יש משהו כמעט מושלם בכך שדווקא עכשיו מגיעה למסכים "האודיסאה" של כריסטופר נולאן. ישראל מתקרבת לבחירות שבהן העימות בין בנימין נתניהו לגדי איזנקוט מאפשר לראות הרבה מעבר לתחרות בין מפלגות, גושים ואישים.
העימות מציב זו מול זו שתי תפיסות סותרות: פוליטיקה כאומנות התחבולה וההישרדות האישית, ופוליטיקה המבקשת לחזור אל עקרונות של אחריות, ממלכתיות, אמת וכללים משותפים. שתי התפיסות כבר נמצאות בתוך אותו סיפור שנכתב לפני כמעט שלושת אלפים שנה.
במשך רוב סרטו של נולאן נדמה שהוא נאומן באופן מפתיע להומרוס. הסוס הטרויאני נמצא שם, וכך גם הקיקלופ, קירקה, הסירנות, סקילה וכריבדיס וקליפסו. פנלופה מחכה באיתקה בזמן שהמחזרים מקיפים אותה, ואודיסאוס ממשיך במסע הארוך הביתה. אלא שאודיסאוס של הומרוס ואודיסאוס של נולאן מגלמים בסופו של דבר שתי תפיסות שונות מאוד של אותו גיבור, וההבדל ביניהן מזכיר את הבחירה שמציבה כיום הפוליטיקה הישראלית. מוזר שלא עלו על העניין.
במשך רוב סרטו של נולאן נדמה שהוא נאמן להומרוס. אלא שאודיסאוס של הומרוס ואודיסאוס של נולאן מגלמים שתי תפיסות שונות של אותו גיבור, וההבדל ביניהן מזכיר את הבחירה שמציבה כיום הפוליטיקה הישראלית
אודיסאוס ההומרי הוא אומן התחבולה. הוא פיקח, ערמומי, יצירתי וחסר מעצורים כשהנסיבות דורשות זאת. הוא משקר באופן מבריק, מחליף זהויות, מאלתר פתרונות ונחלץ שוב ושוב ממצבים שאדם רגיל היה אובד בהם.
הוא בטוח בתבונתו וביכולתו להפוך חולשה ליתרון, מלכודת לדרך מילוט ותבוסה אפשרית לניצחון. גם כאשר היהירות שלו מסבכת אותו, הוא מצליח להמשיך הלאה. אנשים סביבו נופלים, ספינות טובעות, בריתות מתפרקות והעולם משתנה, ואודיסאוס ממשיך במסעו.
אין בפוליטיקה הישראלית דמות המזכירה את אודיסאוס הזה יותר מבנימין נתניהו. כישרונו הפוליטי יוצא הדופן הוא חלק מרכזי בסיפור הישראלי של העשורים האחרונים: שוב ושוב הוא הגיע למצבים שנראו כקצה הדרך ושוב ושוב מצא מוצא.
יריבים באו והלכו, מפלגות נולדו ונעלמו, שותפים הפכו ליריבים ויריבים לשותפים, משברים הפכו להזדמנויות, ונתניהו נשאר במרכז הבמה. מבחינת תומכיו, היכולת הזאת מעידה על תבונה מדינית, עמידות וכישרון פוליטי נדיר. מבחינת מבקריו, אותה יכולת עצמה מעידה על נוכלות אפלה ואובססיה מטרידה.
זו פוליטיקה כאודיסאה הומרית: העולם הוא רצף של מכשולים שיש לעבור, יריבים שיש להערים עליהם וסכנות שיש לשרוד. הכללים הם חלק מן הזירה, ולכן גם אותם אפשר לעקוף, לפרש מחדש או להפוך אותם לכלי.
האמת עצמה עלולה להפוך לחומר פוליטי גמיש, הברית נכונה כל עוד היא מועילה, והמבחן העליון של המנהיג הוא עצם יכולתו להישאר על הספינה גם אחרי שכל האחרים כבר נפלו ממנה.
זו פוליטיקה כאודיסאה הומרית: העולם הוא רצף של מכשולים שיש לעבור, יריבים שיש להערים עליהם וסכנות שיש לשרוד. והמבחן העליון של המנהיג הוא עצם יכולתו להישאר על הספינה גם אחרי שכל האחרים נפלו ממנה
אצל נולאן מופיע אודיסאוס אחר. לאורך הסרט הוא כבד ועייף יותר מן הגיבור ההומרי. בתחילה נדמה שהעייפות נובעת מעשר שנות במלחמה ומעוד עשר שנות נדודים, אך בהדרגה מתברר שהוא נושא עימו משהו עמוק יותר. המפתח הוא דווקא ההישג הגדול ביותר שלו: הסוס הטרויאני. אצל הומרוס, הסוס הוא פסגת גאונותו של אודיסאוס; אצל נולאן, אותו ניצחון הופך גם לפצע המוסרי שבמרכז הסיפור.
אודיסאוס ניצח את המלחמה באמצעות רעיון מבריק: הוא הפך מתנה לנשק והכנסת אורחים למלכודת. הוא ניצל את האמונה שיש דברים שמשמעותם קבועה, שמתנה היא מתנה, שאורח הוא אורח ושקיימים כללים מסוימים גם בין אויבים. בכך הוא הפר את "חוקו של זאוס", בלשון הסיפור, וההפרה הזאת רודפת אותו הרבה אחרי שהקרב עצמו הסתיים.
חוק זאוס הוא הרבה יותר מכלל מיתולוגי על הכנסת אורחים. במובנו הרחב הוא הציוויליזציה עצמה: מיליוני בני אדם מקבלים על עצמם מגבלות שהם מסוגלים מבחינה מעשית להפר. בדמוקרטיה, בחירות מכריעות מאבקים פוליטיים; מוסדות המדינה שייכים לציבור; למילים ולעובדות יש משמעות משותפת; יריבים פוליטיים נשארים חלק מאותה חברה; והכוח מוגבל גם כאשר בעל הכוח מסוגל לפרוץ את הגבול.
אודיסאוס ניצח את המלחמה עם רעיון מבריק, כשהפך מתנה לנשק ואירוח למלכודת. הוא ניצל את האמונה שיש דברים שמשמעותם קבועה, שמתנה היא מתנה, שאורח הוא אורח ושקיימים כללים גם בין אויבים
המערכת כולה מתקיימת מפני שהשחקנים בתוכה מקבלים את קיומם של דברים שנמצאים מחוץ למאבק על השלטון. זה היה גם לב הטיעון במאמר המקורי: הציוויליזציה מתקיימת באמצעות מגבלות שאנשים בוחרים לכבד גם כאשר הפרתן עשויה להעניק להם יתרון.
כאן נכנס גדי איזנקוט אל האודיסאה הישראלית. הדימוי הפוליטי שהוא מבקש לבנות סביב עצמו נשען על ממלכתיות, אחריות, שירות ומערכת כללים יציבה. אפילו הבחירה בשם "ישר" מבקשת להציב את היושר כטענה פוליטית בפני עצמה.
במונחים של נולאן, השאלה שאיזנקוט מציב היא פחות כיצד מתחכמים למערכת ויותר כיצד משמרים מערכת שאפשר להמשיך לחיות בתוכה אחרי שהמאבק נגמר. הפוליטיקה הזאת מבקשת להחזיר משקל למגבלות שהכוח מטבעו רוצה לפרוץ: אחריות של מנהיג לתוצאות, הבחנה בין המדינה לבין הממשלה, יחס לעובדות כאל מציאות משותפת, ומערכת שבה ניצחון פוליטי מעניק סמכות אך אינו מעניק בעלות.
כך הופכים נתניהו ואיזנקוט לשתי גרסאות של אודיסאוס. נתניהו מזכיר את הגיבור של הומרוס, שהכישרון הגדול שלו הוא יכולתו למצוא תמיד את המהלך הבא. הוא מבין את חולשות יריביו, משנה צורה בהתאם לנסיבות ומצליח פעם אחר פעם להגיע אל החוף. איזנקוט מתאים יותר לקריאה שמציע נולאן: מנהיגות הנמדדת גם בשאלה מה המחיר של הדרך שבה הושג הניצחון, אילו כללים נשחקו בדרך ואיזו מדינה מחכה למנצח כאשר הוא מגיע סוף־סוף הביתה.
במונחים של נולאן, השאלה שאיזנקוט מציב היא פחות כיצד מתחכמים למערכת ויותר כיצד משמרים מערכת שאפשר להמשיך לחיות בה כשהמאבק נגמר. פוליטיקה המבקשת להחזיר משקל למגבלות שהכוח רוצה לפרוץ
ישראל מכירה היטב את המשיכה לאודיסאוס ההומרי. מדינה שחיה במשך עשרות שנים בתוך מלחמות, טרור, משברים קואליציוניים ולחצים בינלאומיים פיתחה הערכה עמוקה לתחכום, לאלתור וליכולת "לסדר" את המציאות.
אנחנו אוהבים את המפקד שמוצא דרך, את היזם שעוקף את המכשול ואת הפוליטיקאי שמצליח במקום שבו כולם כבר הספידו אותו. נתניהו הפך את התכונה הישראלית הזאת לשיטה פוליטית כמעט מושלמת, והישרדותו הארוכה מעידה על עוצמתה.
נולאן מציב מעל ההישרדות שאלה נוספת: איזה עולם נשאר אחרי שכל התחבולות הצליחו? אפשר לנצח במלחמה באמצעות סוס טרויאני, לנצח יריב באמצעות שבירת מוסכמה ולצבור עוד ועוד ניצחונות טקטיים באמצעות הפיכת כל מוסד וכל כלל לחלק מן הקרב. בסוף המסע מגיע הרגע שבו המנצח חוזר הביתה, ואז מתברר שגם הבית השתנה. הניצחון הגדול של אודיסאוס יצר את הפצע שהוא נאלץ לשאת במשך כל הדרך חזרה.
זהו גם המתח העמוק בין שתי תפיסות הפוליטיקה שמציעים נתניהו ואיזנקוט. הראשונה רואה בפוליטיקה משחק אינסופי של כוח, הסתגלות ותמרון. השנייה מבקשת להחזיר למרכז את הרעיון שחברה זקוקה למרחב משותף של אמת, אחריות וכללים כדי שהניצחון עצמו יהיה בעל ערך.
נולאן שואל איזה עולם נשאר מעל ההישרדות, כשכל התחבולות הצליחו? בסוף המסע מגיע הרגע שבו המנצח חוזר הביתה, ואז מתברר שגם הבית השתנה. הניצחון הגדול של אודיסאוס יצר את הפצע שהוא נאלץ לשאת
נתניהו הוא אודיסאוס של הומרוס: אומן ההישרדות, התחבולה והניצחון הבלתי אפשרי. איזנקוט מבקש להיות אודיסאוס של נולאן: המנהיג שמביט במחירו של הניצחון ושואל איזו מדינה תישאר כאשר המסע יסתיים. בין שתי האודיסאות האלה נמצאת שאלה עתיקה מאוד שהפכה שוב לשאלה ישראלית מאוד: מי אנחנו בדיוק? או במילים אחרות: מיהו יהודי?
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו