קשת אחים על אזהרה מדמשק לטבריה ועל שמחת בית השואבה

בס"ד

"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים: בְּאָסְפְּךָ-מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ" (דברים טז יג-יד)

המבצר

תיעוד המלחמה שהכריזה ממשלת נתניהו על הדמוקרטיה הישראלית

322

אירועים מתועדים

36

תיקים

12,100

מקורות מקושרים

לפרויקט המלא

עניין השמחה כחלק מהחג עורר בי בצעירותי רתיעה פנימית. הבנתי כמובן את ההיגיון של המצווה לשמוח. גם אסיף יבול כל השנה וגם ההתרגשות אחרי יום הדין, ובכל זאת. עצם ההוראה לשמוח.

סבא שלי אריה לייב גרשון לויט ז"ל הקפיד להיכנס לבית בחיוך גדול בחוזרו מבית כנסת והחג שמח שלו מצטלצל בי. אבל אני חושבת שחייך בעיקר כי ראה מולו אותנו, הילדים והנכדים. זה הספיק.

כשאת מתבגרת ומבינה כמה הכול שברירי, מתחייבת הדבקות בשמחה גם אצלך. ובכל זאת, אחרי ה-7 באוקטובר כמעט כעסתי כשראיתי בחג את הריקודים בבית כנסת. לא כמעט. כעסתי.

עניין השמחה כחלק מהחג עורר בי בצעירותי רתיעה פנימית. כשאת מתבגרת ומבינה כמה הכול שברירי, מתחייבת הדבקות בשמחה גם אצלך. ובכל זאת, אחרי ה-7 באוקטובר כעסתי כשראיתי בחג את הריקודים בבית כנסת

בסיפור השבוע יש סוג של נחמה כי לפעמים הפרספקטיבה ההיסטורית היא כמו חיבוק של הילד שלך. את מרגישה פחות לבד. משום כך גם התחלתי לכתוב את קשת אחים.

שמחת בית השואבה, שבמשנה אמרו עליה שבבית המקדש "בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, יָרְדוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם… וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה" (משנה, מסכת סוכה, פרק ה', משניות ב'–ג') נוהגת עד היום בריקודים ושירה בערבי חול המועד. מחדשה היה רבי חיים אבולעפיה, ועליו הסיפור. 

קשת אחים: לפני 300 שנה לערך, אצל הרב חיים אבולעפיה בטבריה

בכל פעם שמישהו מתדפק על הדלת ביום שישי, שעות ספורות לפני שבת, מובטח שיהיה אסון. ניסיון שמונים שנה לא סתם ייקרא גבורות, כי נדרש פרק זמן כזה של שהות בעולם כדי לגבור על המעמסות והתלאות שמצטברים בחיי אדם אשר מישור שגרה נדיר בהם.

ובכל זאת קיווה שהדפיקות בדלת הן של גבר נרגש שאשתו ילדה ויבקש מכבוד הרב להגיע בערב לחוג "שלום זכר" או של… ולא הספיק לרקום הסבר נוסף כי הבחין בארשת החירומית על פני האדם שעמד בכניסה. קו דק נמתח משפתיו אל ידו שהושיטה אל הרב חיים אבולעפיה איגרת שבחותמתה זיהה מייד את עיטורי בנק דמשק. פתח את האיגרת וחתימת הבנקאים היהודים של מושל דמשק סולימאן, חיים פרחי ויוסף לושאטי, הופיעה בפניו.

הציע לאורח לשבת ולהשיב נפשו, ופנה לחלון שייטיב האור עם עיניו וקרא באיגרת. "נודע לנו", כתבו הבנקאים, "שמושל דמשק מתכנן מתקפת פתע על טבריה. את חומותיה יהרוס ואת ראש שליט הגליל, דאהר אל עומר, שקבע מושבו בה –  יתיז". הרב שילח מבט מהיר לעבר הפרש שלגם מהמים, וחזר לקרוא: "מהרו והימלטו מטבריה לצפת כולכם", כתבו השניים.

בכל פעם שמישהו מתדפק על הדלת ביום שישי, שעות ספורות לפני שבת, מובטח שיהיה אסון. "נודע לנו", כתבו הבנקאים, "שמושל דמשק מתכנן מתקפת פתע על טבריה. את חומותיה יהרוס ואת ראש שליט הגליל – יתיז"

ליחך את שפתיו שהתייבשו ברגע ופנה לעבר הפרש. "תוכל להמתין?" הפרש הנהן. המגדנות שהונחו לפניו ערבו לחיכו וכבר הספיק למחות את הזיעה ממצחו וכעת התרווח בכורסה. בחופזה עלה הרב לקומה השנייה, נטל את הגלימה המונחת לצורכי תפילות חגיגיות ומיהר לצאת.

