הצורך במסוגלות

בחודשים האחרונים אני עובד כמעט כל יום על אותו פרויקט מדעי המנסה לתת ביטוי חישובי חדש לזרמים החשמליים הזורמים דרך ממברנת תא העצב. זהו פרויקט שלפני שנה לא הייתי מנסה בכלל לבצע והוא מתקדם בקצב מהיר מאוד הודות לעבודה שלי עם כלי הבינה המלאכותית החדשים.

אבל ישנם רגעים (לא מעט) בהם אני לא מבין מה קלוד וצ'אט אומרים לי. הם פשוט חכמים יותר ממני ואני נאלץ לבקש מהם להסביר לי בשפה פשוטה מה לעזאזל הם אומרים. לא נעים ופוגע בתמונת העולם שלי כמומחה. מסתבר שאני לא לבד.

טכנולוגיה חדשה לא רק משנה את הדרך שבה אנחנו עובדים אלא נוגעת בהגדרה העצמית שלנו. מאמר שהתפרסם בימים אלה ב-Scientific American מתאר רגע כזה בעולם המתמטיקה. מערכות בינה מלאכותית כבר אינן מחשבונים משוכללים או כלי עזר לכתיבת קוד, הן מתחילות לפתור בעיות שעד לפני זמן קצר היו שמורות לקבוצה קטנה מאוד של בני אדם.

ישנם רגעים בהם אני לא מבין מה קלוד וצ'אט אומרים לי. הם פשוט חכמים ממני ואני נאלץ לבקש מהם להסביר לי בשפה פשוטה מה לעזאזל הם אומרים. לא נעים ופוגע בתמונת העולם שלי כמומחה. מסתבר שאני לא לבד

בכנס המתמטיקאים הבינלאומי האחרון תיאר טרנס טאו את המצב כ"משבר בערכים ובפרקטיקות של המתמטיקה", והשאלה שהציע לעמיתיו לשאול אינה כיצד להשתמש בבינה מלאכותית אלא מדוע הם בכלל עושים מתמטיקה.

לכאורה אין כאן משבר. אם מטרתו היחידה של מתמטיקאי היא להגיע לתוצאה נכונה, הרי קיבלנו מכונה שמגיעה לתוצאות נכונות מהר יותר, וזו סיבה לשמחה. אבל המתמטיקאים המתוארים במאמר אינם חווים זאת כך. יש מי שמתלהבים, יש מי שמנסים להסתגל, יש מי שקוראים להתנגד, ויש אפילו כאלה שמשתפים פעולה עם חברות הבינה המלאכותית ובאותה נשימה מודים שהיו לוחצים על כפתור שהיה מעלים אותה. באחת ההרצאות הוקרן ציטוט של המתמטיקאי ז'יוויי יון:

"אני לא מתעניין רק בתוצאה אלא גם בדרך, והבינה המלאכותית הורסת לי את הדרך".

המילה שמחברת עבורי את כל התגובות האלה היא מסוגלות. אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו יכולים לפעול בעולם, להשתפר בו ולהתגבר על משימות קשות. הבינה המלאכותית אינה לוקחת מהמתמטיקאי את היכולת לעשות מתמטיקה. הוא עדיין יכול לשבת מול דף, לחשוב ולהוכיח משפט. מה שהיא עלולה לקחת ממנו הוא הנדירות של היכולת הזו, ואיתה חלק מן הערך החברתי שלה.

יש הבדל גדול בין "אני מסוגל לעשות את זה" לבין "אני מסוגל לעשות דבר שמעטים אחרים יכולים, ולכן צריכים אותי". במשך שנים אנחנו בונים את שתי התחושות יחד ומתקשים להבחין ביניהן. אני מדען מפני שאני יודע לעשות מדע, מתמטיקאי הוא מי שיודע לעשות מתמטיקה, צלם הוא מי שיודע לראות וליצור תמונה. אחרי אלפי שעות של עבודה מגיעה אותה תחושה נעימה של מומחיות ויחד איתה הכרה של החברה במומחיות הזו. מכאן אנו שאובים תגמול אישי. ומערכת העצבים שלנו היא מכונה המחפשת כל הזמן תגמול. ואם המכונה לוקחת את הגמול הזה, זה פוגע בזהות שלי.

הבינה המלאכותית לא לוקחת ממתמטיקאי את היכולת לעשות מתמטיקה. הוא עדיין יכול לשבת מול דף, לחשוב ולהוכיח משפט. מה שהיא עלולה לקחת ממנו זה את נדירות היכולת הזו, ואיתה חלק מערכה החברתי

בתחילת המאה התשע עשרה התנגדו הלודיטים למכונות האריגה החדשות באנגליה, ובמשך שנים הפכה המילה "לודיט" לכינוי לאדם שמפחד מטכנולוגיה. אבל רבים מהלודיטים היו בעלי מלאכה מיומנים מאוד, והם לא התנגדו למכונה מפני שלא הבינו אותה אלא מפני שהבינו היטב מה היא עומדת לעשות למעמדם. מיומנות שנרכשה במשך שנים, ושעליה התבססו פרנסה, מעמד וזהות, הפכה לפתע לפחות נדירה ולפיכך לפחות יקרה.

כשהוצג הדאגרוטיפ ב־1839 מיוחסת לצייר הצרפתי פול דלארוש האמירה "מהיום הציור מת". מקצועות מסוימים אכן מתו. ציירי המיניאטורות, שהתפרנסו מדיוקנאות קטנים, איבדו בתוך זמן קצר חלק גדול מן השוק שלהם. המצלמה לא לקחה מהם את היכולת לצייר, היא לקחה מהם את הצורך של החברה ביכולת הזו.

עשרים שנה מאוחר יותר תקף שארל בודלר את הצילום בזעם שרק צרפתים מסוגלים לו. בעיניו היה הצילום מפלטם של ציירים כושלים, פלישה תעשייתית אל תחום רוחני ואחד האויבים המסוכנים של האמנות. אפשר כמעט לשמוע בטקסט שלו את הוויכוחים המתנהלים כיום סביב בינה מלאכותית: המכונה אולי יודעת לייצר תמונה, אבל זו אינה אמנות, היא חסרת נשמה, היא אינה מבינה מה היא עושה.

באותו זמן עצמו השתמשו אז'ן דלקרואה, ובהמשך אדגר דגה, בתצלומים כחומר עזר לעבודתם. הציור לא מת, אבל הוא נאלץ לשאול מחדש מה מטרתו. אם מכונה יכולה להעתיק היטב את המציאות, אולי תפקידו של הצייר אינו להעתיק אותה, והציור עבר בהדרגה אל מקומות שהמצלמה של אותה תקופה לא יכלה להגיע אליהם. תחילה אל האור והרגע של האימפרסיוניזם ובהמשך אל הפשטה, פרשנות וסובייקטיביות.

רבים מהלודיטים היו בעלי מלאכה מיומנים, שלא התנגדו למכונה מפני שלא הבינו אותה אלא מפני שהבינו היטב מה היא עומדת לעשות למעמדם, למיומנות שנרכשה במשך שנים, ושעליה התבססו פרנסה, מעמד וזהות

זה בדיוק המהלך שכמה מן המתמטיקאים עושים עכשיו. אם המכונה יכולה לפתור את הבעיה, הם מעבירים את משמעות המתמטיקה מדרגה אחת למעלה, אל ההבנה של הפתרון, ההסבר שלו והחיבור שלו אל גוף הידע האנושי.

לאחר המצאת הדפוס כתב אב המנזר יוהנס טריתמיוס חיבור בשם "בשבח הסופרים", שבו הגן על העתקת ספרים ביד – לא רק כדרך להעביר טקסט אלא כעיסוק רוחני בעל ערך בפני עצמו, ואף טען שקלף יישמר טוב יותר מן הנייר שעליו הודפסו ספרים.

ואז הוא הדפיס את החיבור, כי אם רוצים שאנשים יקראו את הטיעון נגד הטכנולוגיה החדשה, כדאי להשתמש בטכנולוגיה החדשה. זה כמעט בדיוק מצבו של הדוקטורנט במאמר, שאומר שהיה מעדיף שכל עניין הבינה המלאכותית לא היה מתרחש ובאותה נשימה משלם על מנוי Claude Max מפני שהוא חושש שבלעדיו יישאר מאחור.

זו אינה צביעות אלא הסתגלות תחת מחאה, ואדם יכול לשנוא שינוי, להתנגד לו ולחשוב שהוא מזיק, ובאותו זמן להבין שאין לו אפשרות מעשית להתעלם ממנו.

גם איגודי המוזיקאים ניסו בשנות השלושים והארבעים להילחם ב"מוזיקה משומרת", לאחר שההקלטות והסרטים המדברים חיסלו אלפי משרות של נגנים בבתי הקולנוע. הם השיגו הגנות ותשלומים מסוימים ולא הצליחו לעצור את ההקלטה, בדיוק כפי שהלודיטים שיפרו לעיתים את תנאי המיקוח שלהם ולא עצרו את מכונת האריגה. התנגדות לטכנולוגיה אינה תמיד ניסיון לעצור את ההיסטוריה. לפעמים היא מאבק על התנאים שבהם אנחנו נכנסים אליה.

הלודיטים שיפרו לעיתים את תנאי המיקוח שלהם במאבקם, אבל לא עצרו את מכונת האריגה. התנגדות לטכנולוגיה אינה תמיד ניסיון לעצור את ההיסטוריה. לפעמים היא מאבק על התנאים שבהם אנחנו נכנסים אליה

ב־1997 ניצח דיפ בלו את גארי קספרוב, ומאז הפער רק גדל, עד שהיום שום אדם אינו מתקרב למנועי השחמט הטובים ביותר. ובכל זאת השחמט לא מת. אנשים ממשיכים לשחק, להתאמן ולהתחרות, יותר מאי פעם, ומנועי השחמט הפכו מכלי שמאיים על המשחק לכלי שכל שחקן רציני משתמש בו כדי ללמוד. הם העלו את רמת השחמט האנושי למרות שהוכיחו שהאדם כבר אינו השחקן הטוב ביותר. אולי זה מפני שמעולם לא שיחקנו שחמט רק כדי לנצח, אלא כדי להרגיש שאנו מסוגלים לשחק טוב.

ייתכן שכאן נמצא האתגר האמיתי של הבינה המלאכותית. במהפכות קודמות יכולנו כמעט תמיד לנוע לעמדה גבוהה יותר: המכונה אורגת ואנחנו מעצבים, המצלמה מתעדת ואנחנו מפרשים, המחשב מחשב ואנחנו חושבים.

השאלה שמרחפת מעל המאמר על המתמטיקאים היא מה יקרה אם המכונה תמשיך לעלות אחרינו במדרגות. ייתכן שנצטרך להפריד בין שני דברים שהתרגלנו לקבל יחד, מסוגלות ונדירות.

עד היום היה קל להרגיש מסוגלים כאשר יכולנו לעשות משהו שמעטים אחרים יכלו לעשות, וקל עוד יותר כאשר החברה הייתה מוכנה לשלם לנו על כך. ייתכן שבעולם של בינה מלאכותית נצטרך ללמוד שמסוגלות אינה חייבת להיות נדירה כדי להיות בעלת משמעות.

בשנים הקרובות נלך בעקבותיהם של הלודיטים, הציירים, שחקני השחמט ועוד מלא מקצועות שנאבקו והגדירו את העצמי שלהם מחדש במהלך ההיסטוריה. עדיין מוקדם לדעת כיצד נגדיר את התגמול שאנו נקבל מתחושת המסוגלות שלנו. אבל לדעתי נוכל לקבל תגמול גדול מהדרך לשם.

בימים אלה, בין הבישולים לראש השנה לעבודה על המדע שלי, קראתי את המאמר ב־Scientific American. ההקשר הפסיכולוגי של המסוגלות זעק לי כמעט מכל שורה. ביקשתי מקלוד ומצ'אט דוגמאות מן ההיסטוריה, כתבתי את הטקסט, קיבלתי מהם הערות, שיניתי, מחקתי וכתבתי שוב. אחרי כמה גרסאות הייתי מרוצה. המכונות שעוררו בי את השאלה על אובדן המסוגלות הן גם אלה שאפשרו לי לספק פוסט מוצלח (לדעתי).

בשנים הבאות נלך בעקבות הלודיטים, הציירים, שחקני השחמט ועוד מקצועות שנאבקו והגדירו את העצמי שלהם מחדש במהלך ההיסטוריה. עדיין מוקדם לדעת איך נגדיר את התגמול מתחושת המסוגלות שלנו

את הדוגמאות מן ההיסטוריה הביאו הן. אבל את המאמר קראתי אני, את המילה שמחברת את כולן מצאתי אני, ואת הסיפוק מן הניסיון להבין ולנסח קיבלתי אני. אולי שם נמצא חלק מן התשובה. אני לא יודע מה תהיה משמעותה של מסוגלות בעולם שבו המכונות יהיו טובות מאיתנו ביותר ויותר דברים. אבל הבוקר, הדרך הייתה עדיין שלי.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי וחוקר מוח באוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.