תביעות הדיבה נגד ערוץ 14 מלמדות שהשקר הוא שיטת העבודה שלו

שורת תביעות דיבה, פסקי דין ופרסומים שנויים במחלוקת מהשנים האחרונות מציגה תמונה רחבה יותר מטעות עיתונאית בודדת. במקרה אחר מקרה, ערוץ 14 ושדרנים המזוהים עימו פרסמו טענות עובדתיות חמורות שהתבררו כלא מבוססות או ככוזבות, ייחסו לאנשים אמירות שלא נאמרו על ידם, הפיצו האשמות שלא נתמכו בראיות ואף נדרשו למחוק פרסומים או לפרסם תיקונים ולשלם פיצויים.

לצד המקרים שנבחנו בבתי משפט הופיעו גם נרטיבים רחבים יותר, ובהם קישור של יריבים פוליטיים וארגוני מחאה לפרשות ביטחוניות ותיאורם של גורמים מהמחנה הליברלי כ"בוגדים", "שונאי ישראל" או כמי ש"פעלו נגד המדינה".

לא כל תביעה שנדחתה מוכיחה שהפרסום היה אמת, ולא כל פרסום שקרי מוכיח כוונת הסתה. אך כאשר מצרפים את המקרים זה לזה, מתקבל דפוס שבו הדיוק העובדתי נדחק פעם אחר פעם הצידה ומוחלף במסר פוליטי שמציג יריבים כאויבים.

יש הבדל גדול בין כלי תקשורת שטועה לבין כלי תקשורת שמפיץ שוב ושוב מידע כוזב, מפרסם האשמות חמורות בלי ראיות, וכאשר הוא נתבע – נאלץ להתמודד עם קביעות שיפוטיות שלפיהן הפרסום לא היה אמת.

"תחקיר" ערוץ 14 שבו לכאורה ניסו לראיין את הפצ"רית לשעבר יפעת תומר ירושלמי, אבל בפועל נתקלו בשכנה שטיילה עם הכלב. 16 באוגוסט 2026 (צילום: צילום מסך, ערוץ 14)

טעות עיתונאית היא חלק בלתי נמנע מעבודה בתנאי לחץ. אבל כאשר אותם דפוסים חוזרים, וכאשר חלק ניכר מהפרסומים המפוקפקים מכוונים פעם אחר פעם כלפי אותם אנשים, קבוצות ומחנות פוליטיים, ראוי לשאול אם מדובר בתקלות נקודתיות או בשיטה.

המקרים שנאספו בשנים האחרונות סביב ערוץ 14 מציגים תופעה שקשה להתעלם ממנה: פרסומים שקריים, או בלתי מבוססים, מופיעים שוב ושוב דווקא כאשר הם יכולים להכפיש יריבים פוליטיים, פעילי מחאה, אנשי תקשורת או גורמים המזוהים עם המחנה הדמוקרטי־ליברלי.

מה קרה כשביהמ"ש בדק עובדות על פרסומים בערוץ 14?

רק בחודשיים האחרונים התרחשה שורה לא קצרה של אירועים, שבהם בתי משפט הכריעו בתביעות לשון הרע נגד ערוץ 14 וקבעו כי פרסומים בערוץ היו מופרכים ובלתי נכונים לחלוטין, שלא לומר – שקריים.

בית משפט השלום ברחובות חייב לאחרונה את ערוץ 14 ואת השדרן נתי לנגרמן לשלם ליועצת התקשורת יוספה ברק 100 אלף שקל בעקבות פרסומים מכפישים.

שמעון ריקלין בעמדת השידור של ערוץ 20 בכיכר הבימה (צילום: גילי יערי/פלאש90)

בין היתר ייחס הערוץ לברק טענות חמורות שלפיהן היא "תכננה לפגוע בבנה של ראשת תחום בריאות הציבור במשרד הבריאות שרון אלרעי־פרייס", כביכול, "איימה על שופט", כביכול, ואף הציעה "שוחד מיני לשוטר". בית המשפט קבע כי לנגרמן והערוץ לא הצליחו להציג ראיות לטענות האבסורדיות הללו, וכי הן אינן נכונות.

זה אינו ויכוח פוליטי. זו אינה מחלוקת בין "ימין" ל"שמאל". בית המשפט בדק טענות עובדתיות שפורסמו בערוץ 14 והגיע למסקנה שהן לא נכונות.

לאחרונה הוכרעה גם תביעת לשון הרע נוספת נגד ערוץ 14 והעסקן יעקב ברדוגו המגיש בערוץ. בית משפט השלום בת"א קבע כי ברדוגו ייחס לגאולוג יוסי לנגוצקי "כוונה לפגוע בברדוגו ובבני משפחתו", אף שלדברים אלה לא היה כל בסיס בדבריו של לנגוצקי או כל בסיס אחר. 

ביהמ"ש חייב את ברדוגו ואת ערוץ 14 לשלם ללנגוצקי 75 אלף שקל פיצויים ועוד 30 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחה. גם כאן מדובר בטענה עובדתית חמורה ושקרית – לא בפרשנות, לא בסאטירה ולא בהבעת עמדה. הדברים התייחסו לדברים שלנגוצקי אמר, אך ביהמ"ש קבע שברדוגו סילף את משמעותם לחלוטין: לנגוצקי הזהיר מפני מלחמת אזרחים בישראל, ואילו ברדוגו ייחס לו "תמיכה במלחמת אחים", כביכול. 

בהחלטה נוספת מאוגוסט חייב בית משפט השלום בפתח תקווה את ערוץ 14 לשלם לעורך הדין והפעיל החברתי ברק כהן 20 אלף שקל פיצוי ועוד 5,000 שקל הוצאות, לאחר שהערוץ הפיץ ברשתות החברתיות קטע מהתוכנית "הפטריוט" שבו כונה כהן "אנטישמי" ו"שונא ישראל".

יעקב ברדוגו בכנס של ערוץ 14, 23 באוקטובר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

העתירה של ח"כ מרב מיכאלי נגד המגיש שמעון ריקלין מוסיפה נדבך נוסף. ריקלין פרסם ציטוט מומצא שייחס למיכאלי בעקבות הפיגוע בבאר שבע. ריקלין טען שמיכאלי שאלה, כביכול, "למה הרגו את המחבל?". אם יש בכלל צורך לומר זאת, מיכאלי מעולם לא אמרה את האמירה החמורה הזאת והיא הייתה המצאתו של ריקלין. בית המשפט חייב אותו להתנצל בפניה ולשלם לה 16 אלף שקל. כלומר, לא מדובר בפרשנות מסולפת של דבריה (כמו במקרה של לנגוצקי) אלא פשוט בציטוט שקרי.

למה פורסם שהיה חבל תלייה בתא המעצר של פלדשטיין?

בנובמבר 2024 פורסם בערוץ 14 כי "חבל תלייה נמצא בתא המעצר של אלי פלדשטיין" כביכול, וכי "פלדשטיין הוחזק באגף עם אסירים ביטחוניים". אלא שבשירות בתי הסוהר הבהירו עוד לפני השידור כי לא היה מדובר בחבל, וכי פלדשטיין לא הוחזק באגף עם אסירים ביטחוניים. למרות זאת הפרסום שודר.

זהו מקרה שממחיש בעיה רחבה יותר: מעבר לעובדה שרבים מהפרסומים בערוץ שקריים, הערוץ מפרסם אותם, לפעמים, גם כאשר הוא יודע זאת. כאשר העובדה הבסיסית אינה נכונה, כל הסיפור שנבנה סביבה הופך בעייתי – אבל הערוץ אינו מתעניין בעובדות, אלא באפקט שיוצר הסיפור.

טענה על "חבל תלייה" בתאו של עציר יוצרת באופן טבעי סיפור דרמטי המעורר הזדהות איתו. הסיפור מעורר את התחושה ש"מנסים להביא אותו להתאבד", כביכול, שיש "מערכת שמנסה להשתיק אותו", ושהוא "נרדף".