רק שנתיים לפני כן חזר מאיזמיר לטבריה, שבה נולד, נוכח פניית שליט הגליל דאהר אל עומר משבט זיידאן הבדואי שביקש ממנו להקים מחדש את היישוב היהודי בטבריה. העיר הייתה הרוסה וכמעט לא נותר מהיישוב היהודי המפואר, שסבו של אבולעפיה, על שמו נקרא, היה מָרָא דְאַתְרָא שלהם לאורך שנים.

כשהחליט הרב הזקן להיענות לקריאת ליבו התנגדו קרוביו וגם הקהילה שטיפח באיזמיר התקשתה להיפרד מהעילוי שהגיע מארץ ישראל לאסוף תרומות ונשאר להנהיגם כמעט 40 שנה. אבל הרב התעקש, ובשנת ת"ק, לפני שנתיים, עלה לארץ והתיישב שוב בטבריה ורבים הצטרפו אליו.

בעמל הקימו בית כנסת גדול וגם מקווה חפרו, והתחדשות היישוב על שפת הכנרת המתנוצצת העירה את כל הסביבה, ודאהר סלל דרכים לעיר וממנה, והמסחר בחיטת החורן ובשומשום הובל מטבריה לנמל עכו ומשם לאירופה. בשוק שנבנה התיישבו האומנים החייטים וקולות פטיש נשמעו מכוכי הפחחים.

עכשיו לא היה ספק בלב הרב הזקן שהוא חייב להזהיר את מיטיבו דאהר מפני הבשורה האיומה מדמשק. את שני הבנקאים היהודים הכיר וידע, שאם הוציאו שליח בבהילות לפני שבת הרי שהמידע נכון.

עכשיו לא היה ספק בלב הרב הזקן שהוא חייב להזהיר את מיטיבו דאהר מפני הבשורה האיומה מדמשק. את שני הבנקאים היהודים הכיר וידע, שאם הוציאו שליח בבהילות לפני שבת הרי שהמידע נכון

אלא שדאהר לא חשב כמוהו. בשקט האזין לו השליט הבדואי מקריא את האיגרת ואז פסק בהחלטיות שמדובר בשקר. וגם בלהט הסביר – טבריה בפיקוח מושל צידון שמינתה האימפריה בקושטא. לו היו רוצים לפגוע בבדואי שמחזיק בגליל, היה נשלח הצידוני. לא הדמשקאי.

הרב השתהה ואז מסר שחיילי הדמשקאי מצטיידים באבני בליסטראות שמרחקן שישה מילין ועוצמתן תחריב בית על יושביו, אבל דאהר היה משוכנע שהאגרת היא הטעיה שנועדה להפחיד ולגרום ליהודים וליישוב להיחלש. את התחמשות שליט דמשק פטר ברצונו להתחזק.

הרב הזקן הקשיב. כבר מזמן הבין שאדם המדבר בלהט כזה, נועד הלהט לצנן את פקפוקיו שלו, וכשמרעים כך אדם בקולו, הרי הוא מהסה את לחש היסוסיו, אבל גם הבין שגמר דאהר בדעתו ומשכך קד בפניו ומיהר חזרה לפרש המוסלמי שהמתין ומסר שלא יעזבו את העיר.

באותו הלילה, אחרי שסיימו להתנגן ניגוני השבת ורק הנרות דלקו, הביט אל מבנה הישיבה הגדולה שבנו. אם נכונים דברי האזהרה הריהו מסכן את חיי יושבי העיר כולה.

למחרת, בעיצומה של שבת, שוב נשמעו הדפיקות העזות. עכשיו כבר הבין שהסכנה גדולה מאוד, אחרת לא היו קובעים פיקוח נפש דוחה שבת ושולחים איגרת נוספת. ואכן, באגרת שנייה הבהירו הבנקאים שמושל דמשק עצמו הוא שהתיר להם לשלוח את ההתרעות כי התקיפה קרובה.

הרב השתהה ואז מסר שחיילי הדמשקאי מצטיידים באבני בליסטראות שמרחקן שישה מילין ועוצמתן תחריב בית על יושביו, אבל דאהר היה משוכנע שהאגרת היא הטעיה שנועדה להפחידם ולהחלישם

בחום הלוהט של אב, העפיל הרב הזקן לאחוזת דאהר. היה בטוח שישתכנע, אך דאהר שלף למולו איגרת נגדית, בחתימת מושל צידון, שהתחייב שאין התקפה והכל חסר שחר.

אלא שלית תננא בלא אשא, כמו שנכתב בזוהר הקדוש, אין עשן בלי אש, וכשהגיעו מהגולן נוודים לטבריה, העידו ברבים שצבא דמשק נערך. האנשים הבינו שמתקרבת מלחמה.

קרבו ובאו נציגי הציבור. הכיר כל אחד בפניו ובסודות ביתו. אחד אשתו מתעכבת ללדת והוא נטל לעצמו פילגש באין רואים, אחר בנו רחק מדרך התורה והוא מסתיר את הכפירה שלא יבולע לשידוכי בנותיו. אחד אחד הכיר אותם וכשתבעו לצאת את העיר ידע שתביעתם אמת.

ימי סליחות אלול קרבו ואם לא ייצאו במהרה יילכדו בחגים בתוך העיר. אלא שאיך יוכל להביט בפני השליט הבדואי מיטיבו אם ינטוש כעת? "אם נצא מהעיר הוא ביזיון וחרפה גדולה לשייח' שהושיבנו בעיר הזו, ואז יאמרו בני טבריה לשייח': אתה התרת ליהודים להתיישב בארצך, ולעת צרה הם בורחים, וכדי ביזיון וחרפה", חשב

שתקו. ידע שהבינו שאי אפשר לו כמנהיג היהודים לברוח בעצמו. אבל למי שרצה לעזוב – התיר.

ב-ט' אלול, שבת, החל המצור. העיר הופגזה בתותחים מסוללות אבל הבליסטראות נפלו בשטחים שוממים או לכנרת וחלקן התבקע באוויר והחלקיקים לא פגעו באיש.

14 יום נמשכו ההפגזות. דאהר ניסה לפייס את הדמשקאי. שלח לו כנהוג אישה חכמה שתבוא בדברים, אם אביו, חמותו, שהייתה נבונה וחריפה, ועימה תשורות. אבל הדמשקאי השיבה פעמיים ריקם ורק את הסוסים המשובחים לקח והוסיף דרישה למוטט את מגדל השמירה שעל העיר ולהתיר לו לחלוף בעיבורה.

ימי סליחות אלול קרבו ואם לא ייצאו במהרה יילכדו בחגים בתוך העיר. אלא שאיך יוכל להביט בפני השליט הבדואי מיטיבו אם ינטוש כעת? "אם נצא מהעיר הוא בזיון וחרפה גדולה לשייח' שהושיבנו בעיר הזו

הרב הזקן עקב אחרי השיחות, דאהר גילה את אוזנו, וידע שבכל יום שאינם עוזבים, מתחזק ביטחונם ואמון דאהר, שהשכינה מגנה. אבל כשנצטרך להכריע אם יחוגו ימי הסוכות ושמחת בית השואבה זכר לימי ניסוך המים במקדש כדברי רש"י, התלבט מאוד. הפגנת שמחה בימי מצור קשתה עליו. איך יתנהג כאילו הכול כתיקונו?

כשבאו לשאול איך יקיימו מצוות ארבעת המינים כי רק לולב מכפות דקלי התמר שעל הכנרת היה, התגלגל העניין לאוזני הבנקאי לושאטי מחותמי האיגרת, והלה הבהיל בחשאי אתרוג וערבה והדס.

עכשיו חש עצמו הרב הזקן מקיים את דברי הרמב"ם שחלק על רש"י באומרו ששמחת השואבה נחגגת לשמחת ארבעת המינים. כששני רבותיו לצידו והוא עצמו הולך בתווך, הכריע לבסוף שיחגגו את החג.

הוא, שחידש את שמחת בית השואבה באיזמיר 16 שנה קודם לכן, ובעקבותיו נפוץ המנהג באירופה כולה, חגג כעת ברוב עם את השמחה. הם חוגגים "וקול הדופקים ואבני הבליסטראות עולה עד לב השמים".

*  *  *

המצור על טבריה היה מערכה ממושכת שבה צר מושל דמשק, סולימאן אל-עדאם, על העיר במטרה להפיל את שלטונו של שליט הגליל העצמאי, דאהר אל-עומר.

את העדות על 83 ימי המצור על טבריה בשנת 1742 (תק"ב) מידי צבא סולימאן פאשה מדמשק, הביא רבי יעקב בן חיים בירב בספר זיכרונותיו. כשנגמרו הפגזים, נשלחו תותחים מחיפה. רק כשנאלץ הדמשקאי לצאת למכה בהוראת סולטאן האימפריה, הניח למצור.

הרב, שחידש את שמחת בית השואבה באיזמיר 16 שנה לפני, ובעקבותיו נפוץ המנהג באירופה כולה, חגג כעת ברוב עם את השמחה. הם חוגגים "וקול הדופקים ואבני הבליסטראות עולה עד לב השמים"

כשחזר הדמשקאי ממכה, תכנן לתקוף שנית, אלא שמחלת מעיים המיתה אותו יום קודם לכן. העיר ניצלה. עם המושל החדש ערך דאהר הסכם וימים של שקט החלו.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)