המדינה לא יודעת כמה בני נוער בסיכון יש בישראל – והמספרים רק מחריפים

בין 2020 ל-2022 עלה מספר הדיווחים על נוער מעורב בפלילים ב-77%, מ-530 ל-938 דיווחים, ומספר הדיווחים על בעיות התנהגות של קטינים עלה ב-53%.

במקביל, לפי דוח מבקר המדינה שפורסם ביולי 2025, המדינה אינה יודעת כמה בני נוער בסיכון יש בישראל בכלל: המיפוי הארצי היחיד שנערך אי פעם היה ב-2009 וכיסה 70% מהרשויות המקומיות בלבד, ומאז חלפו יותר מ-15 שנה בלי מיפוי חדש – אף שהוועדה הארצית האחראית החליטה שיש לבצע מיפוי אחת לחמש שנים.

הפער בשטח חד: כ-14% מהילדים ובני הנוער מוכרים כמצויים בסיכון, אך פחות מ-2% מהם מטופלים בפועל במחלקות הרווחה.

עיקרי הממצאים

• הדיווחים על נוער מעורב בפלילים זינקו ב-77% בין 2020 ל-2022, מ-530 ל-938, ובמקביל עלו ב-53% הדיווחים על בעיות התנהגות של קטינים, לפי דוח מבקר המדינה על השלטון המקומי, יולי 2025.
• המיפוי הארצי היחיד של ילדים ונוער בסיכון נערך ב-2009 וכיסה 185 מתוך 257 רשויות מקומיות בלבד; מיפוי חדש שתוכנן ל-2019 לא בוצע, אף שהוועדה הארצית קבעה שיש למפות אחת לחמש שנים, לפי אותו דוח.
• פחות מ-2% מבני הנוער בישראל מטופלים במחלקות הרווחה (19,044 מתוך 1,098,747), בעוד ש-14% מהילדים ובני הנוער מוכרים כמצויים בסיכון, לפי הדוח.
• אין הגדרה אחידה לשאלה מי נחשב "נוער בסיכון": משרדי הממשלה, ואף גופים שונים בתוך אותו משרד, משתמשים בהגדרות שונות ובטווחי גילים שונים, ובחמש הרשויות שנבדקו כל אחת מהן הגדירה את המושג אחרת, לפי המבקר.
• פערי נתונים חריפים בין המדינה לרשויות: ביפיע דיווח משרד הרווחה על 21 תיקי נוער פתוחים בעוד שהרשות דיווחה על 250; בערד 30 מול 83, לפי הדוח.

כמה בני נוער בסיכון יש בישראל, ולמה אי אפשר לענות על כך?

אין תשובה, וזה הממצא עצמו. המיפוי הארצי היחיד שנערך אי פעם היה ב-2009, לאחר הקמת התוכנית הלאומית 360°, והוא כיסה 185 רשויות מקומיות בלבד מתוך 257 – כ-70% מהרשויות בישראל.

מיפוי חדש ומקיף תוכנן ל-2019 כדי לקבל תמונה עדכנית על מספר הילדים בסיכון, צורכיהם ומידת הטיפול בהם, אך לא בוצע. מנהל התוכנית הלאומית הסביר לצוות הביקורת בספטמבר 2024 שהמיפוי לא נעשה כמתוכנן, אף שהוועדה הארצית הבין-משרדית החליטה על הצורך במיפוי אחת לחמש שנים.

המשמעות: כל החלטה על תקציב, על פריסת שירותים ועל סדרי עדיפויות בטיפול בנוער בסיכון מתקבלת על בסיס נתונים בני יותר מ-15 שנה, שממילא כיסו רק שני שלישים מהמדינה.

מה אומרים הנתונים על מעורבות נוער בפלילים?

הם מצביעים על החרפה חדה ומהירה בכל המדדים. לפי הדוח, בין 2020 ל-2022 עלה מספר הדיווחים על נוער מעורב בפלילים ב-77%, מ-530 ל-938 דיווחים.

באותה תקופה עלה מספר הדיווחים על בעיות התנהגות של קטינים ב-53%, מספר התיקים שנפתחו בגין הטרדה מינית של קטינים עלה ב-75%, ומספר התיקים שנפתחו נגד בגירים בגין עבירות מין כלפי קטינים במוסדות חינוך עלה ב-91.5%.

בסקר שערך מבקר המדינה בדצמבר 2024, 67% ממנהלי המחלקות לשירותים חברתיים דיווחו על עלייה במספר בני הנוער בסיכון. הנתונים הללו מתעדים מגמה שהתרחשה כבר לפני המלחמה והוסיפה להחריף במהלכה.

אם המספרים עולים, למה רק 2% מבני הנוער מטופלים?

מפני שהמערכת אינה מאתרת את מי שאינו פונה אליה מיוזמתו. לפי הדוח, 19,044 בני נוער בגילי 12 עד 18 מטופלים במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות, מתוך 1,098,747 בני נוער בישראל – פחות מ-2%.

מנגד, לפי נתוני המועצה הלאומית לשלום הילד לשנת 2022, כ-14% מהילדים ובני הנוער מוכרים כמצויים בסיכון.

הפער בין מי שנמצא בסיכון לבין מי שמקבל טיפול אינו פער של תקציב בלבד – הוא פער של איתור. מנהל מנהל של"ם במשרד הרווחה אמר לצוות הביקורת במפורש: "יודעים כמה נוער בסיכון מטופל במחלקות הרווחה, אבל אין מושג כמה נוער בסיכון קיים בכלל ברשויות".

המבקר קבע כי משרד הרווחה לא הנחה את הרשויות המקומיות לאסוף נתונים על מספר בני הנוער בסיכון בכל רשות ולא הנחה אותן לפלח את סוגי מצבי הסיכון.

איך נראה חוסר התיאום בפועל?

הוא מתחיל בכך שאין הסכמה מי בכלל נחשב "נוער בסיכון". אף שממשלת ישראל אימצה כבר ב-2006 הגדרה רשמית אחידה, לפי המלצות ועדת שמיד, המבקר מצא שההגדרה לא הוטמעה: כל משרד ממשלתי ממשיך להשתמש בהגדרות משלו, ולעיתים גורמים שונים בתוך אותו משרד משתמשים בהגדרות שונות.

במשרד הרווחה עצמו נמצאו ארבע הגדרות שונות בהוראות התקנון, עם טווחי גילים שונים: 12 עד 18, 14 עד 18, ו-13 עד 25. חלק מההוראות הותקנו לפני יותר מעשרים שנה ומשתמשות במונחים מיושנים.

מבין חמש הרשויות המקומיות שנבדקו – ערד, קריית גת, קריית מוצקין, רמלה ויפיע – כל אחת הגדירה את המושג באופן שונה, ואף אחת מהן לא השתמשה בהגדרה הרשמית שאימצה הממשלה.

התוצאה המעשית: אי אפשר להשוות נתונים בין רשויות, אי אפשר לבנות מאגר לאומי, ואי אפשר לתכנן מדיניות מבוססת נתונים.

מי אחראי, ומה נדרש לתקן?

האחריות המרכזית היא של משרד הרווחה והביטחון החברתי, המוביל את התוכנית הלאומית 360° ומופקד על מדיניות הטיפול בנוער בסיכון. המבקר קבע כי המשרד לא ביצע מיפוי ארצי מאז 2009, לא הנחה את הרשויות לאסוף נתונים, ולא קבע הנחיות מחייבות לגבי סוג והיקף השירותים שרשות מקומית חייבת לספק לנוער בסיכון – היעדר הנחיות המאפשר לרשויות לנקוט "גישה מינימליסטית וצרה".

דוגמה נוספת לקצב הטיפול: ועדה ציבורית לבחינת דרכי הטיפול בילדים בסיכון לפי חוק הנוער מונתה בינואר 2021 בידי שר הרווחה, עבודתה הוארכה שלוש פעמים והסתיימה במרץ 2025 – וביוני 2025, יותר מארבע שנים לאחר מינויה, היא טרם פרסמה את המלצותיה.

גם ברמה המקומית נמצא כשל: הוועדה לקידום מעמד הילד, שלפי פקודת העיריות חייבת להתכנס ארבע פעמים בשנה, לא כונסה כלל בערד ובקריית גת בשנים שנבדקו, וברמלה התכנסה פעם אחת בשלוש שנים.

נתוני מפתח

שאלות לבוחר

האם המדינה יודעת כמה בני נוער בסיכון יש בישראל? לא. המיפוי הארצי היחיד נערך ב-2009 וכיסה 70% מהרשויות; מיפוי מתוכנן ל-2019 לא בוצע.

האם קיימת הגדרה ממשלתית אחידה למי שנחשב "נוער בסיכון"? לא בפועל. הממשלה אימצה הגדרה ב-2006, אך המבקר מצא שכל משרד ממשיך להשתמש בהגדרות שונות משלו.

האם קיימות הנחיות מחייבות לרשויות המקומיות לגבי השירותים שעליהן לספק לנוער בסיכון? לא. המבקר קבע שמשרד הרווחה לא קבע הנחיות כאלה, מה שמאפשר לרשויות לנקוט גישה מינימליסטית.

מי אחראי לתיקון הכשלים? משרד הרווחה והביטחון החברתי, המוביל את התוכנית הלאומית 360° ומופקד על מדיניות הטיפול בנוער בסיכון, לצד הרשויות המקומיות.

סיכום

כשמעורבות נוער בפלילים מזנקת ב-77% בתוך שנתיים, והמדינה עצמה מודה שאין בידיה נתונים על מספר בני הנוער בסיכון – על סמך מה נקבע התקציב, ומי מחליט מי יקבל טיפול?

וכשמיפוי שאמור להיערך אחת לחמש שנים לא נערך מאז 2009, מה אומר הדבר על מקומם של הילדים האלה בסדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות?

מקור: מבקר המדינה – "טיפול המחלקות לשירותים חברתיים בבני נוער בסיכון", דוח על הביקורת בשלטון המקומי, יולי 2025

אבי בן הר הוא טכנולוג בהכשרתו, ויזואליסט בנשמתו. ציוני אופטימיסט וחוקר עולמות שלא מפסיק לתהות. "פשטות היא התחכום העילאי" - לאונרדו דה וינצ'י.