אלי פלדשטיין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, 11 במרץ 2025 (צילום: יהושוע יוסף/פלאש90)

במקרה הזה, מדובר באחד מדובריו של בנימין נתניהו, הנאשם וחשוד בעבירות ביטחוניות חמורות. מפרסום המידע השקרי הזה עולה החשד שהערוץ ניסה לעורר הזדהות עם החשוד המקורב לרה"מ – גם במחיר עבירה חמורה על האתיקה העיתונאית, ולכאורה אף על החוק. 

בימ"ש לא חייב את בועז גולן לשלם לבנט פיצוי, למה?

בלא מעט מקרים, גם תביעות לשון הרע נגד ערוץ 14 שנדחו בבתי משפט המחישו שהתנהלות הערוץ היא בעייתית והאמינות שלו מוטלת בספק, בלשון המעטה.

חלק מהתביעות נגד הערוץ נדחו בגלל שביהמ"ש קבע שלנתבעים הייתה הגנת "תום הלב" של הנתבעים, למרות שהערוץ לא הוכיח "אמת דיברתי". כלומר, ביהמ"ש דחה את הטענה שהשדרנים והכתבים בערוץ שיקרו ביודעין ובמזיד, אך קבע שהפרסומים היו שגויים, או, למצער, שלא ניתן להוכיח שהם נכונים.

כך, למשל, אירע בתביעה שהגיש רה"מ לשעבר נפתלי בנט לבימ"ש השלום בראשון לציון (השלום מרכז) נגד איש התקשורת בועז גולן, המגיש תוכנית בערוץ. בהימ"ש קבע כי הפרסומים של גולן היוו לשון הרע וכי גולן לא הוכיח את טענת "אמת דיברתי" – כלומר, העובדות שפרסם לא היו נכונות.

הדיווח של ערוץ 14 נגד נפתלי בנט (צילום: ערוץ 14, צילום מסך)

למרות זאת, התביעה נדחתה, משום שהשופט קיבל את הגנת תום הלב – כלומר, קבע כי בדברים היה עניין לציבור וכי הדברים לא נאמרו כדי להכפיש.

במקרים אחרים, תביעות נגד הערוץ נדחו בגלל שהערוץ הוכיח שהעובדות בשידור, או מרביתן, היו נכונות (הגנת "אמת דיברתי"), אך השופטים קבעו שהערוץ התנהל באופן שאינו מתאים לאתיקה העיתונאית (היעדר "הגנת תום הלב").

כך אירע בתביעה של מדען המחשבים שלמה מורן. ערוץ 14 פרסם כתבה שבה נטען כי מורן, פרופסור אמריטוס בטכניון, השתמש במשאבי הטכניון לקידום אג'נדה פוליטית. הערוץ ייחס למורן "אנטישמיות", כביכול בשל הדעות שהשמיע בשיעורים.

מורן הגיש תביעת לשון הרע נגד הערוץ בבית משפט השלום ברמלה. בימ"ש דחה את התביעה, כיוון שהערוץ הוכיח שמורן אכן מכניס את האג'נדה הפוליטית שלו לשיעורים. זאת, למרות שביהמ"ש קבע כי טענות עובדתיות מסוימות שנאמרו בשידור – כמו הטענה שמורן "לימד את מאמריו בשיעורים" – לא היו נכונות. ביהמ"ש קבע גם כי הערוץ פעל שלא בתום לב, כיוון שצוות הערוץ לא פעל באופן סביר לאמת את הדיווח טרם פרסומו. מורן הודיע כי יערער על ההחלטה.

שרה נתניהו בריאיון לערוץ 14. 31 באוגוסט 2026 (צילום: צילום מסך מערוץ 14)

זו נקודה חשובה לדיון על האמינות: אפשר לזכות בתביעת דיבה, לפעמים, גם כאשר חלק מהמידע שפורסם אינו נכון, וגם כאשר המפרסם לא פעל באופן אתי, לא ביקש תגובה, לא הצליב את המידע. המשפט אינו מבחן בינארי של "האם כל מילה הייתה אמת". העובדה שכלי תקשורת מפרסם מידע בלי לבדוק אותו היא כשלעצמה בעיה עיתונאית רצינית.

ערוץ 14 מפסיד בהרבה תביעות דיבה. יש להן מכנה משותף?

הפרסומים הבעייתיים של ערוץ 14 אינם מתחלקים באופן אקראי בין אנשים מכל הקשת הפוליטית. רובם ככולם מכוונים כלפי אנשים המזוהים עם המחנה הליברלי או עם ההתנגדות לנתניהו: חברי כנסת מהאופוזיציה, עיתונאים ביקורתיים, ארגונים פוליטיים הפועלים נגד הממשלה, אנשי אקדמיה ואחרים. 

שידורי הערוץ ממוסגרים כמאבק בין "אנחנו" ו"הם". "אנחנו" הם כמעט תמיד תומכי הממשלה ולהפך, וזאת, גם כאשר "הם" אינם פוליטיקאים. זה בדיוק המקום שבו צריך לעבור מדיון על טעות בודדת או שקר בודד לדיון במודל תקשורתי.

כל כלי תקשורת טועה. כל עיתונאי עלול לפרסם מידע לא נכון. אבל כאשר שוב ושוב מופיעות טענות קשות נגד אותה קבוצה פוליטית; כאשר חלקן הגדול אינן מבוססות על ראיות; כאשר רבות מהן מסתיימות בפסקי דין המחייבים את הערוץ או את שדרניו בפיצויים; וכאשר לצד הטענות הללו מופיעות שוב ושוב מסגרות כמו "בוגדים", "אויבים מבפנים" ו"שונאי ישראל" המוצמדות לאישים המזוהים עם מחנה השמאל-מרכז והאופוזיציה, לא ניתן לראות בכל מקרה "טעות מקרית".

ד"ר אבישי בן־חיים בתוכנית "הפטריוטים", 1 ביוני 2026 (צילום: ערוץ 14, צילום מסך)

האם השקרים בערוץ 14 נועדו להסית?

אי אפשר לדעת בכל מקרה ומקרה מה הייתה כוונתו האמיתית של השדרן או העורך. גם פסק דין שקובע שפרסום היה שקרי אינו מגלה לנו מה עבר בראשם של העורך שהביא אותו לשידור והמגיש שהשמיע אותו. אבל אפשר לבחון את התוצאה ואת הדפוס העומד מאחוריה.

כאשר בערוץ נטענים באופן שיטתי שקרים על יריבים פוליטיים של הממשלה ושל רה"מ בנימין נתניהו, כאשר נאמר על פעילים פוליטיים וחברתיים שהם "רוצים לפגוע בילדים" בלי שיש כל בסיס לכך; כאשר אנשים עם עמדות פוליטיות מסוימות מוצגים שוב ושוב כ"שונאי ישראל" גם אם הקדישו את כל חייהם למדינת ישראל; כאשר שמו של ארגון מחאה משורבב ללא סיבה הגיונית לפרשה פלילית שאינו קשור אליה; וכאשר אנשים עם עמדות ליברליות נקשרים שוב ושוב למושג "בגידה" – לא מדובר רק בשרשרת של טעויות אנוש של עיתונאים. 

אופי השידורים בערוץ 14 מגדיל את העוינות בין קבוצות בחברה; הוא הופך מחלוקות פוליטיות למאבק מוסרי בין "טובים" ל"רעים"; והוא עלול לגרום לצופה לא לראות עוד באנשים מסוימים אזרחים בעלי עמדות שונות, אלא כאנשים "מסוכנים", "חשודים", או אף "בוגדים". לכן, במבחן התוצאה, השקרים שערוץ 14 שידר תרמו להסתה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בתוכנית "הפטריוטים" של ערוץ 14, 30 ביוני 2026 (צילום: צילום מסך, ערוץ 14)

מי הם "הבוגדים מבפנים" – שערוץ 14 מספר עליהם?

ערוץ 14 מהדהד שוב ושוב מסרים המקשרים בין אנשי אופוזיציה למילה ולמונח "בגידה", גם אם אינו אומר זאת במפורש.

מאז הטבח ב-7 באוקטובר הערוץ הפיץ שוב ושוב את תאוריית הקונספירציה חסרת הבסיס "הבוגדים מבפנים", לפיה ישראלים הקשורים לאופוזיציה ולמחאה "עזרו לחמאס" או "פעלו כדי לאפשר את המתקפה".

בספטמבר 2025 שודר בערוץ סרט בשם "בגידה", בהשתתפות איתמר פליישמן ויותם זמרי, שעסק בתיאוריה. תחקיר "העין השביעית" תיאר את הסרט כקידום של קונספירציה שקרית וטען כי מטרתו בפועל היא להרחיב את מושג "הבוגדים" אל כלל הישראלים הליברלים.

כאשר מפגינים נגד הממשלה, עיתונאים ביקורתיים, אנשים המזוהים עם השמאל-מרכז, וגם בכירי מערכת הביטחון מוצגים בהקשר של "בגידה", הגבול בין יריב פוליטי לבין אויב המדינה מיטשטש. זהו שינוי משמעותי, ובעייתי מאוד, בשיח הדמוקרטי.

ינון מגל – הניצחון המוחלט בדרום (צילום: צילום מסך מערוץ 14, עיבוד פוטושופ: טל יניב)

הטענה שאנשים מהמחנה הפוליטי היריב הם "בוגדים" או "סייעו לחמאס" היא שקר עובדתי חמור. אין כל ראיה לכך, ועצם החזרה על הטענה בוודאי שאינה הופכת אותה לאמת. מנגד, היא הופכת את גוף התקשורת שמהדהד את הקונספירציה למסית נגד חלק גדול מהציבור.

כל כלי התקשורת טועים, מה הבעיה דווקא עם ערוץ 14?

ערוץ 14 אינו היחיד שטועה. גם כלי תקשורת אחרים מפרסמים לעיתים מידע שגוי, וחלקם אף ספגו תביעות דיבה ופסקי דין. השאלה הרצינית יותר היא מה קורה אחרי הטעות.

האם כלי התקשורת מתקן במהירות ובאותה בולטות שבה פרסם את הטענה? האם הוא בודק את המידע לפני שהוא מפרסם אותו? האם הוא נותן לאדם שהותקף אפשרות אמיתית להגיב? והאם השגיאות מפוזרות באופן אקראי – או שהן נוטות שוב ושוב לשרת את אותו נרטיב פוליטי?

במקרה של ערוץ 14, מצטברים יותר ויותר מקרים שבהם התשובה לשאלות האלה מעוררת סימני שאלה משמעותיים: מקרים שבהם הערוץ המשיך לשדר מידע שגוי וכוזב גם אחרי שהפסיד בתביעות ואף אחרי שפרסם הכחשות; פיצויים שנפסקו בעקבות פרסומים מכפישים; פרסומים שנקבעו כשקריים; מידע שלא נבדק לפני פרסומו; הודעות תיקון שנכפו על הערוץ; וציטוטים שיוחסו לאנשים ולא נאמרו על ידם.

כל אלו מעמידים בספק רב את האמינות של ערוץ 14, ומציגים אותו כגוף תקשורתי שממהר לפרסם מידע שגוי על אנשים שלא נמנים עם המחנה הפוליטי שהוא מייצג בפועל, מבלי לבדוק את העובדות, תוך יצירת מצג שווא המזין עוינות בקרב צופיו כלפי המחנה הדמוקרטי־ליברלי.

אורי טל טנא עובד 25 שנים בחברת פינטק מובילה, עם התמחות מתמטית ופיננסית. בעל טור בעיתון "כלכליסט" מאז היווסדו. כותב בעיקר בתחום שוק ההון. בוגר תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב.