לראות מטאורים

לאחרונה קרה דבר משונה – המונים יצאו מהבתים, נסעו דרומה, התרחקו מהערים ומהכבישים, כיבו את האורות, את הרדיו, דוממו את המנוע, התנתקו מהמסכים והביטו למעלה.

הם באו לראות מטאורים, אבל נדמה לי שהם גילו משהו הרבה יותר גדול. הם גילו את ארץ המכתשים. לא את מלון הבוטיק המפנק, לא את מבשלת הבירה, אלא את ארץ המכתשים, כמו שהיא – טבעית, בראשיתית, שקטה, זמינה לכולם.

מקום שבו אפשר להרים את הראש ולראות את השמיים, בלי שהאור של עוד יישוב, עוד כביש, עוד מתחם אירוח, או עוד פרויקט תיירותי, יגנוב אותם מאיתנו. וזה בדיוק העניין.

הם באו לראות מטאורים, אבל נדמה לי שגילו משהו גדול בהרבה – את ארץ המכתשים. לא את מלון הבוטיק המפנק, לא את מבשלת הבירה, אלא את ארץ המכתשים, כמו שהיא – טבעית, בראשיתית, שקטה, זמינה לכולם

ההמונים גילו לאחרונה את מה שאנחנו, אנשי הדרום, יודעים כבר מזמן – יש דברים שהערך שלהם נובע דווקא מכך שלא עושים בהם כלום. יש מקומות שהדבר הנכון ביותר לעשות בהם הוא לשמור עליהם כמו שהם. וארץ המכתשים היא כזו.

החשכה היא לא "חוסר בתשתיות". השקט הוא לא "חוסר בפיתוח". העובדה שאין שם אורות, מבנים, רעש ותנועה בלתי פוסקת, היא לא בעיה שצריך לפתור. היא הנכס. וזה נכון לא רק למדבר.

המדינה שלנו הולכת ומצטופפת. זה בלתי נמנע. אנחנו צריכים אנרגיה, דיור, תחבורה, חקלאות, תעסוקה ותשתיות. אבל דווקא בגלל זה, אנחנו חייבים להתחיל לשאול שאלה אחרת – איפה לא בונים?

כי כל שטח פתוח, שנבנה עליו, הוא לא רק עוד שטח שהפך למשהו אחר, הוא עוד חתיכה, ברצף של שטחים פתוחים, שהולכת ונעלמת. עוד כביש. עוד קו מתח. עוד אזור תעשייה. עוד הרחבת יישוב. עוד מתחם תיירות. עוד שדה סולארי. עוד אגרו־וולטאי. כל אחד מהם, בפני עצמו, יכול להיראות סביר. אפילו ירוק. אפילו הכרחי.

אבל הטבע לא קורא את התוכניות שלנו אחת אחת. הוא חווה את הצטברות ההחלטות. וזו בדיוק הסכנה שאנחנו רואים עכשיו בדרום.

יש מקומות שהדבר הנכון לעשות בהם זה לשמור עליהם כמו שהם. החשכה היא לא "חוסר בתשתיות". השקט הוא לא "חוסר בפיתוח". זה שאין שם אורות, מבנים, רעש ותנועה בלתי פוסקת, זה לא בעיה. זה הנכס

בנגב המערבי מדברים על שיקום. בצדק. אחרי שנים קשות כל כך, ברור שצריך להשקיע באזור, לחזק את היישובים, להחזיר אנשים, לחדש תשתיות ולבנות עתיד. אבל שיקום לא יכול להיות שם קוד לעוד מאותו הדבר.

אי אפשר לומר "שיקום" ובאותה נשימה לפרוס על המרחב עוד ועוד תשתיות, בלי לשאול מה אנחנו מאבדים בדרך. אי אפשר לדבר על חיזוק הנגב המערבי ובמקביל להתייחס לשטחים הפתוחים כאילו הם עתודת הקרקע האינסופית של המדינה. ואי אפשר להחליט שכל צורך חדש יקבל עוד חתיכה מהמרחב.

גם אנרגיה מתחדשת צריכה מקום – אבל לא כל מקום. גם דיור צריך להיבנות – אבל לא בכל צורה. גם חקלאות צריכה להתפתח – אבל לא במחיר של קטיעה מתמשכת של רצפים אקולוגיים ונופיים. גם תשתיות חשמל הן צורך אמיתי – אבל גם להן יש מחיר מרחבי.

השאלה היא לא אם לפתח, השאלה היא איזה פיתוח ובעיקר – איזה עתיד אנחנו רוצים להשאיר לילדים שלנו. האם הנגב המערבי יהיה עוד רצף של מתקנים, כבישים, קווי מתח, אזורי תעשייה והרחבות יישובים, שביניהם נשארו איים קטנים של טבע? או שנחליט שהשטחים הפתוחים הם חלק מהתשתית של החיים כאן? שהם תשתית אקולוגית. שהם תשתית נופית. שהם תשתית נפשית. שהם מקום שבו אפשר ללכת, בלי לפגוש כביש. מקום שבו אפשר לראות ציפורים. מקום שבו חיות בר יכולות לנוע. מקום שבו ילד יכול לשכב על הגב ולראות שמיים שחורים באמת. כי אולי זו המתנה שהמטאורים נתנו לנו בימים אלה.

הם הזכירו לנו שאנחנו לא חייבים להפוך כל מקום למוצר. לא כל נוף צריך להיות אטרקציה. לא כל שטח צריך "להניב". לא כל חושך צריך תאורה. ולא כל מרחב פתוח צריך תוכנית פיתוח.

השטחים הפתוחים הם חלק מתשתית החיים כאן. תשתית אקולוגית, נופית ונפשית. מקום שבו אפשר ללכת בלי לפגוש כביש, שבו אפשר לראות ציפורים, ושחיות בר יכולות לנוע בו. מקום שבו ילד יכול לראות שמיים שחורים

לפעמים, הדבר הכי מתקדם שאנחנו יכולים לעשות הוא להשאיר מקום אחד פשוט כמו שהוא. בישראל הצפופה והמתפתחת, עדיין יש מקומות שבהם השמיים שייכים לכולם. ועכשיו, אחרי שההמונים גילו אותם, התפקיד שלנו הוא לא להפוך אותם לעוד אתר תיירות. התפקיד שלנו הוא לוודא שהם יישארו חשוכים, שקטים, פתוחים ופראיים. כדי שגם בעוד עשר, עשרים או חמישים שנה, יוכלו אנשים לנסוע דרומה, להתרחק מהאורות, לשכב על הקרקע, להרים את הראש ולגלות מחדש את מה שכבר היה כאן כל הזמן.

יותם אביזוהר, נשוי ואבא לשני מתבגרים חובבי מטאורים מושבעים. תושב הנגב המערבי. מנהל מרחב דרום, שותפויות, בחברה להגנת הטבע.