מהצד של הספקים ונותני השירות אי-ודאות היא הכיסוי להעלאת מחירים חסרת רסן, מהצד שלנו זה ההסבר הרציונלי והאמפתיה שגורמים לנו להבליג. הגיע הזמן להתכופף, להסיר את העננה ולהתחיל לנהל אותה.
* * *
אי-ודאות היא קרקע פורייה להרבה מאוד דברים: להחלטות שגויות, ללחץ נפשי וחרדה, ומתברר שגם להתנהלות כלכלית שאינה בהכרח רציונלית. כשעננה סמיכה של חוסר ודאות מרחפת מעל הראש, הכללים הרגילים משתנים, והיכולת שלנו כפרטים וכחברה לשפוט מציאות בצורה קרה ומחושבת הולכת ומיטשטשת.
אי-ודאות היא קרקע פורייה להחלטות שגויות, ללחץ נפשי וחרדה, ומתברר שגם להתנהלות כלכלית לא רציונלית בהכרח. תחת עננת חוסר ודאות הכללים הרגילים משתנים והיכולת לשפוט מציאות בצורה קרה – מיטשטשת
נעדרתי מהארץ למשך שלושה שבועות בלבד, והזמן הקצר הזה הספיק כדי לחזור לתחושה של סטירת לחי כלכלית. עם חזרתי מחו"ל נחשפתי שוב לעוד גל של העלאות מחירים בהקשרי השגרה שלי.
כשנמצאים מחוץ לישראל, הפער פתאום מכה בך בבעתה. הייתי באוסטרליה, יבשת שבמשך שנים החזיקה במוניטין של אחד המקומות היקרים בעולם, ובלונדון, שבעבר הלא רחוק נחשבה לסיוט פיננסי עבור כל ישראלי. והנה, התובנה המטלטלת הראשונה שמבינים כשנמצאים שם היא ששני המקומות האלה כבר ממש לא יקרים ביחס למציאות המשתוללת אצלנו בבית.
המפגש המחודש עם המציאות הישראלית לא איחר לבוא. נכנסתי לבית הקפה הקבוע שלי, רק כדי לגלות ששייק הבריאות שאני שותה לאחר אימון לא רק התייקר אלא גם הוקטן בצורה גלויה, כמעט במחווה של זלזול מופגן בצרכן.
כמה ימים לאחר מכן, הגעתי להתאמן בנמל תל אביב, כפי שאני עושה מדי שבת, וגיליתי שבמהלך שלושת השבועות שנעדרתי, מחיר החנייה זינק ב-20% – מ-30 שקלים ל-36 שקלים. בלי הסברים, בלי הצדקה, ובלי שאף אחד יפצה פה.
כל זה עובר חלק. החניון היה מלא עד אפס מקום כבר בשעה 6 בבוקר.
איך זה קורה? למה המנגנון הזה עובד?
התשובה טמונה במלכוד הפסיכולוגי של אי-הוודאות. אי-הוודאות משמשת היום כצידוק האולטימטיבי משני צדי המתרס.
הייתי באוסטרליה, עם המוניטין של אחד המקומות היקרים בעולם, ובלונדון, שנחשבה לסיוט פיננסי לישראלים. התובנה המטלטלת היא ששתיהן כבר ממש לא יקרות ביחס למציאות המשתוללת אצלנו בבית
מהצד של הספקים והחברות: אי-הוודאות מהווה לגיטימציה מושלמת. "יש מלחמה, יש אי-ודאות במשק, הספקים בחו"ל מייקרים, אנחנו לא יודעים מה ילד יום" ולכן מייקרים ומקטינים, כי "אין ברירה" לכאורה.
מהצד שלנו: אי-הוודאות מייצרת סוג של שחיקה מנטלית ואפתיה. במצב של דחק מתמשך, התגובה הפסיכולוגית היא קבלה פסיבית. אנחנו אומרים לעצמנו "טוב, נו, ברור שזה יתייקר, אנחנו במלחמה ובאי-ודאות, זה רק בכמה שקלים" ובולעים את הרוק.
אבל אי-ודאות היא לא גזירת גורל, שצריך להתכופף בפניה. אי-ודאות היא אירוע שצריך לנהל.
הניהול הזה חייב לקרות בשני מוקדים:
1
המוקד הראשון הוא ברמת המנהיגות והמדינה. הציפייה הבסיסית מהממשלה היא לנהל את האירוע הכלכלי, בטח בתקופה מתמשכת של חוסר ודאות שמלווה ותלווה אותנו עוד זמן רב. ניהול כזה דורש הצבת מנגנוני פיקוח ואכיפה הדוקים שלא יאפשרו העלאות מחירים חסרות רסן לכל רשת וספק.
הטענות החוזרות על כך ש"אין תקציבים" או ש"כל המשאבים מופנים למלחמה" פשוט לא מחזיקות מים. בשלוש השנים האחרונות ראינו שוב ושוב כיצד תקציבים עצומים ממשיכים לזרום לגורמים ולצרכים שאינם יצרניים ואינם תורמים לחיזוק המשק. זו אינה גזירת גורל, זו שאלה של סדרי עדיפויות.
הטענות החוזרות: "אין תקציבים", "כל המשאבים מופנים למלחמה". אך ראינו שוב ושוב איך תקציבים עצומים זורמים לגורמים ולצרכים שאינם יצרניים או תורמים לחיזוק המשק. זו לא גזירת גורל, אלא סדרי עדיפויות
באותה ישיבת ממשלה ראשונה בתחילת הקדנציה, אחת ההבטחות המרכזיות הייתה הטיפול ביוקר המחיה. המלחמה והמצב הביטחוני הפכו בשנים האלה לתירוץ הנוח ביותר לאי-מימוש ההבטחה הזו. לנהל מציאות כלכלית זה לא רק להעביר כספים, אלא להתנהל בחוכמה, לייצר יציבות בתוך הבלבול ולשים גבולות ברורים למי שמנצל את העננה.
2
המוקד השני והקריטי הוא אנחנו. לפני כ-15 שנה יצאו מאות אלפי ישראלים לרחובות בגלל עלייה של כמה אגורות במחיר הקוטג'. מאז, נדמה שפשוט הרמנו ידיים והשלמנו עם המציאות. המחירים הוכפלו, האריזות הצטמקו, ואנחנו עברנו ממחאה אזרחית נחושה לשתיקה כנועה.
את התפיסה הזו אנחנו חייבים לשנות – וכאן נדרש המעבר מאדישות לאקטיביות.
אי-ודאות אינה הצדקה לחוסר אונים, וניהול סיכונים הוא לא כלי ששמור רק למנהיגים או למפקדים בשטח, אלא חובה אזרחית של כל אחד מאיתנו. השינוי לא יתחיל מציפייה פסיבית לחסדי השוק, אלא מהחלטה מודעת של ציבור שלם שמפסיק להיות צד סביל במשחק.
התנהלות צרכנית חדה, חכמה, שמסרבת לשלם את מחיר ההפקרות הכלכלית ולא מהססת להעניש בכיס את מי שמנצל את העמימות היא הצעד הראשון.
השינוי לא יתחיל מציפייה פסיבית לחסדי השוק. התנהלות צרכנית חדה, חכמה, שמסרבת לשלם את מחיר ההפקרות הכלכלית ולא מהססת להעניש בכיס את מי שמנצל את העמימות, היא הצעד הראשון
כפי שנדרש מאיתנו לנהל את אי-הוודאות בחיינו האישיים והמקצועיים, כך עלינו לקחת אחריות, להפסיק להבליג, ולדרוש – גם מעצמנו וגם מההנהגה שלנו – להפסיק להשתמש באי-הוודאות כתירוץ, ולהתחיל לנהל אותה.
אורן לשם הוא סא"ל במיל' בחיל האוויר, מרצה ויועץ בנושאי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול בתנאי משבר, מחבר הספר "עשן של אי-ודאות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו