בסרטון ה-AI של סמוטריץ' לא מנצחים בעזרת טיעון - מנצחים בכוח

מאז שמפלגת הציונות הדתית פרסמה את סרטון הבינה המלאכותית שבו נשיא בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה נגררים ברחוב, נשמעו שתי הגנות.

השר עמיחי שיקלי קרא לסרטון הזה סאטירה. ח"כ שמחה רוטמן, מאדריכלי התוכנית שהסרטון מלווה, הפריד בין המסר לבין הצורה שבה הועבר.

שתי ההגנות אינן מתיישבות זו עם זו, ושתיהן מחמיצות את מה שהסרטון עושה בפועל: הוא אינו לועג לשופטים ואינו מתווכח איתם. הוא מדמיין את פינויים בכוח, ובעזרת AI הופך את הפנטזיה הזו לתמונה שמוצגת לבוחר כחזון.

ההגנות על סרטון ה-AI של סמוטריץ' מחמיצות את מה שהסרטון עושה בפועל: הוא אינו לועג לשופטים ואינו מתווכח איתם. הוא מדמיין את פינויים בכוח, ובעזרת AI הופך את הפנטזיה הזו לתמונה שמוצגת לבוחר כחזון

הסרטון פורסם ביום שלישי, ב-15 בספטמבר, שבו חל גם יום הדמוקרטיה הבינלאומי, כשישה שבועות לפני הבחירות. הוא ליווה את התוכנית שהציגו השר בצלאל סמוטריץ' ורוטמן למערכת המשפט: פסקת התגברות, צמצום סמכויות בית המשפט, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ושינוי שיטת מינוי השופטים.

הנשיא יצחק עמית, השופטת דפנה ברק־ארז והיועמ"שית גלי בהרב־מיארה מופיעים בו כמפגינים שחוסמים כביש, עם שלטים שעליהם כתוב "לא סמוטריץ'". אנשי אבטחה באפודים צהובים תופסים אותם וגוררים אותם ברחובות בוערים. בסצנה האחרונה עמית הולך לבדו ברחוב ריק, מובס, וגורר אחריו את השלט. שם הקמפיין: "משחררים את החסימה".

על התוכנית אפשר וצריך להתווכח. רוטמן, בהצגתה, טען ששופטים ופקידים שלא נבחרו מחזיקים בכוח רב מדי, ושהתוכנית תחזיר את הדמוקרטיה הישראלית למסלולה. זו עמדה לגיטימית, והיא מתורגמת לסעיפים שאפשר לבחון, לתמוך בהם או להתנגד להם. הסרטון אינו מוסיף לה טיעון. הוא אינו מסביר מדוע השופטים טועים; הוא מראה רק מה צריך לעשות להם. והביקורת הזאת אינה תלויה בצד: סרטון של האופוזיציה שהיה מציג כך את סמוטריץ' היה ראוי בדיוק לאותה ביקורת.

כל אחת מהבחירות בסרטון הופכת את השופטים מנושאי תפקיד לבעיה של סדר ציבורי. הם אינם יושבים באולם ואינם כותבים פסקי דין, אלא עומדים על כביש. הסמכות המוסדית שמאפשרת להם לומר לשלטון "לא" הופכת לעמדה של מפגינים נגד אדם אחד. והדימוי מוכר: החסימות בקפלן ובאיילון ב־2023, כשהמשטרה פינתה מן הכביש את המפגינים נגד המהפכה המשפטית. עם חסימה לא מתווכחים; מפנים אותה.

הסרטון הופך את השופטים מנושאי תפקיד לבעיה של סדר ציבורי. הם לא יושבים באולם או כותבים פסקי דין, אלא עומדים על כביש. סמכותם המוסדית לומר לשלטון "לא" הופכת לעמדת מפגינים נגד אדם אחד

בדמוקרטיה הצד המפסיד אינו נעלם. גם אם התוכנית תעבור, השופטים, המשפטנים ומיליוני הישראלים שמתנגדים לה יישארו כאן. ויכוח מניח שיש עם מי להמשיך לחיות אחרי ההכרעה: מי שהפסיד בו יודע למה הפסיד, ויכול לנסות לשכנע שוב בבחירות הבאות. פינוי מניח את ההפך. הוא אינו משאיר למפסיד מקום בהסדר שיבוא אחריו, אלא רק את הדרך החוצה. הסרטון לא המציא את התפיסה הזאת, אבל הוא הופך אותה לתשדיר בחירות.

האם זו סאטירה? לסאטירה הפוליטית יש מסורת ארוכה ומכובדת, ואיש אינו מצפה מ"ארץ נהדרת" לנסח הצעות חוק. אבל סאטירה לוקחת בדרך כלל משהו שמושא הלעג שלה אומר או עושה ומגזימה אותו כדי לחשוף אותו. בסרטון הזה אין פסק דין ואין ציטוט. אפשר לטעון שהשלט "לא סמוטריץ'" הוא ההגזמה: פסקי הדין מוצגים כהתנגדות אישית. אבל גם אם כך, הסאטירה נגמרת בשלט. מה שבא אחריו, הגרירה והתבוסה, אינו לעג להתנהגותם אלא עונש עליה.

ההשוואה החזקה יותר היא לז'אנר של פנטזיית הנקמה, כמו "ממזרים חסרי כבוד", שבו קוונטין טרנטינו שורף את אדולף היטלר בבית קולנוע. איש לא חשב שהסרט מציע מדיניות, והקהל נהנה בלי אשמה.

אבל ההנאה הזאת נשענת על שני תנאים. הראשון הוא שהעבר אינו ניתן לשינוי: הפנטזיה מנחמת בדיוק משום שלא תתממש. הסרטון הזה מדמיין עתיד לאנשים שמכהנים היום, בידי מפלגה שמבקשת את הכוח לעצב אותו. התנאי השני חשוב יותר: בפנטזיית נקמה, מושא הנקמה הוא מי שאין צורך להתווכח על אשמתו. אין בכך השוואה בין עמית להיטלר, אבל זה מה שהז'אנר עושה לכל מי שמוכנס אליו: הוא הופך את היריב ממי שחולקים עליו למי שמגיע לו עונש. לכן ההשוואה לטרנטינו אינה עונה על הביקורת; היא מזהה את המנגנון. הפנטזיה עובדת משום שהיא מדלגת על הוויכוח ומגישה את התבוסה. וכך בנוי הסרטון: הוא אינו נגמר בהסבר מדוע עמית טועה, אלא בתמונת ההשפלה שלו. זה השיא שאליו הוא מוביל.

ויכוח מניח שיש עם מי להמשיך לחיות אחרי ההכרעה. פינוי מניח את ההפך. הוא לא משאיר למפסיד מקום בהסדר שיבוא אחריו, אלא רק את הדרך החוצה. הסרטון לא המציא את זה, אבל הוא הופך את זה לתשדיר בחירות

רוטמן עצמו, כאמור, לא הגן על הסרטון כבדיחה. בריאיון ל־103FM אמר שחלק מהציבור קיבל את המסר וחלק כועס על הצורה, ושהכול לגיטימי כל זמן שהמסר עובר. למי שלא אהב הוא הציע התנצלות לכבוד עשרת ימי תשובה; למי שאהב אמר שהוא שמח. התנצלות לנפגעים, ואותו סרטון בדיוק לנהנים. אבל אם זה מסר ולא סאטירה, הצורה אינה פגם שמתנצלים עליו. היא מה שמשך את מי שאהב, ולכן היא המסר.

בתוך שבועות יתקיימו הבחירות בישראל. זה הזמן לשאול לא רק אם הסרטון פגע במישהו, אלא איזה ניצחון הוא מדמיין. הגמרא מסבירה שההלכה נקבעה כבית הלל משום שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם. בסרטון של הציונות הדתית, דברי היריב הם שלט שהקמפיין כתב בשבילו.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.