD שבהן לפרלמנט תפקיד, המינוי אינו נעשה בלעדית בידי הקואליציה אלא ברוב מיוחס המחייב הסכמה בין קואליציה לאופוזיציה.

המגמה ברורה גם לאורך זמן: לפחות בשמונה דמוקרטיות בשני העשורים האחרונים חוזק כוחם של גורמי המקצוע בבחירת שופטים, ובאף מדינה הוא לא הוחלש. המתווה הולך בכיוון הפוך למגמה שבה נעות שאר הדמוקרטיות המערביות.

מהי בעצם ה"פשרה"?

לב המסגור הוא המילה "פשרה", כאילו סוכם בין מחנות יריבים, בפועל, מדובר בהסכמה בין שני שרים מאותה מפלגה – יריב לוין וגדעון סער, שניהם בליכוד. אין כאן איחוי בין ימין לשמאל, בין קואליציה לאופוזיציה. יש הסכמה פנים-קואליציונית שהולבשה בשפת ה"פשרה".

הנוסח עצמו מטה את מרכז הכובד לעבר הפוליטיקאים. בשנת 2023 קודם בוועדת החוקה תיקון לחוק יסוד: השפיטה שהציע הרכב חדש ובו רוב מוחלט לחברי הקואליציה. אימוץ מודל זה היה צפוי להוביל בסבירות גבוהה לשליטה מלאה של הממשלה במינוי שופטים לבית המשפט העליון.

המודל הוביל למחאות ציבוריות המוניות במהלך 2023, וקידומו בכנסת הוקפא. המתווה הנוכחי הוא גרסה של אותו רעיון.

נתונים מסכמים

הטבלה מצליבה שני מישורי ראיות: מדדי הפסילה מלמדים ששיעור הפסילה בישראל נמוך מזה שבכל המדינות המושוות, ואילו נתוני הציבור והמגמה הבינלאומית מלמדים שהעמדה הציבורית נוטה נגד המתווה ושכוח המקצוע בעולם רק מתחזק. בשום מישור לא נמצא בסיס ראייתי לטענת ה"ריסון המאוזן".

שאלות שעולות מן הנתונים

האם בג"ץ מתערב יותר מבתי משפט מקבילים בעולם?

לא. תדירות הפסילה בישראל היא 0.8 בשנה מאז 1995, נמוכה מזו שבאירלנד (1.3), בקנדה (1.6), בבריטניה (1.6), בארצות הברית (2.3) ובדרום אפריקה (3.6). בשנים 2022 עד 2024 ירדה התדירות ל-0.5 בשנה.

האם יש הסכמה ציבורית למתווה?

לא. הציבור מעדיף את ההרכב הקיים (42%) על פני המתווה (29.5%), ו-47% סבורים שהעיתוי אינו מאפשר הליך יסודי. 43% מעדיפים האטה לשם השגת הסכמה, כולל כמעט 40% ממצביעי הימין.

מדוע ה"פשרה" מוטלת בספק?

משום שהיא בין שני שרים מאותה מפלגה – לוין וסער – ולא בין מחנות יריבים, אין כאן הסכמה חוצת קואליציה-אופוזיציה.

מה כיוון המגמה בעולם?

בניגוד למתווה: בשני העשורים האחרונים חוזק כוחם של גורמי המקצוע בשמונה דמוקרטיות לפחות, ובאף מדינה הוא לא הוחלש.

אידה קידר-מליץ היא סופרת. בעבר כיהנה כסגנית נשיא לכספים אלביט בע"מ. בעלת תואר M.Sc בניהול תעשייתי מהטכניון, ותואר M.A בפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה.