מי שמשלים 12 שנות לימוד בלי להבין את התהליכים המדיניים והביטחוניים שעיצבו את הדור שלו, אינו מנווט את דרכו כאזרח מושכל – אלא כצופה מהצד. כשהסילבוס הרשמי נמנע מעיסוק בהיסטוריה קרובה מחשש ל"פוליטיזציה", בני הנוער נותרים חשופים לדיסאינפורמציה ולשיח מקוטב ברשתות.
* * *
לקראת ימי הזיכרון לשבעה באוקטובר, תלמידי ישראל פוגשים את האסון המכונן שעיצב את חייהם בעיקר דרך טקסים, סדנאות חוסן ומענה רגשי. אולם כשהם נערכים לבחינות הבגרות, המציאות המטלטלת הזו נעלמת לחלוטין מספרי ההיסטוריה – מתוך חשש מערכתי מעיסוק בנושאים הטעונים במחלוקת פוליטית.
כעת, בחלוף שלוש שנים מהטראומה הלאומית, המעטפת הטיפולית כשלעצמה כבר אינה מספקת, והיא מותירה את בני הנוער חשופים לדיסאינפורמציה ולשיח מקוטב. הגיעה השעה לעבור משיח של זיכרון ואבל בלבד להוראה היסטורית ביקורתית, ולהכניס את אירועי המאה ה-21 לתוכנית הלימודים לבגרות בהתאמה גילאית ובאחריות פדגוגית.
בחלוף שלוש שנים מהטראומה הלאומית, המעטפת הטיפולית כבר אינה מספקת, ובני הנוער חשופים לדיסאינפורמציה ולשיח מקוטב. הגיעה עת לעבור משיח של זיכרון ואבל בלבד להוראה היסטורית ביקורתית
בעוד שבני הנוער בישראל גדלים לתוך מציאות של טראומה לאומית, מלחמה ממושכת ושברים חברתיים, ספרי ההיסטוריה ותוכניות הלימודים לבגרות נעצרים בשנות ה-90. ההימנעות מלימוד האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות מגוש קטיף, אסון שבעה באוקטובר והתמורות הכלכליות-חברתיות אינה שומרת על ניטרליות, היא מפקירה את דור העתיד לדיסאינפורמציה ולשיח מקוטב. מבט עולמי מיפן וגרמניה ועד דרום אפריקה, וארה"ב מוכיח שאפשר, והאינטרס האזרחי מוכיח שחובה, להתמודד עם היסטוריה קרובה.
תלמיד תיכון בישראל של שנת 2026 חווה בשנות התבגרותו מציאות סוערת שאין כדוגמתה: טראומה לאומית חסרת תקדים בשבעה באוקטובר 2023, מלחמה ממושכת וכואבת, שבר חברתי עמוק וטלטלות פוליטיות תכופות. הלימודים בבתי הספר שובשו שוב ושוב, עם אובדן חסר תקדים של מעל 108 ימי לימוד פיזיים מאז 2020 עקב מגפה ומלחמות, ששיאם באירועי הירי הרקטי מאיראן שהשביתו את בחינות הבגרות בעיצומן.
אלא שברגע שבו אותו תלמיד פותח את ספר הלימוד בהיסטוריה או מתכונן לבחינת הבגרות, המציאות המטלטלת הזו נעלמת כלא הייתה. תוכנית הלימודים הרשמית במערכת החינוך נמנעת באופן עקבי מנגיעה בהיסטוריה הישראלית הקרובה של הדור האחרון. קו הזמן של החומר המחייב לבחינות הבגרות החיצוניות נעצר למעשה באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, סביב הסכמי אוסלו ורצח יצחק רבין, או נחתך עוד קודם לכן במלחמת יום הכיפורים.
כאשר מערכת החינוך נדרשת להתמודד עם משברים לאומיים בסדר גודל היסטורי, התגובה המערכתית הכמעט אוטומטית שלה היא העברת "התפוח הלוהט" למרחב הטיפולי והרגשי: תוכניות חוסן של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי, סדנאות, מערכי שיעור מיוחדים או ציון ימי זיכרון לאומיים במסגרת טקסים ולימודי אזרחות.
ההימנעות מלימוד האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות מגוש קטיף, אסון שבעה באוקטובר והתמורות הכלכליות-חברתיות אינה שומרת על ניטרליות, היא מפקירה את דור העתיד לדיסאינפורמציה ולשיח מקוטב
מחד, אין להמעיט מחשיבותו של העיבוד הרגשי או מהצורך הבוער להעניק תמיכה לתלמידים בשעות משבר. אולם מענה טיפולי אינו יכול להוות תחליף לניתוח היסטורי ופדגוגי מובנה. כאשר אירוע לאומי מטופל אך ורק דרך פריזמה של זיכרון, אבל או חוסן נפשי – מופקעת ממנו המשמעות האזרחית.
התלמידים מורגלים לבכות את הקורבנות ולפתח חוסן אישי, אך נשללים מהם הכללים והכלים המתודולוגיים הנדרשים כדי להבין את שרשרת הסיבות, הנסיבות, הכשלים והתהליכים המבניים שהובילו לאותה נקודת משבר.
הימנעות זו נובעת לרוב מחשש מערכתי ומוסדי מעיסוק בנושאים הטעונים במחלוקת ציבורית עמוקה ומפחד מפני טענות על הטיה פוליטית. אולם המחיר של הבריחה הזו הוא ניוון היכולת של הדור הצעיר לגבש חשיבה ביקורתית ומורכבת.
הבריחה הישראלית מהוראת היסטוריה קרובה אינה גזירת גורל. כשמביטים על מערכות חינוך במדינות אחרות שהתמודדו עם טראומות לאומיות, סכסוכים קשים או היסטוריה קרובה ושנויה במחלוקת, מתגלה תפיסה שונה לחלוטין לגבי תפקידו של בית הספר:
- יפן: בעקבות רעידת האדמה והאסון הגרעיני בפוקושימה (2011) שילבה מערכת החינוך היפנית תוכנית לאומית ללימוד משברים ואסונות. היפנים פיתחו תפיסה הקרויה "הכושר לחיות", המשלבת ידע עובדתי והסקת לקחים אקטיבית לצד מקצוע החובה "היסטוריה מקיפה" המחבר בין היסטוריה מודרנית להתמודדות אזרחית ומבנית.
- גרמניה: הוראת ההיסטוריה והאזרחות מושתתת על עיסוק ישיר, נוקב ובלתי מתפשר בקונפליקטים ובנקודות שבר קרובות. שם, משרד החינוך רואה בלימוד ביקורתי כלי חיוני לחיזוק התודעה הדמוקרטית ולמניעת עיוורון אזרחי, דרך התמודדות עם מקורות היסטוריים מרובים ומנוגדים.
- דרום אפריקה: לאחר סיום משטר האפרטהייד, הפכה מערכת החינוך את הקונפליקטים והטראומות הלאומיות לכלי מרכזי להוראה אזרחית המבוססת על זכויות אדם וחקר ביקורתי. התלמידים נחשפים לנרטיבים מרובים של קבוצות שונות בחברה מתוך תפיסה שלמידה מורכבת של העבר הקרוב והכואב היא תנאי הכרחי לפיוס ולחוסן חברתי.
- ארצות הברית : בעקבות מתקפת הטרור ב-2001, פותחו תוכניות לימוד מקיפות המעודדות תלמידים לחקור את האסון דרך מסמכים מקוריים וחומרי ארכיון. הלימוד כולל דיון ביקורתי בהשלכות הגיאופוליטיות, בשינויים במדיניות האבטחה, בסוגיות חירויות הפרט מול ביטחון לאומי, ובמתן כלים להבחנה בין עובדות לדיסאינפורמציה ותאוריות קונספירציה.
ההימנעות נובעת מחשש מערכתי ומוסדי מעיסוק בנושאים הטעונים במחלוקת ציבורית עמוקה ומפחד מפני טענות על הטיה פוליטית. אך מחיר הבריחה הוא ניוון היכולת של הדור הצעיר לגבש חשיבה ביקורתית ומורכבת
דוגמאות אלה ממחישות כי מערכות חינוך בעולם המתמודדות עם משברים וטראומות לאומיות בוחרות לראות בהיסטוריה הקרובה נכס פדגוגי ואזרחי, המעניק לדור הצעיר כלים להבנת המציאות שבה הוא חי.
הניתוק הכרונולוגי של הלימודים בישראל פוגע בטיפוחה של אזרחות מושכלת. אחת ממטרות היסוד של הוראת ההיסטוריה היא להקנות לתלמיד את ההבנה כי המציאות שבה הוא חי כיום אינה מקרית, אלא מהווה תוצר ישיר של החלטות ותהליכים שהתרחשו בעבר.
כאשר תלמידים מסיימים שתים-עשרה שנות לימוד מבלי לבחון ולהבין את המניעים, הנסיבות והתוצאות של המהלכים המדיניים, הכלכליים והביטחוניים ב-26 השנים האחרונות, נפגעת קשות יכולתם להבין את שורשי המציאות הישראלית. הפיכת אירועים היסטוריים לאומיים לטקסים בלבד מנציחה תפיסה סבילה של האזרח שמורגל להתאבל על אסונות במקום לנתח את כשליהם ולהסיק מסקנות מבניות.
על משרד החינוך להשתחרר מהחשש המשתק מפני "פוליטיזציה" של כיתת הלימוד, הבריחה מעיסוק בהיסטוריה קרובה מפקירה את ההיסטוריה למאבקי כוח פופוליסטיים ברשתות החברתיות. הוראת היסטוריה מקצועית, המבוססת על חקר מקורות ביקורתי ועל הצגת מגוון עמדות, היא הכלי היחיד המאפשר להתמודד עם מורכבות חברתית, לייצר בסיס עובדתי משותף ולפתח סובלנות.
הגיעה השעה לרפורמה אמיצה בתוכנית הלימודים ובבחינות הבגרות בהיסטוריה. יש להכניס כפרק חובה בסילבוס לבגרות את תולדות מדינת ישראל משלהי המאה ה-20 ועד ימינו – מאירועי האינתיפאדה השנייה וההתנתקות, דרך המחאה החברתית ב-2011, דרך המחאה המשפטית ועד לאסון שבעה באוקטובר.
דוגמאות מהעולם ממחישות כי מערכות חינוך בעולם המתמודדות עם משברים וטראומות לאומיות בוחרות לראות בהיסטוריה הקרובה נכס פדגוגי ואזרחי, המעניק לדור הצעיר כלים להבנת המציאות שבה הוא חי
יש לבסס את ההוראה על ניתוח מסמכים רשמיים, נאומים ועדויות מגוונות, תוך העברת מרכז הכובד משינון עובדתי למטלות חקר וכתיבה טיעונית. רק מעבר אמיץ כזה משיח של אבל וזיכרון בלבד לשיח של לימוד, חקר וביקורת היסטורית יבטיח שמערכת החינוך תמלא את ייעודה הלאומי והאזרחי.
אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו