על עיוורון פוליטי, אחריות מנהיגותית ועל הדרך לרענון שורות

כשאני מסתובב ברחובות ירושלים ומשוחח עם אנשים, השיחות עשירות ומגוונות, אך רבות מהן משקפות תופעה מדאיגה: אזרחים רבים, גם כאלה המגדירים את עצמם כאנשים מיושבים ומשכילים, ממשיכים לדבוק בדפוסי הצבעה ישנים. הם מוצאים תלי תלים של תירוצים כדי להעניק הנחה מפליגה להנהגה הנוכחית.

חרף האסון הנורא של השבעה באוקטובר, המלחמה הנמשכת והיעדר לקיחת האחריות – נראה כי חלקים בציבור נוטים להתייחס לאירוע המכונן והמדמם הזה כאל זיכרון רחוק.

יש שיאמרו ש"לא מחליפים סוס מנצח" בכלל ובעלייה בפרט – משפט המתייחס לביטוי ממדעי החברה "הסלמת מחויבות" (Escalation of Commitment), שמקורו במחקרי התנהגות של משקיעים בבורסה, אלה שממשיכים להשקיע בסוסים המוכרים גם כשהם רואים שמשהו לא עובד טוב.

כמותם, יש גם כאלה שאינם מוכנים לשנות דפוסי הצבעה מתוך מחשבה שכל הצבעה אחרת תפגע באמונותיהם האישיות. תופעה זו מזוהה עם ציבור המצביעים החרדים, שעבורם ההצבעה היא חובתם כחברי הקהילה החרדית.

חרף האסון הנורא של ה-7 באוקטובר, המלחמה הנמשכת והיעדר לקיחת האחריות – נראה כי חלקים בציבור נוטים להתייחס לאירוע המכונן והמדמם הזה כאל זיכרון רחוק. יש שיאמרו ש"לא מחליפים סוס מנצח"

תופעה נוספת היא הצבעה למנהיג נערץ שלא משנה מה הוא יעשה או יאמר – ימשיכו לתמוך בו, תופעה שגם היא מוכרת בעולם מדעי החברה. מובן שיש מצביעים שלא ישנו את אמונתם בעד שום הון שבעולם. בבדיחות הדעת מכירים את אלה שאומרים בריאיון רחוב לכלי התקשורת שהליכוד לא שווה כלום ורק פגע בהם, וכששואלים אותם למי יצביעו, הם עונים בביטחון "רק ליכוד".

אסור לטעות: לא מדובר כאן בבני אדם שחשיבתם פגומה או לא ראויה, אלא במגוון צורות חשיבה ותפיסות עולם שקשה להבין את מקורן. אכן, תעמולה עוצמתית ושיטתית נותנת מענה לשאלות הללו, אבל עדיין צריך להביא בחשבון שלא מעט בני אדם הם "תינוקות שנשבו" – צמודים למה שספגו בילדותם, למה שסיפרו להם הוריהם ולמה שראו בבית ובסביבה; תפיסות עולם שהתקבעו ואף התחזקו עוד ועוד. בפירוש, טראומות לאומיות כמו השבעה באוקטובר יכולות לתת את אותותיהן בדרך החשיבה והבנת העולם, ורואים ושומעים זאת מדי יום ביומו.

מהנקודה הזאת אנסה לנתח את הטרגדיה הלאומית, האזרחית והמוסרית. לפי כל מה שלמדתי וחקרתי, מנהיגות נמדדת בראש ובראשונה ביכולתה להנהיג תוך מבט רחב על כל ההשלכות של קבלת ההחלטות, ולקיחת אחריות כשהחלטה מתבררת כטעות מרה. ראש ממשלה והנהגה נבחרת אינם יכולים להפטיר כלאחר יד "לא העירו אותי בלילה".

נבחר ציבור אמיתי, אשר במשמרתו אירע מחדל בסדר גודל לאומי, חייב להתייצב מול הציבור, לומר בגלוי "חטאתי, עוויתי, פשעתי" ולפנות את מקומו. לכל אדם יש תחליף, וההיצמדות לכיסא השלטוני מתוך עסקנות פוליטית וציניות קואליציונית על פני נורמות אתיות אלמנטריות מעמיקה את המשבר המוסרי של החברה הישראלית.

מנהיגות נמדדת בעיקר במבט רחב על כל ההשלכות של קבלת ההחלטות, ולקיחת אחריות כשהחלטה מתבררת כטעות מרה. ראש ממשלה והנהגה נבחרת אינם יכולים להפטיר כלאחר יד "לא העירו אותי בלילה"

המשבר הזה אינו נעצר בדרג המדיני; הוא מחלחל לעומק השטח ומכרסם ביסודות החוק והזהות. אנו עדים להתנהגות שאינה יהודית ובוודאי אינה ישראלית ראויה – החל מנבחרי ציבור העושים דין לעצמם, רצים עם פטישים ומנתצים מצבות, וכלה בקבוצות שוליים קיצוניות בגבעות הפועלות באלימות, שורפות שדות ומטילות אימה. התופעות הללו, הנהנות לעיתים מרוח גבית פוליטית של תלמידי הרב מאיר כהנא ונציגיהם בכנסת, מייצגות ירידה מן המסילה ואובדן דרך ערכי מוחלט.

במקביל, אנו רואים כיצד המערכת הפוליטית מקדשת הסדרים המשמרים פטור מנטל מחד, ומציאות של לימוד המנותק לעיתים ממוסר ומאתיקה אזרחית מאידך. תלמידי ישיבה המקדשים פלפולים הלכתיים שוליים תוך התעלמות מחובותיהם לחברה – בין אם בצבא ובין אם בשירות אזרחי של שלוש שנים – מזניחים ומבזבזים את זמנו וכספו של הכלל. תרבות ולימוד ראויים צריכים לחנך לערכים, לאתיקה ולדרך ארץ, ולא לשמש עיר מקלט מפני השתלבות שוויונית בחברה.

אנו רואים את הכאוס הזה גם במרחב האורבני: תשתיות חפורות זה שנים, תכנון דורסני ומגדלים הנבנים ללא מחשבה על הולכי הרגל ואיכות החיים. מדינת ישראל זקוקה להתעוררות דחופה.

אנו זקוקים להנהגה שאין בה רבב, כזו שרואה את מחויבותה לכלל האזרחים – ללא הבדל דת, גזע או השקפה פוליטית. החברה הישראלית מוכיחה יום-יום, במערכות הבריאות ובחיי היומיום, כי שותפות וחיים משותפים עם הציבור הערבי והאזרחים כולם הם לא רק אפשריים, אלא נחוצים לקיומנו.

המשבר לא נעצר בדרג המדיני; הוא מחלחל לעומק השטח ומכרסם ביסודות החוק והזהות. החל מנבחרי ציבור העושים דין לעצמם, רצים עם פטישים ומנתצים מצבות, וכלה בקבוצות שוליים קיצוניות בגבעות הפועלות באלימות

לקראת ההכרעות העומדות לפתחנו בקלפי, מוטלת עלינו החובה האזרחית לבדוק את עצמנו, לא להאשים רק את השמיים או את האחר, ולא להיכנע לקסמים או להבטחות שווא.

צריך להיזהר מרסיסי מפלגות המתמודדות לכנסת שברור שלא יעברו את אחוז החסימה, גם אם מי שעומד בראש מפלגה כזו מבטיח שהוא יחבר ויבטיח הקמת ממשלה יציבה.

חייבים לזכור: הצבעה למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה דינה כזריקת פתק ההצבעה לפח האשפה. בימים כל כך קריטיים חייבים להצביע למפלגות שהסקרים לאורך תקופה ארוכה מראים לגביהן יציבות של עשרה מנדטים ויותר.

הימים שנותרו עד הבחירות חייבים להיות ימים שבהם אנחנו נושמים עמוק, מביטים במראה, מביטים בילדים, בשכנים ובכלל, וחושבים מה יהיה באמת טובות לכולנו.

הגיעה השעה להגיד לאלו שהיו פה: תודה רבה, עשיתם משמרת נוראה – לכו הביתה. החברה הישראלית חייבת להוביל לריענון שורות מקיף כדי להבטיח עתיד של מוסר, שוויון ואחריות.

לכל אלה נוסיף שאנחנו גרים בבית משותף שבו גרים יהודים ממגוון התפיסות היהודיות הקיימות, מוסלמים שגם ביניהם יש מגוון רחב מאוד של תפיסות עולם, וכך גם דרוזים, צ'רקסים, נוצרים ועובדים זרים שהבאנו לרוב – במילים אחרות, בית משותף למגוון רחב מאוד של בני אדם.

לקראת ההכרעות העומדות לפתחנו בקלפי הגיעה השעה להגיד לאלו שהיו פה: תודה רבה, עשיתם משמרת נוראה – לכו הביתה. החברה הישראלית חייבת להוביל לריענון שורות מקיף כדי להבטיח עתיד של מוסר, שוויון ואחריות

מובן שאסור להתעלם מכך שבעזה וביהודה ושומרון יש פלסטינים, ועלינו לבחון לעומק איך מגיעים איתם להסדרים במצב המורכב שבו אנחנו מצויים. כשנעמוד מול הקלפי נחשוב פעם נוספת אם השנים האחרונות בישרו טובות, או שחייבים לאטום את האוזניים מדברי התעמולה ולבחור באלה שיראו בנו – בכולנו – אזרחים שראויים לבית משותף שנעים לגור בו.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.