בחרתי לעסוק בחינוך לפני אי אלו שנים, כי אני מאמינה בכל ליבי שיש במקצוע הזה אפשרות להשפיע על העולם. אין בי שאיפות לייצר שינויים בסדרי בראשית, אלא דווקא לעורר לבבות באמצעות מפגשים עדינים עם נערות ונערים רכים, בשנים שבהן הם מבררים מי הם, במה הם מאמינים, לאן הם שייכים ואילו חיים הם מבקשים לעצמם.
בבחירה הזו שלי ושל כלל אנשי החינוך סביבי יש יסוד עמוק ואמיתי של תקווה ושל אמונה שמפגש, קשר, שיחה, למידה והתנסות יכולים לקחת חלק בתהליך שבו נער או נערה צעירים בונים את זהותם.
אבל, כשבחרתי לעסוק בחינוך, לא חשבתי שנעמוד במקום שבו אנחנו ניצבים היום. לא חשבתי שאפגוש אכזריות כמו זו שפגשנו בשבעה באוקטובר. לא דמיינתי את הצער העמוק שהותר לפרסום מאז, והפך לחלק מחיינו. וגם לא הערכתי את המחלוקות שהלכו והעמיקו בתוכנו ועלבו בציבור שאני חלק ממנו, שמשרת ולוחם.
כשבחרתי לעסוק בחינוך, לא חשבתי שנעמוד היכן שאנו ניצבים היום. לא חשבתי שאפגוש אכזריות כמו זו שפגשנו ב-7 באוקטובר. ואת הצער העמוק שהפך לחלק מחיינו. ולא הערכתי את המחלוקות שהלכו והעמיקו בתוכנו
דווקא הטלטלה שאוחזת בי כאזרחית, מתעצמת בתפקידי כאשת חינוך. היא מכריחה אותי לטעת משמעות יומיומית בחינוך הערכי והזהותי – שאני רואה בו את רכיב היסוד בהוראה שלי.
לא רק ללמד את מקצועות הליבה המוכרים כדי שתלמידיי יכירו את הסיפור היהודי והישראלי או יבינו מהם שוויון וחירות. תפקידי היום הוא לסייע להם למצוא את עצמם בתוך הסיפור הזה, ולסייע להם לחוש שייכים אליו במידה שתאפשר להם גם לבקר אותו.
עליי לעודד אותם לאהוב את הארץ הזאת מבלי לעצום עיניים מול מה שמכאיב בה. להרגיש חלק מהחברה גם כשהיא קרועה ומשוסעת, ולהחזיק בדמוקרטיה, בכבוד האדם ובערבות הדדית לא כסיסמאות, אלא כעמדות שמחייבות אותם לפעולה.
הפילוסוף, הפסיכולוג ואיש החינוך ג'ון דיואי טען שחינוך דמוקרטי אינו הכנה לחיים עתידיים אלא החיים עצמם. ערכים אינם נרכשים באמצעות הוראה שלהם, אלא דרך השתתפות ממשית ביישום שלהם – האפשרות להשמיע קול, להשפיע, לשאת באחריות ולפעול עם אחרים.
לכן, כשאני רוצה לחנך לזהות שיש בה אחריות ושייכות, מתפקידי לייצר מרחב בית ספרי שיאפשר התנסות בכך.
עליי לעודד את תלמידיי לאהוב את הארץ מבלי לעצום עיניים מול מה שמכאיב בה. להרגיש חלק מהחברה גם כשהיא משוסעת, ולהחזיק בדמוקרטיה, בכבוד האדם ובערבות הדדית לא כסיסמאות, אלא כעמדות המחייבות לפעולה
אסור להתבלבל – חינוך ערכי אינו יכול להפוך להטמעה של האמונות שלנו בתוך הילדים. דווקא כאשר הזהות הקולקטיבית מאוימת, הפיתוי לומר להם מה עליהם לחשוב גדול יותר, אך זהות משמעותית אינה נוצרת מציות. זהות כזו נבנית מתוך דיאלוג, ממפגש עם המציאות, משאילת שאלות ומפיתוח עמדה אישית עצמאית.
לכן נדרש מאיתנו, אנשי החינוך, אומץ – עז ומתמשך. עלינו לשאול בכנות ובבהירות שאלות חינוכיות כמו "מי אנחנו רוצים להיות?" ו"איך עלינו להגיע לשם?"
חינוך ממלכתי עברי, ברוחו של זרם החינוך הגדול בישראל המונה יותר מ-40 אחוז מכלל התלמידים, צריך להחזיק את שני הקצוות יחד: לחזק את השורשים העמוקים בסיפור היהודי והישראלי, ובה בעת לתת לילדים שלנו חופש להצמיח מהם ענפים משלהם.
לא לבקש מהם לבחור בין שייכות לבין ביקורת, אלא ללמד אותם שביקורת יכולה לצמוח דווקא מתוך שייכות. לא להכתיב להם איזו זהות לאמץ, אלא ליצור את התנאים על מנת שהם יוכלו לבחור בה, לעצב אותה ולשאת באחריות הנובעת ממנה.
כדי למלא את תפקידנו הזהותי העדכני הקריטי, עלינו להאמין בשינוי שהביא אותנו לעסוק בחינוך מלכתחילה.
אסור להתבלבל – חינוך ערכי אינו יכול להפוך להטמעה של האמונות שלנו בתוך הילדים. דווקא כאשר הזהות הקולקטיבית מאוימת, הפיתוי לומר להם מה עליהם לחשוב גדול יותר, אך זהות משמעותית אינה נוצרת מציות
עלינו להישיר מבט אל המציאות המכאיבה, לבטא בקול ברור את הערכים שלנו, ולאפשר לתלמידים לחיות אותם, לבחון אותם, לשאול, לבחור, להשתייך – ולהיות האנשים בחברה שהם ואנחנו נרצה לחיות בה.
דנה ישראלי היא מנהלת בית הספר של כפר הנוער קדמה וחברת המועצה לחינוך ממלכתי-עברי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו